סקר
באיזה סבב של "דף יומי" אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו 

 

המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס – ברדלס

 

"... וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר: המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס, ומן זוטו של ים ומשלוליתו של נהר, המוצא בסרטיא ופלטיא גדולה, ובכל מקום שהרבים מצויין שם הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתיאשין מהן" (בבא מציעא, כד ע"א).
 

שם עברי: ברדלס הערבות (צ'יטה) שם באנגלית: Cheetah שם מדעי: Acinonyx jubatus


נושא מרכזי: מהו הברדלס שעליו דיבר רשב"א?


קבוצת החיות הכוללת את הארי, הדוב, הנמר והברדלס המובאת בסוגייתנו מופיעה באופן דומה במקומות נוספים. במשנה בסנהדרין (ב ע"א) נאמר: "הזאב והארי הדוב והנמר והברדלס והנחש מיתתן בעשרים ושלשה, רבי אליעזר אומר: כל הקודם להורגן זכה, רבי עקיבא אומר: מיתתן בעשרים ושלשה". כך גם בבבא קמא (טו ע"ב): "חמשה תמין וחמשה מועדין ... ושור המועד ושור המזיק ברשות הניזק, והאדם, הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש, הרי אלו מועדין. רבי אלעזר אומר: בזמן שהן בני תרבות אינן מועדין. והנחש מועד לעולם". בסוגייתנו הושמט הזאב מרשימת הטורפים וכך גם במשנה בבבא מציעא (צג ע"ב): "הארי הדוב והנמר והברדלס והנחש הרי אלו אונס. אימתי? בזמן שבאו מאליהן, אבל הוליכן למקום גדודי חיה ולסטים אינו אונס".

בעוד שזהות רוב חברי קבוצת הטורפים, שהוזכרו במשניות, ידועה ומוגדרת היטב, הרי שזיהוי הברדלס מציב קשיים רבים. רש"י פירש בכמה מקומות שהכוונה לפוטיי"ש כמו למשל בפירושו לסוגייתנו: "ברדלס - צבוע, ויש אומרים פוטיא"ש, ודרך להרוג אווזים ותרנגולים" (בסוגייה בסנהדרין הסתפק באמירה הכללית "חיה היא"). ד"ר מ. קטן ב"אוצר לעזי רש"י" מתרגם פוטיי"ש לבואש.

נוכל למקד את זיהוי זה טוב יותר בעזרת השוואה לשמות הלטיניים של הטורפים במשפחת הסמוריים שבה נכללים הבואשים. כנראה שכוונת רש"י היא למין בואש אירופי (European Polecat) משום ששמו בלטינית Mustela putorius ובצרפתית Putois (פוטיי"ש). המוצא האטימולוגי של החלק הראשון בשם Polcat הוא במילה הצרפתית poule שמשמעותה "תרנגולת" או במילה "ful" באנגלית עתיקה שמשמעותה "עוף". שם זה רומז לחיבתו של הבואש לטריפת עופות. התנהגות זו מתוארת היטב על ידי רש"י: "... ודרך להרוג אווזים ותרנגולים". חשוב לזכור שהשם הלטיני של החמוס (Ferret) שבויית מהבואש האירופי כמעט זהה והוא Mustela putorius furo אלא שהוא נקרא בפי רש"י "מושתיל"א" כאשר זיהה את ה"חולדה" (ראו עוד במאמר "אין חוששין שמא גיררה חולדה").

הברדלס - פ"ה פוטיי"ש ולא משמע כן דאותו אינו עז כל כך וכאן משמע שהוא עז ביותר, ודרכו להמית את האדם. וכן בפרק אלו מציאות (ב"מ דף כד.) אמרינן המציל מן הארי ומן הדוב כו' ובפ"ק דב"ק (טו: ושם) תנן הרי אלו מועדים. ואפשר שהוא מין נחש דהא מפרש התם בגמ' (שם, טז.) דברדלס היינו אפא וצבוע זהו אפא וצבוע זהו אפעה שהרי גיא הצבועים מתרגמינן מישר אפעיא (שמואל א יג) וכתיב אפעה ושרף מעופף (ישעיה ל). ומיהו יש עדיין ברדלס אחר דהא בפ"ק דבכורות (דף ח.) חשיב אפעה לע' שנה ברדלס לג' שנים ואע"ג דחשיב לה התם בהדי זאב וארי ע"כ לאו היינו ההוא דהכא ודב"ק דהא מפרש התם דהיינו אפא דהוא אפעה. ויתכן דההוא דבכורות הוא פוטיי"ש שפ"ה בכאן וכן ההיא דפ"ק דפסחים (דף ט.) אם חולדה וברדלס מצויין שם משמע שהיא חיה קטנה כעין חולדה".

בשורות להלן ננסה למצוא את דרכנו במבוך זה:

התוס' מסיק מתוך ההקשרים בשלוש המשניות שמדובר בבעלי חיים "עזים" העלולים להמית את האדם. מסיבה זו דחה התוס' את פירושו של רש"י שברדלס הוא הבואש שהרי איננו תוקפני והציע שהכוונה למין נחש. פירוש זה קשה משתי סיבות:

א. בכל המשניות שציטטנו מוזכר גם הנחש בסמיכות לברדלס וקשה להניח שהמשנה חלקה את הנחשים הארסיים לשתי קבוצות כלומר לברדלס (שהוא אפעה לדברי התוס') ושאר הנחשים הארסיים שנכללו בשם נחש. חלוקה זו בין שני סוגי הנחשים כוללת, לכאורה, אליבא דרבי אליעזר בסוגיה בבא קמא גם הבדל הלכתי: "בזמן שהן בני תרבות אינן מועדין. והנחש מועד לעולם". לדעתו הנחש מועד לעולם משום שאינו נכלל בין אלו שהם "בני תרבות" ואילו הברדלס כאשר הוא בן תרבות איננו מועד. חלוקה זו איננה סבירה משום שהנחשים הארסיים מהווים קבוצה אחידה פחות או יותר בהתנהגותם וקשה להניח שקיים ביניהם מין הניתן לאילוף יותר מאחרים. השימוש בנחשים ארסיים "מאולפים" בהודו הוא למעשה אחיזת עיניים ומדובר בנחשים שהוצאו מהם בלוטות הארס.

ב. שאלה שעמד עליה התוס' היא מהגמרא בבכורות (ח' ע"א) "... הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והפיל והקוף והקיפוף לשלש שנים, וכנגדן באילן בנות שוח. אפעה לשבעים שנה, וכנגדו באילן חרוב וכו'". בגמרא זו, העוסקת במשך זמן ההריון בבעלי חיים שונים, עומד הברדלס בניגוד מפורש לאפעה. התוס' לעיל מיישב את קושי זה בכך שיש שני מיני ברדלס.

לפני שאציע זיהוי חלופי אציג שלושה מיני טורפים, השייכים למשפחת החתוליים, ודומים זה לזה באופן הגורם לעיתים לבלבל ביניהם. הראשון הוא הטיגריס (Panthera tigris) שאיננו נמצא באיזורנו אלא בדרום מזרח אסיה. הטיגריס הוא הגדול והחזק מבין הטורפים וניתן לזהותו על פי צבעו הצהוב אדמדם המעוטר בפסים שחורים. ייתכן והגמרא בחולין (נ"ט ע"ב) מתכוונת למין זה: "טגריס אריא דבי עילאי. אמר רב כהנא: תשע אמהתא הוי בין אונא לאונא דאריא דבי עילאי". מפרש רש"י במקום: "טגריס - לא איתפרש לן היכא איירינן ביה". רש"י אמנם לא הכיר את הטיגריס אך פירושו למילים "דבי עילאי" שהכוונה ליער מסויים, תומך בזיהוי הטיגריס, משום שבניגוד לשני ה"נמרים" האחרים (נמר וברדלס) החיים בשטחים פתוחים יחסית הרי שהטיגריס שוכן יערות עבותים.


טיגריס         צילם: מויש יאול

המין השני הוא נמר (panthera pardus) והמין השלישי נקרא בשפתינו ברדלס. הנמר והברדלס דומים במידה רבה זה לזה בגדלם, צורתם וצבעיהם. ניתן להבחין ביניהם על פי צורת הגוף והיחס בין אורך הרגליים והגוף. חזהו של הברדלס עמוק (כשל כל החיות הבנויות למהירות) ומבנה גופו נראה מאורך יותר. רגליו דקות וארוכות וכך גם חלק גופו האחורי. רגליו האחוריות של הברדלס, המספקות את עיקר התאוצה בעת זינוק שריריות מאד יחסית לרגליים הקדמיות. שני המינים שונים בכתמי הצבע: בעוד שהברדלס מנוקד בכתמים שחורים מלאים הרי שכתמי הצבע בנמר נראים כטבעות שחורות מעוגלות שמרכזן הוא בצבע הרקע הכללי.
 

    
נמר         צילם: מויש יאול   ברדלס         צילם: מויש יאול


ניתן להניח שהברדלס בשלושת המשניות שציטטנו הוא הברדלס כפי שהוא נקרא בלשוננו:

א. השם העברי ברדלס הוא העתק המילה הרומאית Pard .Pardalis הוא נמר ו – allia משמעותה "אחר". שני המינים נקראו נמר ובעזרת שם זה ניתן היה להבחין ביניהם. הנמר האחר היה הברדלס.

ב. עדויות רבות, הן היסטוריות והן ארכאולוגיות, תומכות בכך שהברדלס היה נפוץ מאד באיזורנו. תפוצתו הקיפה את כל אפריקה ואסיה עד הודו. טריסטרם מתאר אותו כמצוי בגליל בסוף המאה ה – 19. טורף זה נעלם מאזורנו רק שנים אחדות לאחר קום המדינה, והתצפית אחרונה בברדלס בישראל נרשמה בשנת 1959, בכביש הערבה. לאור זאת קשה להניח שמין זה לא נמנה יחד עם מיני הטורפים האחרים שהיו בארץ ובארצות השכנות באותה עת.

ג. הברדלס היה אחד הטורפים הנוחים לאילוף ושימש הן כחיית מחמד והן ככלי עזר נפוץ לציד עד לפני כ – 100 שנה. אין מתאים יותר ממנו להקרא "בן תרבות" כלומר מאולף.

הזיהוי שהצענו נתקל בקושי רב כאשר אנו בודקים את זהותו של הברדלס בסוגיות אחרות. מספרת הגמרא: "מעשה בשפחתו של מסיק אחד ברימון, שהטילה נפל לבור, ובא כהן והציץ בו, לידע אם זכר אם נקבה, ובא מעשה לפני חכמים וטהרוהו, מפני שחולדה וברדלס מצויים שם וכו'" (נדה, ט"ו ע"ב). חכמים טהרו את הכהן מפני שבבור מצויים חולדה וברדלס. ברור שמקור ההיתר הוא בכך שהנפל כבר לא היה בבור כאשר הכהן רכן מעליו משום שהוא נאכל במקום או נגרר משם.(1) קשה לשער שהברדלס כאן זהה לברדלס בלשון ימינו משום שטורף זה מתמחה בציד של טרף חי תוך כדי רדיפה בשטחים פתוחים ואילו הברייתא מתארת בעל חיים העשוי לגרור נפלים בשכנות האדם.

בעיה קשה אף יותר עולה מזיהוי מפורש של הגמרא: "מאי ברדלס? אמר רב יהודה: נפרזא. מאי נפרזא? אמר רב יוסף אפא. מיתיבי: רבי מאיר אומר: אף הצבוע, רבי אלעזר אומר: אף הנחש, ואמר רב יוסף: צבוע זו אפא. לא קשיא כאן בצבוע זכר כאן בצבוע נקיבה" (בבא קמא, ט"ז ע"א). מעניין למצוא כאן התאמה מלאה בין התיאור ההתנהגותי של הברדלס, במסכת נדה, כבעל חיים שגורר את טרפו, לבין זיהוי השם ברדלס כצבוע בגמרא בבבא קמא. הצבוע החי היום בישראל הוא הצבוע המפוספס (Hyaena hyaena syriaca) הניזון מפגרים שבהם הוא אוכל גם את העצמות. הוא ניזון מבעלי חיים קטנים ואטיים (אפילו צבים) ובעלי חיים חולים. הצבוע נוהג לגרור למאורתו עצמות וחלקי פגרים של בעלי חיים גדולים או פגרים שלמים של חיות קטנות. לעיתים קרובות ניתן למצוא מצבורי עצמות במערות ששימשו למגורי צבועים.

לכאורה ניתן היה לטעון שזיהוי הברדלס עם הצבוע פותר את כל קושיותינו ומתאים לכל המובאות שציטטנו שהרי הצבוע אוכל נבילות והוא גם בעל חיים בסדר גודל של הטורפים שהוזכרו במשניות לעיל. לאמיתו של דבר קשה מאד לקבל את זיהוי זה משום שהצבוע איננו מתקיף את האדם ובוודאי איננו מועד לתקוף. צבועים מעדיפים תמיד לברוח מבני אדם אלא אם כן "נדחקו לפינה". קושי נוסף בזיהוי זה הוא דברי הירושלמי (בבא קמא, ו' ע"ב): "תני רבי מאיר אומר אף הצבוע. א"ר יוסי בי ר' אבין לא א"ר מאיר אלא בצבוע זכר שיש לו שעה שהוא קשה כארי". מדברי רבי מאיר המוסיף לרשימה במשנה גם את הצבוע משתמע שהברדלס איננו צבוע. ייתכן והחולקים על רבי מאיר לא קבלו את דעתו ולא צירפו את הצבוע לרשימת המועדים להזיק משום שהשעה "שהוא קשה כארי" נדירה ולא מצדיקה להעניק לו מעמד של "מועד".

נחתום את דיוננו בסימן שאלה ונציע כאפשרות ללכת באופן חלקי בדרכו של התוס' הסובר שאולי קיימים שני מיני ברדלס אלא שבניגוד לתוס' נבחר אנו במינים אחרים. לדעת התוס' שני מיני הברדלס הם נחש ובואש ואנו נעדיף ברדלס וצבוע. בכל הסוגיות שבהן הברדלס מופיע יחד עם הטורפים האחרים (זאב, אריה, דוב ונמר) כטורף מועד להזיק הכוונה לברדלס כפי שהוא נקרא היום (צ'יטה). בסוגיה בב"ק (ט"ז ע"א) העוסקת בזיהוי הברדלס הכוונה כמסקנת הגמרא לצבוע וכך גם בסוגיה בנדה לגבי גרירת הנפל.

ד"ר אופיר שמש (על פי הערוך השלם בערך "ברדלס" ) מציע שבגמרא קיימות שלוש משמעויות שונות לשם ברדלס הנובעות מחשיפה שונה של בני ארץ ישראל ובני בבל לתרבות היוונית או הרומאית שבה רווח השם ברדלס (צ'יטה). בבבל שם לא הושפעו מתרבות זו לא הכירו את הברדלס במשמעותו המקורית והשם יוחס לצבוע (רב יוסף בבבא קמא, ט"ז ע"א). בנוסף לכך, שיבוש השם מנדריס שהיא הנמייה לברדלס הכליל גם אותה באותו שם. בסוגייה בנדה לגבי גרירת הנפל הכוונה הנמייה לברדלס הכליל גם אותה באותו שם. בסוגייה בנדה לגבי גרירת הנפל הכוונה לנמייה החיה במשכנות אדם ועשוייה לגרור בשר. אני סבור שאין צורך להרחיק עד כדי שלושה מינים תחת שם אחד וניתן להסתפק בשתי משמעויות.

ראייתו מהגמרא בפסחים (ט' ע"א-ע"ב) תלוייה בפרשנות לא מדוייקת למהלך הסוגייה. הגמרא מנסה להשוות בין חמץ שאבד בגלל גרירתו על ידי חולדה ובין גרירת הנפל על ידי החולדה והברדלס (נדה, ט"ו ע"ב). מקשה הגמרא: "והא הכא דודאי הטילה (השפחה את הנפל) וספק גררוהו וספק לא גררוהו ההיא שעתא, וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי? לא תימא שהטילה נפל לבור אלא אימא שהפילה כמין נפל לבור, והוי ספק וספק. ... ואיבעית אימא: התם ודאי וודאי הוא, כיון דחולדה וברדלס מצויין שם ודאי גררוהו בההיא שעתא, נהי דשיורי משיירא מיגרר מיהת ודאי גררום בההיא שעתא". במאמרו מצטט אופיר שמש את הגמרא ומפרש (דבריו בסוגריים): "ואיבעית אימא התם (במקרה של פת לחם) ודאי וודאי הוא כיוון דחולדה וברדלס מצויין שם ודאי גררוהו". מכאן הסיק שהברדלס זוהה כבעל חיים קטן יחסית המסתתר בחורי הבית וניזון גם מלחם. נראה לי שהתוספת שלו בתוך הסוגריים בציטוט איננה נכונה והמשפט "התם ודאי וודאי" מתייחס לגרירת הנפל כך שהברדלס כלל לא מוזכר בהקשר של גרירת הלחם בסוגיה בפסחים אלא רק חולדה: "אין חוששין שמא גיררה חולדה מבית לבית וממקום למקום". לאור זאת מסקנתו שהברדלס אוכל לחם וחי בחורי הבית איננה מעוגנת בסוגיה. סביר יותר שהבור שלתוכו נזרק הנפל איננו בסמיכות לבית משום שלא היה בשימוש.

 


(1) גם במשנה במסכת נדה (פ"ז ד') אנו מוצאים עדות לכך שבעלי חיים מסוימים שחיו בסביבת האדם נהגו לגרור נפלים והרחיקו אותם מסביבתו. ..."בית הטמאות של כותים, מטמאין באהל, מפני שהם קוברין שם את הנפלים. ר' יהודה אומר: לא היו קוברין, אלא משליכין, וחיה גוררתו". 


 

רשימת מקורות:

מנחם דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (עמ' 64-65)
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 7 (עמ' 223-224). 

לעיון נוסף:

אופיר שמש, ה"ברדלס" שבספרות חז"ל: פרק בגיאוגרפיה של זיהוי. מועד י"ד, תשס"ד (עמ' 70-80). 
 
 


א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל
 



כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר