|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
הכא במאי עסקינן דקא טעין מרגניתא – צדפת הפנינים
"ההוא גברא דבטש בכספתא דחבריה, שדייה בנהרא, אתא מריה ואמר הכי והכי הוה לי בגוה; יתיב רב אשי וקא מעיין ביה, כי האי גוונא מאי? א"ל רבינא לרב אחא בריה דרבא, ואמרי לה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: לאו היינו מתניתין, דתנן: ומודים חכמים לר' יהודה, במדליק את הבירה שמשלם כל מה שבתוכו, שכן דרך בני אדם להניח בבתים? אמר ליה: אי דקא טעין זוזי הכא נמי, הכא (במאי עסקינן) דקא טעין מרגניתא, מאי? מי מנחי אינשי מרגניתא בכספתא, או לא? תיקו" (בבא קמא, סב ע"א).
פירוש: הַהוּא גַּבְרָא דִּבְטַשׁ בִּכְסַפְתָּא דְּחַבְרֵיהּ שַׁדְיֵיהּ בְּנַהֲרָא [אדם אחד בעט בקופת כסף, כספת, של חבירו והשליכה בנהר], אֲתָא מָרֵיהּ [בא בעליה] של הכספת וְאָמַר: הָכִי וְהָכִי הֲוָה [כך וכך היה] לִי בְּגַוָּהּ [בתוכה]. יָתֵיב [היה יושב] רַב אַשִׁי וְקָא מְעַיֵּין בֵּיהּ [ומעיין בה בשאלה זו]: כִּי הַאי גַּוְונָא מַאי [כגון זה מה הדין]? האם מאמינים אנו לניזק או לא? אָמַר לֵיהּ [לו] רָבִינָא לְרַב אַחָא בְּרֵיהּ [בנו] של רָבָא, וְאָמְרִי לָהּ [ויש אומרים] שאמר זאת רַב אַחָא בְּרֵיהּ [בנו] של רָבָא לְרַב אַשִׁי: לָאו הַיְינוּ מַתְנִיתִין [האם אין זו משנתנו] דִּתְנַן [שכן שנינו במשנה]: וּמוֹדִים חֲכָמִים לְר' יְהוּדָה בְּמַדְלִיק אֶת הַבִּירָה שֶׁמְּשַׁלֵּם כָּל מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהַנִּיחַ בַּבָּתִּים. ואם כן צריך לסמוך על הניזק ולשלם מה שטוען שהיה שם, ומה מקום להסתפק בשאלה זו? אָמַר לֵיהּ [לו] רב אשי: אִי דְּקָא טָעֵין זוּזֵי [אם שטוען הניזק שמטבעות] היו שם הָכָא נַמִי [כאן גם כן הדין] שישלם. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן [כאן במה אנו עוסקים] דְּקָא טָעֵין מַרְגָּנִיתָא [שהוא טוען שמרגליות] היו בקופה, והשאלה היא: מַאי [מה] הדין? מִי מַנְחִי אֱינָשֵׁי מַרְגָּנִיתָא בִּכְסַפְתָּא [האם מניחים אנשים מרגליות בכספת] ונאמין לו, אוֹ לֹא? ואף שאלה זו לא נפתרה, ועל כן תֵּיקוּ [תעמוד] במקומה (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
|
 |
 |
|
| תמונה 1. שרשרת פנינים | תמונה 2. צדפת הפנינים |
הרחבה
את המרגניתא או המרגליתא אנו פוגשים בתלמוד פעמים רבות כשמה של אבן יקרה. בשנים מהאיזכורים למדנו על מציאת אבן יקרה זו במעי דג. כך קרה לבנו של יוסף בן יועזר כאשר קנה דג לאשתו וליוסף מוקיר שבת כשכר מצווה (ראה בערך ביניתא). מרובם של האיזכורים לא ניתן ללמוד על מהותה של האבן והפרט היחיד שניתן לומר עליה בוודאות שהיא אבן יקרה. מקובל לומר שמרגניתא היא הפנינה (Peal) וייתכן שנוכל לאושש סברא זו מסוגייתנו וסוגיות נוספות. המרגניתא מוזכרת בהקשרים ימיים דבר שמוביל אותנו אל הפנינים המופקות מרכיכות ימיות ובעיקר הסוג של צדפת הפנינים. מספרת הגמרא על שלושה נמלים שבשנים מהם הוציאו מקרקעית הים אלמוגים ואילו בשלישי העלו מהים מרגניתא כלומר פנינים. "תלת פרוותא הויין, תרתי בי ארמאי, וחדא דבי פרסאי. דבי ארמאי מסקן כסיתא, דבי פרסאי מסקן מרגנייתא, ומקרייא פרוותא דמשמהיג" (ראש השנה, כ"ג ע"א). רש"י במקום: "מסקן מרגנייתא - מקרקעית הים, על ידי בר אמוראי". בתאור מרכיבי הנוסחה הכימית להעברת כתמים במסכת נדה מצאנו: "ואשלג: אמר שמואל, שאלתינהו לנחותי ימא, ואמרו אשלגא שמיה, ומשתכח ביני נקבי מרגניתא, ומפקי לה ברמצא דפרזל" (נדה ס"ב ע"א). גם כאן ברור ההקשר הימי אם כי לא ברור מהו האשלגא. גם מסוגייתנו ניתן לדלות מידע על אופי הפנינה אך נקדים רקע ביולוגי.
את הפנינים מייצרות רכיכות שונות אך המקור העיקרי לפנינים בעלות ערך מסחרי הוא בכמה מינים של צדפות מהסוג Pinctada. סוג זה חי בעיקר במי ים טרופיים. אחד המינים שחצה את תעלת סואץ מים סוף מאכלס גם את הים התיכון. המינים החשובים הם: צדפת הפנינים הפרסית, צדפת הפנינים שחורת השפה, צדפת הפנינים לבנת השפה ועוד. לצדפות אלו יש ציפוי קשה ומבריק על הקשוות (בניגוד לחלזונות בעלות הקונכייה היחידה הרי ש"קונכיית" הצדפות בנוייה משני חלקים שביניהם נמצא גופה הרך של הצדפה. חלקי הקונכייה נקראים קשוות) הנקרא "דר" או גם "אם הפנינה".
הדר המצפה את הקשוות הוא גם חומר המוצא לייצור הפנינים על ידי הצדפות. הן מייצרות את הפנינה כתוצאה מגרוי על ידי עצם החודר לתוכן כמו למשל בעל חיים טפיל או גרגיר חול. ההפרשה משמשת כדרך לנטרל את השפעת העצם הזר על ידי עטיפתו בדר. בתמונת צדפת הפנינים ניתן לראות שצידה הפנימי של קשוות הצדפה מבריק כפנינה. חומר זה הוא גיר בהרכב מינרלי של קלציט וארגוניט המעורב בחלבון קרני קשה הנקרא קונכיולין. ההפרשות נערמות זו על זו בשכבות ויוצרות במשך הזמן כדור מבריק בגוונים שונים כמעט בכל צבעי הקשת.
המינים השונים מייצרים פנינים בצבע ובגודל מקסימלי שונה, כתלות בגודל מין הצדפה וצבעו הטבעי של הדר שהיא מייצרת. לברק הבוקע מפני שטח הפנינה יש חשיבות רבה בקביעת ערכה. הפנינים המובחרות הן המבריקות והזוהרות דמויות הראי ואילו לעמומות בעלות המראה הגירני ערך נמוך. הצבע הוא, כמובן, עניין של טעם אך ככלל ניתן לומר שהצבעים הנדירים ביותר הם גם המבוקשים והיקרים ביותר. הצבעים השכיחים ביותר הם: לבן, כסף, וצבע קרם. הצבעים הנדירים יותר: זהב, שמפניה, ורוד, אפרסק, צבע קוניאק
בעת העתיקה היה איסוף הפנינים כרוך בצלילה לפרקי זמן ממושכים ללא אמצעי עזר. צלילה זו פגעה באופן קשה בתוחלת החיים של העוסקים בה. גם לאחר העלאת הצדפות הרי שהפנינים נמצאו רק באחוז קטן ביותר מהצדפות שנשלו. גם היום יש עדיין מקומות בעולם בהם מתקיים האיסוף בשיטה קדומה זו. לעזרת הצולל בן ימינו באים אמצעי עזר שונים ובעיקר צלילת המכשירים. גם כך הקושי גדול וההצלחה מוגבלת ולמעשה רוב הייצור היום מתבצע בעזרת גידול צדפות בשיטות של חקלאות ימית. מגדלים צדפות בחוות ימיות כאשר פרטים רבים חרוזים על חוטים ארוכים. מגרים את הצדפות לגדל פנינים באופן מלאכותי. פותחים בזהירות את שריון הצדפה ו"שותלים" בתוכה חתיכה זעירה שהופקה משריון צדפה אחרת, יחד עם פיסה קטנה של קרום צדפה פנימי. לאחר מכן משאירים את הצדפה בים במשך שנתיים עד שלוש. בניגוד לצדפות טבעיות, אחוז ההצלחה בגידול מלאכותי מגיע לכ-50%. פנינים "מלאכותיות" אלו עגולות יותר מן הפנינים הטבעיות, וערכן נמוך הרבה יותר.
בסוגייה בבא בתרא (קמו ע"א) מועלת האפשרות שמשפחת הכלה השקתה את חתנה במשקה (חמין) שהיה יקר מאשר דינר משום ששחקו לתוכו "מרגניתא" שהיא לדעתנו פנינה. במבט ראשון נראית שחיקת המרגניתא כאפשרות תיאורטית בלבד אך רבינו גרשום מפרש במקום: "דהכי רגילי אינשי, לשחוק מרגניתא במשקה משום רפואה". באופן מעט שונה מפרש הרשב"ם: "מאן לימא לן דלא שחיקי ליה מרגניתא - בכוס החמין שכן דרך השרים שותין אותו לרפואה". לפי שני הפירושים שתיית המרגנית היא לרפואה אך הרשב"ם מייחס אותה לשרים ולא לבני אדם מן השורה. כמובן שהפנינים היו יקרות מאד ורק עתירי ממון יכלו להרשות לעצמם תרופה מעין זו.
מענייין לקרוא תאור של שתיית פנינה בתקופה קדומה לחתימת התלמוד. תאור זה נכתב על ידי חוקר הטבע והמצביא פליניוס הזקן שהיה בן זמנו וחבירו של טיטוס:
"לעולם היו שתי מרגליות גדולות; שתיהן בידי קליאופטרה, המלכה האחרונה של מצרים, אשר מלכי המזרח הורישון לה. אנטוניוס סעד במשתאות שלה יום-יום לשובע, אבל נישאה גאוותנותו וחוצפתו, כי זלזלה היא בפזרנותו ובהודו; לכן שאל אותה, במה תוכל להוסיף לגדולתה - היא השיבה, שתוך ארוחה אחת תכלה עשרה מיליון ססטרטיוס. אנטוניוס ביקש להיווכח על כך, אבל לא חשב, שזה ייתכן. לפיכך התערבו ולמחרת הוכרע הדבר. הוגשה לו ארוחה מפוארת אך לא יוצאת דופן. הוא חייך ודרש את החשבון. אז אמרה היא, שזהו עדיין לא כלום ותוכיח, שהארוחה תשווה את מחירה, עשרה מיליון ססטרטיוס, ולאחר זאת ציוותה להביא לפני גביע משקה חמוץ, אשר חריפותו וכוחו ממיסים את המרגליות. היא ענדה אז באזניה איזה אוצר טבע מיוחד במינו. אנטוניוס התבונן באשר עתיד להיעשות, ואז הורידה היא מרגלית אחת, טבלתה ומשנמסה גמעה את המשקה. ל' פלנקוס, שופט ההתערבות, הושיט את ידו לעבר השנייה, כי התכוננה היא לכלותה באותו אורח, והכריז את אנטוניוס מנוצח לכל הדעות וכו'" (על אוצרות הים, גאיוס פליניוס סקונדוס, חקר הטבע, ספר ט, נד-נט C. Plinius Secundus, Naturalis Historia, ix.54-59 - תרגם מלטינית: ד"ר מאיר שש).
פירוש הרשב"ם מאיר את מעשה קליאופטרה באור מעט שונה. אין בשתיית הפנינה משום טירוף יוצא דופן אלא כך היא "דרך השרים". ניתן אולי להתפלא על אנטוניוס שלא העלה בדעתו את אפשרות זו לפני ההתערבות. רבינו בחיי בפירושו לפרשת "תצוה" מתאר בפרוטרוט את אבני החושן וסגולותיהן הרפואיות והנפשיות בהסתמכו על "ספרי חכמת הטבע". בחלק מהן השימוש היה חיצוני בלבד על ידי תלייה או העברה על איבר מאיברי הגוף אך את חלקן ניתן היה לשחוק ולשתות או לאכול. גם היום מקובלת ענידת אבן אודם כסגולה ללידה קלה.
תאורו של פליניוס מחזק את הזיקה בין השם מרגלית או מרגניתא לפנינה דווקא, בניגוד לאבני חן אחרות בעלות הרכב מינרלי אחר. כך ניתן להסיק מתיאור הנוזלים החומציים שבהם השתמשה קליאופטרה על מנת להמיס את הפנינה. חומצה ממיסה בקלות גיר וכפי שנאמר לעיל המינרלים הקשים בפנינה הם ארגוניט וקלציט שהם למעשה גיר. גם בימינו משווקים תכשירים שונים, כמו קרמים לטיפול בעור, המבוססים על אבקת פנינים. אבקה זו מכילה 15 חומצות אמיניות שונות ומעל 10 יסודות קורט. השאלות האם אכן פנינים מתמוססות בחומץ והאם סיפור ההמסה על ידי קליאופטרה ריאלי עמדו במוקד ויכוח בין חוקרים. תצפיות מאוחרות יותר מצביעות על כך שאכן חומץ ממיס פנינים אלא שהתהליך נמשך כמה ימים. ראו כאן הצעות להסבר הסיפור.
כמה קוראים בקשו לדעת האם אין בשתיית הפנינה איסור שהרי מקורה בבעל חיים טמא. סוגייתנו עוסקת באנשים שנהגו על פי דין תורה שהרי ביקשו לדעת מה דינם של הסבלונות ואם כן בוודאי הקפידו גם על דיני כשרות. לא ניתן לתרץ את מעשיהם בכך שמדובר בתרופה שניתנה במצב של פיקוח נפש משום שהחתן הגיע רכוב על סוסו לבית ארוסתו בשמחה. הצגתי את השאלה לרב זאב ויטמן, רבה של חברת תנובה, ותשובתו מצ"ב כלשונה:
"דבר שאיננו ראוי לאכילה איננו בכלל איסור מאכלות כגון עצמות,קשות קרניים, צפורניים וכדומה. יתירה מזו במקרה תערובת ההלכה אומרת שעצמות הנבלה מצטרפות עם ההיתר לבטל את האיסור שנפל להיתר. גם היוצא מהטמא אם איננו ראוי לאכילה לא יהיה כמובן חמור יותר מהנבלה עצמה שדבר שאינו ראוי לאכילה כמות שהוא מותר. ביוצא מהטמא יש גם כלל של פירשא שאיננה אסורה כמו שליה ודברים מאוסים אחרים שלא נאסרים כי נחשבים כפירשא בעלמא".
רשימת מקורות:
Pearl From Wikipedia, the free encyclopedia
לעיון נוסף:
מקורות נוספים העוסקים בפנינה ודיון בכשרותה לאכילה ולמצווה ראה במאמרו של שלמה משה שיינמן.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.