סקר
באיזה גיל התחלת ללמוד דף יומי






 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

משלחי רגל השור והחמור – שור וחמור

 

"שן ורגל היכא כתיבי? דתניא: ושלח זה הרגל, וכן הוא אומר: משלחי רגל השור והחמור, ובער זו השן, וכן הוא אומר: כאשר יבער הגלל עד תומו" (בבא קמא, ב ע"ב).

פירוש: ושואלים: שֵׁן וְרֶגֶל הֵיכָא כְּתִיבִי [היכן הן נאמרות] בכתוב, כך שניתן לקרוא להן אבות נזיקין? ומשיבים: דְּתַנְיָא [שכן שנינו בברייתא] על מה שנאמר "ושִׁלַּח את בעירה ובִעֵר בשדה אחר" (שמות כב, ד): "וְשִׁלַּח" זֶה הָרֶגֶל, עצם שילוח הבהמות ("בעירה") גורם לנזק הבא מדריסת הרגל, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר" (ישעיה לב, כ). הרי שהפעל "לשלח" מתייחס בלשון הכתוב לרגל. "וּבִעֵר" זוֹ דרך ההיזק הנגרמת על ידי הַשֵּׁן, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר הַגָּלָל עַד תֻּמּוֹ" (מלכים א יד, י), ולמדו ש"גלל" זה הוא שן הבהמה (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).


שם עברי: בקר הבית                            שם באנגלית: Cattle
שם מדעי: Bos taurus                       שם נרדף במקורות: פר, תור (זכרים). פרה, תורתא (נקבות). עגל ועגלה.

שם עברי: חמור הבית - אתון (נקבה)    שם באנגלית: Donkey, Domestic ass
שם מדעי: Equus asinus                  שמות נרדף במקורות: תרתק 


נושא מרכזי: על ההבדל בתפקידי השור והחמור

 

לנושאים נוספים העוסקים בחמור הבית - הקש/י כאן.



בסוגייתנו הובא הפסוק "משלחי רגל השור והחמור" כמקור לכך שהפועל "ושלח" מתייחס לרגלי בהמה. בשורות הבאות אציג כמה מהפירושים שניתנו לחלק פסוק זה שמקורו בישעיהו (לב כ'): "אַשְׁרֵיכֶם זרְעֵי עַל כָּל מָיִם מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר". בתרגום יונתן אנו לומדים: "טוּבֵיכוֹן צַדִיקַיָא עֲבַדְתּוּן לְכוֹן עוֹבָדִין טָבִין דְאַתּוּן דָמָן לִדְזַרְעִין עַל שַׁקְיָא מְשַׁלְחִין לְאַדְרָכָא בְּתוֹרַיָא וּלְמִכְנַשׁ בְּחַמְרַיָא". רש"י מפרש בדרכו של התרגום: "אשריכם ישראל - שהצליחה זריעת צדקתכם כזורעים על מים, מעתה תקצרו ותאספו תבואת שכרכם הטוב, תשלחו רגל השור לדוש התבואה והחמור להביא אל הבית, כך ת"י כלומר תקבלו שכר פעולתכם הטובה". הרד"ק מפרש: "משלחי רגל השור והחמור - כל כך יהיה השבע גדול עד שישלחו השורים והחמורים לרעות בשדות". בדומה לרד"ק פירש גם בעל "מצודת דוד": "משלחי רגל - ותהיו משלחים שמה רגל השור והחמור לאכול לשבעה ולרמוס ברגל ולא יחושו כי תגדל הרבה תבואה".

תרגום יונתן (ופירוש רש"י) המבחין בין מלאכת השור והחמור עולה בקנה אחד עם המשתמע ממקורות נוספים. בגמרא בבבא בתרא (טו ע"ב) מובאת דרשתו של רבי יוחנן על פסוק באיוב (א י"ד): "ויהי היום ובניו ובנותיו אוכלים ושותים יין בבית אחיהם הבכור, ומלאך בא אל איוב ויאמר הבקר היו חורשות וגו' - מאי הבקר היו חורשות והאתונות רועות על ידיהם? א"ר יוחנן: מלמד, שהטעימו הקדוש ברוך הוא לאיוב מעין העולם הבא". כוונת רבי יוחנן בביטוי "מעין עולם הבא" היא שניתן היה לרעות ולאכול את הגידולים שזה עתה נזרעו. בלשון רש"י: "והאתונות רועות וגו' - ע"י הבקר דריש ליה לקרא, שאוכלת חזיז מתלם המענה שהזרע צומח בשעתו". האתונות רעו בצמוד לבקר משום שמיד לאחר החריש עלו הגידולים. תופעה זו היא מעין עולם הבא כפי שמפרש רש"י: "מעין העולם הבא - כדכתיב (ירמיהו ל"א) הרה ויולדת יחדו, הריון ולידה ביום אחד, הכי דרשינן ליה במסכת שבת (דף ל)".

אפשר לפרש את הפסוק באופן אחר, על פי פשוטו של מקרא, שאכן העבודה התחלקה בין הבהמות: החריש התבצע על ידי הבקר ואילו האתונות נשאו את הציוד ואת האנשים אל מקום העבודה. כאשר הבקר חרש האתונות רעו משום שבזמן זה היו בטלות מעבודה. בדרך כלל השוורים הם החורשים כמו למשל בדברי הגמרא: "ושאינה מסויימת במצריה, עד כמה? אמר רב פפא: כדאזיל תיירא דתורי והדר" (בבא בתרא, נד ע"ב). הסיבה לתפקידים השונים היא משום שהבקר מתאים יותר מהאתונות לחרישה, כלומר לגרירת המחרשה, ואילו החמורים לנשיאת משא. כוחם הרב וקצב הליכתם האיטי של השוורים מאפשר להם לחרוש והם אינם מתאימים לנשיאת משאות. התכונות המתאימות את השור לחרישה עשויות גם להכשירו למלאכת הדישה הדומה באופיה לחריש. שתי המלאכות מתבצעות בעזרת גרירה של כלי כבד במסלול קבוע ובקצב הליכה איטי.

החמור מוזכר לגבי חרישה רק בפסוק "לא תחרוש בשור וחמור יחדיו" (דברים כ"ב י'). האבן עזרא במקום מפרש: "לא תחרוש בשור ובחמור - דבק עם הזריעה והשם חמל על כל מעשיו כי אין כח החמור ככח השור". אמנם איסור החרישה הוא רק יחד עם השור אך גם כשהוא לבדו הוא מתאים פחות לתפקיד זה. 

הראשונים מפרשים את ההבדל בין מחרשת א"י ובבל על בסיס ההבדל בין שוורים וחמורים: "ארבע אמות שאמרו, כדי עבודת הכרם. אמר שמואל: לא שנו אלא בארץ ישראל, אבל בבבל שתי אמות" (בבא בתרא, כו ע"א). רש"י מפרש: "אבל בבבל שתי אמות - שמחרישתן קצרה". בא"י אדמה קשה יותר ולכן נזקקים לכוח רב בחרישה ולכן משתמשים בשוורים. בבבל ניתן להסתפק בחמורים ולכן משתמשים במחרישה קצרה יותר. הרמב"ן (שם) הסתייג מההכללה שערך רש"י והציע שבבבל קיימים כמה סוגי קרקע:

"לא שאנו אלא בארץ ישראל אבל בבבל ב' אמות. פרש"י ז"ל מפני שהמחרישות קצרות, והטעם מפני שארץ ישראל גבוהה וארץ הרים וגבעות היא והארץ קשה ולפיכך צריכין הם למחרישה גדולה ואין כן בבבל, ואיכא דקשיא ליה: דאמרינן בפרק המוכר את הספינה עובדא הוה בדורא דרעותא ואמר ליה רב יהודה זיל הב ליה כדי בקר וכליו, ואמרינן התם כדי בקר וכליו כמה הוו? ד' אמות. ודורא דרעותא באתריה דרב יהודה הוה דהיינו בבל בנהרדעא, ואיכא למימר בבבל נמי מקומות מקומות יש לפי קושי הארץ, שיש שהיא צריכה מחרישות גדולות כארץ ישראל".

מעניין שבאזור ההר (ביהודה) מצאנו את החמורים כמושכי המחרישה (תמונה 2). החריש בהר מתנהל לאורך תלמים קצרים באזור סלעי וייתכן שהבקר הכבד לא מתאים למשימה זו. ערן מאיר מהמכון לחקר הגולן העיר שעל פי ההשערה הגורם לכך שלא השתמשו בבקר בחבל ההררי היא משום שמיעטו לגדלו והתרכזו בגידול צאן. מהממצא הזואו-ארכאולוגי (לפחות ביהודה בתקופת הבית הראשון) אכן עולה שגידול הבקר היה מקובל יותר בשפלה משום שכושר הנשיאה של אזור זה גבוה יותר(1). יחד עם זאת נמצאו עצמות בקר באחוזים לא מבוטלים גם בהר ולכן, לענ"ד, ניתן להניח שהשימוש בבקר לחריש הוגבל גם על ידי שיקולי יעילות ולא רק בעצם נוכחותו. מקור להשערתי ניתן למצוא בפירוש הרד"ק לפסוק "הירצון בסלע סוסים, אם יחרוש בבקרים, כי הפכתם לראש משפט ופרי צדקה ללענה" (עמוס, ו י"ב): "... אמר אם דרך העולם שירוצו הסוסים בסלע זה אינו, וכן אם יחרוש אדם בבקרים בסלע זה אינו, ואם יהיה זה יהיה הפך דרך העולם ומנהגו ואתם עושים הפך העולם וכו'". לדעתו החרישה בהרים מסולעים בעזרת בקר איננה אפשרית.

לתפקידו של החמור ("... והחמור להביא אל הבית") כנושא משאות בסביבה הקרובה לאדם יש גם משמעות הלכתית: "אמר רב פפא: שק להביא פירות וחמור להביא עליו פירות, ואפילו צנא בעלמא, הנאה המביאה לידי מאכל הוא"(2) (נדרים, לג ע"א). סוגייה זו מתייחסת לשימוש בחמור באופן המקביל לתמונה הכללית המתקבלת לגביו מהמקורות. על פי תמונה זו החמור שימש להובלת משאות לטווחים קצרים כלומר בכפרים, בערים וסביבתם הקרובה. מסקנה זו עולה מדברי רב פפא הרואה בשאילת חמור לצורך הבאת פירות "הנאה המביאה לידי מאכל". אין מדובר כאן בשימוש מסחרי אלא אישי ולצורך מיידי.
 

               
תמונה 1.  חריש בשור וחמור
באדיבות בית ספר שדה כפר עציון
  תמונה 2. חריש "כהלכה"  בשני חמורים
באדיבות בית ספר שדה כפר עציון      

   


(1) ח. כץ, 'ארץ דגן ותירוש ... ארץ זית יצהר ודבש', הכלכלה בממלכת יהודה בימי הבית הראשון, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, תשס"ח, עמ' 50-51. יש להעיר שבימינו גידול הבקר בחבל ההר (בדגש על יהודה ושומרון) מצומצם אף יותר משום שבניגוד לפרה הבלאדית הצנועה בגודלה ודרישותיה התזונתיות הרי שהגזעים המודרנים זקוקים למשאבים רבים שאינם מצויים באזור זה.
(2) פירוש: אָמַר רַב פַּפָּא: לקחת מן המודר שַׂק לְהָבִיא פֵּירוֹת, או חֲמוֹר לְהָבִיא עָלָיו פֵּירוֹת, וַאֲפִילּוּ צַנָּא בְּעָלְמָא [סל בלבד], מכל מקום הֲנָאָה הַמְבִיאָה לִידֵי מַאֲכָל הוּא ואסורה.

 
 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.


כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר