סקר
מסכת ערכין לעומת זבחים-מנחות-חולין -בכורות:
הקלה משמעותית
קשה באותה מידה
יותר קשה!
לא יודע


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו 


ובשני בצורת אפילו קב חרובין לא יאצור – חרוב

 

"... ומותר לאדם לאצור פירות בארץ ישראל ג' שנים, ערב שביעית, ושביעית, ומוצאי שביעית. ובשני בצורת אפילו קב חרובין לא יאצור, מפני שמכניס מארה בשערים" (בבא בתרא צ' ע"ב).


שם עברי: חרוב מצוי   שם באנגלית: Carob, Locust tree   שם מדעי: Ceratonia siliqua

שם נרדף במקורות: חרוב, חרובה, חרובית וחרוביתא (שמות נקבה לחרוב)


נושא מרכזי: מדוע נבחר החרוב כדוגמה לאיסור לאצור פירות בשני בצורת?

פרי החרוב הוא מאכל עניים פחות ערך ולכן כאשר אוסרת הברייתא לאצור פירות בשני בצורת, שמא יתייקרו השערים, היא אוסרת לא רק פירות בעלי ערך רב, אלא אפילו את החרוב. ממקורות שונים אנו לומדים על מעמדו הדל של החרוב. "אמר ר' אחא כתיב (ישעיה א) אם תאבו ושמעתם, טוב הארץ תאכלו, ואם תמאנו ומריתם, חרב תאכלו. חרובין תאכלו, דא"ר אחא: וצריך יהודאה לחירובא עביד תתובא (מדרש רבה ויקרא פרשה י"ג פסקה ד'). רב אחא מתאר ניגוד בין "טוב הארץ תאכלו" לבין החרובים. בהמשך הוא תולה את תשובת עם ישראל באכילת חרובים. כלומר, ההדרדרות הכלכלית, המתבטאת באכילת חרובים, מביאה בסופו של דבר לתשובה. ממדרש נוסף ניתן ללמוד שהחרוב בעל ערך נמוך מהדבילה. על הפסוק "והיה טעמו כטעם לשד השמן" נאמר: "... דבר אחר, מה הדד הזה תינוק ומצטער בשעה שפורש ממנו. כך היו ישראל מצטערים בשעה שפירשו מן המן, שנאמר: (יהושע ה) וישבות העם ממחרת, משל אומרים לאדם מפני מה אתה אוכל פת שעורים? מפני שאין לי פת חיטים. מפני מה אתה אוכל חרובים? מפני שאין לי דבילה" (ספרי, בהעלותך פיסקא ל"א).

לדעת פרופ' יהודה פליקס מנתה המשנה במסכת פאה (פ"א, מ"ה) את הפירות החייבים בפאה על פי סדר חשיבותם ולכן מופיע החרוב מיד לאחר האוג שלפריו כמעט אין ערך כפרי מאכל. "וּבָאִילָן, הָאוֹג וְהֶחָרוּבִין וְאֶגוֹזִים וְהַשְּׁקֵדִים וְהַגְּפָנִים וְהָרִמּוֹנִים וְהַזֵּיתִים וְהַתְּמָרִים, חַיָּבִין בַּפֵּאָה" (פאה,). הגפנים ברשימה זאת מופיעים רק באמצע הרשימה משום שהיא מתייחסת לחשיבותם כפרי מאכל ולא לשימוש הנעשה בהם כמקור ליין.

ערכו הנמוך של החרוב עשוי לנבוע מסיבות שונות ואחת מהן הוא מרקמו הקשה המפריע בעת הלעיסה. על מנת להקל על האכילה ובמיוחד עבור זקנים נהגו לרסקו בעזרת כלים מיוחדים. הריסוק בשבת היה מותר "בשינוי" כלומר בעזרת כלים שאינם מיועדים לריסוק. "אין מרסקין דבלה וגרוגרות וחרובין לפני הזקנים בשבת, אבל מרסק הוא ביד של סכין, ובעץ הפרור ואינו חושש" (תוספתא, ביצה, א' י"ג).

בניגוד לערכו הכלכלי הנמוך יש לחרוב ערך תזונתי וקלורי גבוה. הוא מכיל 540 קק"ל ל – 100 גרם ויש בו חלבונים, ויטמינים ומינרלים חשובים. החרוב יכול לספק את הצרכים התזונתיים של האדם במשך פרקי זמן ארוכים. מפורסם הסיפור על רבי חנינא בן דוסא: "דאמר רב יהודה אמר רב: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: כל העולם כולו נזונין בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת" (ברכות, י"ז ע"ב, תענית כ"ד ע"ב). גם רבי שמעון בר יוחאי ובנו ניזונו תקופה ארוכה מחרובים: "... כי תקיף גזירתא אמר ליה לבריה: נשים דעתן קלה עליהן, דילמא מצערי לה ומגליא לן. אזלו טשו במערתא. איתרחיש ניסא איברי להו חרובא ועינא דמיא, והוו משלחי מנייהו, והוו יתבי עד צוארייהו בחלא. כולי יומא גרסי, בעידן צלויי לבשו מיכסו ומצלו, והדר משלחי מנייהו, כי היכי דלא ליבלו. איתבו תריסר שני במערתא וכו'" (שבת, ל"ג ע"ב).
 

              
תמונה 1.  צילם: מיכה ארז   תמונה 2. חרוב בכפר עציון


 

הרחבה

השם חרוב איננו מוזכר במקרא אך מופיע פעמים רבות בספרות חז"ל. מקור השם נתון לויכוח בין החוקרים. לדעת לעף המקור הוא המילה "חרב" על שם צורת הפרי המזכיר חרב. לדעה אחרת המקור הוא מ"חורב" כלומר יובש בגלל מרקמו היבש של הפרי.

מוצאו של החרוב נתון לויכוח בין החוקרים. יש הסוברים שמוצא החרוב הוא באגן הים התיכון ולעומתם יש הסוברים שהמוצא הוא מאיזור מוגבל בהרבה ברמות של דרום ערב. קיים גם ויכוח לגבי מקום הביות של החרוב בין הסוברים שהוא בויית במזרח הקרוב לבין הסוברים שהביות התרחש בערב וקרן אפריקה. הסברה האחרונה נובעת מכך שהחרוב חובב חום והוא מופיע באופן מפוזר ואקראי במקומות מבודדים בנגב המרכזי ואדום הרחוקים מחופי הים התיכון. תמיכה נוספת לסברה זו הם העומדים המפותחים של חרובים ברמות תימן. לפי גישה זו התפשטו החרובים צפונה בדרכי מסחר ללבנט למערב אנטוליה ולרודוס ורק לאחר התקופה ההלניסטית הוא הגיע לארצות מערב הים התיכון. פריחת החרוב בסוף הקיץ, בניגוד לשאר העצים בארץ. הפרחים יוצאים ישירות מהגזע ומענפים ראשיים, ואי-היכולת לגדול בהצלחה בהרים בהם הטמפרטורה יורדת מתחת ל – 30 מרמזים על מוצאו מארצות הדרום.

בארץ ניתן למצוא את החרוב בעיקר בגבעות ובהרים עד גובה 300-400 מ'. ברכסי הכורכר בשפלת החוף מנתניה עד ראש הנקרה, למרגלות הרי הגליל, בכרמל ברמות מנשה והרי יהודה. באיזורים מסויימים הוא נפוץ מאד וחברת הצומח נקראת על שמו: "חברת החרוב ואלת המסטיק". עצים בודדים פזורים כמעט בכל איזורי ההר. כיום החרוב משמש כעץ פרי באיזורים בעלי אקלים מתאים במקומות שונים בעולם. הוא גדל היטב באיזורים ממוזגים וסוב-טרופיים חמים.

החרוב שייך למשפחת הקסאלפיניים בסדרת הקטניות. בעבר הוא נחשב כמין יחיד בסוגו אך לאחרונה נמצא בתימן מין נוסף. החרוב הוא עץ ירוק עד שגובהו מגיע ל – 12 מ' וגיל של 100-200 שנה. הוא עמיד לחום ולחות ולכן מאכלס גם איזורים במישור החוף. בהיותו עמיד ליובש הוא מותאם היטב לתנאים הסביבתיים בחבל הים תיכוני. העץ מעדיף אדמה מנוקזת היטב ואינו עמיד לתנאי הצפה. השורשים העמוקים מאפשרים קיום במגוון רחב של תנאי קרקע. החרוב עמיד לריכוזי מלח גבוהים יחסית לעצי חורש אחרים. החרוב מסוגל לקבע חנקן חופשי מהאוויר בעזרת חיידקים קושרי חנקן הנמצאים בפקעיות מיוחדות בשורשיו פקעיות החנקן כפי שעושים קרוביו מסדרת הקטניות. יכולת קיבוע החנקן הופכת את הקטניות בכלל ואת פרי החרוב בפרט לעשיר בחלבונים.

מערכת השורשים מפותחת כהתאמה לתנאים יובשניים ומעמיקה עד 10 מ'. הגזע עבה אך איננו ישר לאורך ניכר לכן לא ראוי להפקת קורות לקירוי. לאחר כריתה מתפתחים מהגדם ענפים חדשים כדוגמת עצי חורש ים תיכוני אחרים. העלים מורכבים מנוצים בעלי מספר זוגי של עלעלים גדולים ומעוגלים. העלעלים מגיבים להשתנות בכיוון השמש ומשנים את תנוחתם. העלים החדשים מתפתחים בעיקר באביב לפני נשירת העלים הישנים.

הפרחים ערוכים באשכולות או בשיבולים על ענפים בני שנתיים ויותר ולעיתים אף על הגזע. תופעה זו אופיינית לעצים טרופיים. המין הוא תלת-ביתי, כלומר: האוכלוסיה מורכבת מעצים בעלי פרחים חד מיניים דו ביתיים ופרטים חד ביתיים. האוכלוסיות מורכבות מפרטים שכל פרחיהם זכריים, עצים שכל פרחיהם נקביים ועצים הנושאים הן תפרחות זכריות והן תפרחות נקביות. הפרח חסר כותרת, הגביע קטן ולו 5 שיניים זעירות. המצעית מפותחת ומפרישה צוף. לפרח הזכרי 5 אבקנים, לפרח הנקבי עלי אחד הדומה בצורתו לפרי הבשל (ראה תמונות). לעתים הפרח הוא דו-מיני.
 

   
 חרוב – פריחה זכרית צעירה   חרוב – פריחה זכרית לאחר פתיחת המאבקים

   

   
 חרוב – פריחה נקבית   חרוב – פירות  בתחילת התפתחותם

  

   
    חרוב – פירות בשלים. ניתן לראות בצידם פרי בשלב התפתחות ראשוני.


עונת הפריחה העיקרית היא אוקטובר, ריחם של פרחי הזכר נודף למרחק ונחשב למטרד משום שהוא דומה לריח גוויה. הריח נועד כדי למשוך אליו מאביקים והוא נובע כתוצאה מפרוק חומצת אמינו בשם ליזין (Lysine) הנמצאת בפוליאמין קדוורין שמכילים הפרחים. ההאבקה נעשית על-ידי דבורים או באמצעות הרוח. הפרי קטן במשך החורף ורק בתחילת הקיץ הוא מגיע לגודלו הסופי ולצורתו כתרמיל בשרני בלתי נפתח באורך של עד 20 ס"מ. ההבשלה מסתיימת בחודשים יולי-אוגוסט, כ - 10 חודשים לאחר הפריחה, כאשר צבע הפרי חום-כהה ועוקצו חום כולו. רק אז נעלם טעם הבוסר (העפיצות) והפרי ראוי למאכל. טיב הפרי תלוי באיכות הזן ובכמות גשמי החורף והאביב. כאשר אין קוטפים את הפירות הם נותרים על העץ עד לבוא גשמי החורף, ואז פורחים פרחים בצד פירות בשלים (ראה תמונה). הפרי מכיל 10 – 15 זרעים חלקים, פחוסים, עגלגלים וקשים מאד, תכונות אלו מאפשרות להם לעבור במעיים של בעלי חיים מבלי להינזק. ההפצה נעשית על ידי ציפורים, מכרסמים או פרסתנים.

זרעי החרוב בעלי משקל זהה, דבר שהפך אותם בימי קדם, למידת משקל אוניברסלית. בתנ"ך, זרע חרוב, הקרוי גֵרָה, הוא מידת המשקל הקטנה ביותר. מקורה של מידת המשקל הסטנדרטית לאבני חן, הקרט, שערכה 200 מיליגרם, גם הוא בזרעי חרוב, והיא קיבלה את שמה משם העץ ביוונית - קרטוניה. תנובת עץ אחד יכולה להגיע ל- 120 קילוגרם פרי. קיימים זנים איכותיים כמו למשל הזן הקפריסאי ששיעור הסוכרים בו עשוי להגיע ל – 72%. פרי החרוב משמש בעיקר למאכל בהמה. כיום קולים וטוחנים את פרי החרוב, ומפיקים ממנו אבקת חרובים, שמכינים ממנה מוצרים שונים בתעשיית המזון כמו למשל שוקולד חרובים שנחשב לחטיף בריאותי. גומי המופק מפרי החרוב משמש בתעשיות שונות בהם טקסטיל, דבק, מזון, תרופות, עור וקוסמטיקה. הוא משמש למשל כתחליף לקפה וקקאו במטבח הטבעוני. מן העץ אפשר להכין רהיטים בעלי גוון אדמדם. בקליפה ובעלים השתמשו בעבר בבורסקאות לעיבוד עורות משום שהם מכילים ריכוז גבוה של טאנין.

 

החרוב בתלמוד


"מתניתין: אילן שהוא נוטה לשדה חבירו, קוצץ מלא המרדע על גבי המחרישה, ובחרוב ובשקמה כנגד המשקולת. בית השלחין, כל האילן כנגד המשקולת ... בית השלחין אבא שאול אומר: כל האילן כנגד המשקולת מפני שהצל רע לבית השלחין" (בבא בתרא כ"ז ע"ב). ראה ערך חרוב ושקמה כנגד המשקולת.

"מתניתין: המוכר את השדה, מכר את האבנים שהם לצרכה, ואת הקנים שבכרם שהם לצרכו, ... ואת החרוב שאינו מורכב, ואת בתולת השקמה אבל לא מכר לא את האבנים שאינן לצרכה ולא את הקנים שבכרם שאינן לצרכו ... ולא את החרוב המורכב ולא את סדן השקמה" (בבא בתרא ס"ח ע"ב). ראה ערך חרוב המורכב וסדן השקמה.

"ואמר רבי יוחנן נהירנא כד הוה בצע ינוקא חרובא והוה נגיד חוטא דדובשא על תרין דרעוהי" (בבא בתרא, צ"א ע"ב). רבי יוחנן מספר את זכרונותיו מימי השפע של ירושלים ואחד מהם הוא עסיסיות החרוב. פרי החרוב הוא בדרך כלל בעל מעט דבש אך באותה תקופה הייתה בו כמות דבש גדולה מאד ולאחר שבירתו הדבש ניגר על זרועות התינוק שאכלו. כמות הדבש בחרובים תלוייה במידה רבה בכמות הגשמים בחורף ובאביב של אותה שנה. ניתן להניח, אם כן, שבאותה שנה שתיאר רבי יוחנן היה שפע בכל שאר הגידולים והחרוב היה רק סימן לדבר.


 

רשימת מקורות:

יהודה פליקס, עצי פרי למיניהם, צמחי התנ"ך וחז"ל (עמ' 203-214).
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 10 (עמ' 148-149).
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 12 (עמ' 117-118).
 

לעיון נוסף:

החרוב באתר צמח השדה
זהר עמר, גידולי ארץ ישראל בימי הביניים (עמ' 202-209).

Ramon-laca, L and Mabberley D. J,. 2004, The ecological status of the carob-tree (Ceratonia siliqua, Leguminosae) in the Mediterranean. Botanical Journal of the Linnean Society, 144, 431–436.

על המוצא והתפוצה של החרוב.



 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

 



כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר