סקר
באיזה סבב של "דף יומי" אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

כפר שיחליים, שהיתה פרנסתן מן שחליים – שחליים

 

דאמר רב יהודה אמר רב אסי: ששים רבוא עיירות היו לו לינאי המלך בהר המלך, וכל אחת ואחת היו בה כיוצאי מצרים, חוץ משלש שהיו בהן כפלים כיוצאי מצרים, אלו הן: כפר ביש, כפר שיחליים, כפר דכריא. כפר ביש, דלא יהבי ביתא לאושפיזא; כפר שיחליים, שהיתה פרנסתן מן שחליים; כפר דכריא, אמר רבי יוחנן: שהיו נשותיהן יולדות זכרים תחלה, ויולדות נקבה באחרונה ופוסקות" (גיטין, נז ע"א).

פירוש: שאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אַסִי: שִׁשִּׁים רִבּוֹא עֲיָירוֹת הָיוּ לוֹ לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ בְּהַר הַמֶּלֶךְ, וְכָל אַחַת וְאַחַת הָיוּ בָּהּ תושבים כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם, חוּץ מִשָּׁלשׁ עיירות שֶׁהָיוּ בָּהֶן כִּפְלַיִם כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם. ואֵלּוּ הֵן העיירות: כְּפַר בִּישׁ, כְּפַר שִׁיחֲלַיִים, כְּפַר דִּכְרַיָּא. ומסבירים את השמות המוזרים הללו: כְּפַר בִּישׁ [רע] שלֹא יָהֲבִי בֵּיתָא לְאוּשְׁפִּיזָא [היו נותנים בית לאורח]. כְּפַר שִׁיחֲלַיִים משום שֶׁהָיְתָה פַּרְנָסָתָן מִן שַׁחֲלַיִים. כְּפַר דִּכְרַיָּא [זכרים] אָמַר ר' יוֹחָנָן: שֶׁהָיוּ נְשׁוֹתֵיהֶן יוֹלְדוֹת זְכָרִים תְּחִלָּה, וְיוֹלְדוֹת נְקֵבָה בָּאַחֲרוֹנָה ואז פּוֹסְקוֹת מללדת, ולכן קראו להם כפר זכרים. (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
 

שם עברי: שחליים תרבותיים   שם באנגלית: Garden Cress   שם מדעי: Lepidium sativum

שם נרדף במקורות: תחלי   שמות בשפות אחרות: ערבית - רשאד


נושא מרכזי:  מהי תחלסייא ומה גידלו אנשי כפר שיחליים?


ממדרש איכה רבה (בובר, פרשה ב') המקביל לדברי רב אסי בסוגייתנו ניתן להסיק שהשחליים נקראים גם תחלסייא או תחלוסייא: "שלש עיירות היו בדרום, והיה כל אחד ואחד מוציאה כפלים כיוצאי מצרים, ואלו הן: כפר ביש, וכפר שחלים, ובית דכרין ... למה קורין אותו כפר שחלים, שהיו מרבים בניהם כאילין (תחסלייא), [תחלסייא] וכו'". שם דומה לתחלוסייא אנו מוצאים בירושלמי (ונציה, עבודה זרה, פ"ב דף מ טור ד /ה"ב): "רבי יהושע בן לוי הוה ליה קולוס, והורון ליה ר' חנינה ור' יונתן מישחוק תחלוסין ומיתן גו חמרא עתיקא ומישתי ולא יסכן". מפרש "פני משה": "הוה ליה קולוס. חולי בני מעיים שקורין קוליקוס בלע"ז(1). מישחוק תחלוסין. לשחוק שחליים בשבת. במדרש איכה יעיב ולמה קורין אותה כפר שחליים דהוו מרבין בניהון כאילין תחלסייא". על שחיקת השחליים אנו לומדים במסכת שבת (קמ ע"א): "שחליים ששחקן מערב שבת, למחר נותן לתוכן שמן וחומץ וכו'".

השם תחלסייא הוא כנראה נגזרת של "תחלי" שהוא שם נרדף לשחליים. רש"י, למשל, במסכת עבודה זרה (כח ע"א) מפרש: "תחלי בחלא - ישקוהו שחלים בחומץ תחלי קרישו"ן בלע"ז". ד"ר מ. קטן(2) מתרגם את הלע"ז קרישו"ן (creson) לשחליים. רע"ב (מעשרות פ"ד מ"ה) מפרש: "השחלים - בערב"י חב אל שאר, ובלע"ז קרישו"ן".

בצד הדמיון בין סוגייתנו והמדרש לגבי מקור השם כפר שחליים ניתן למצוא הבדל משמעותי. בעוד שבסוגיה בגיטין ניתן ללמוד שבכפר שחליים גידלו צמח בשם זה (או אולי רק סחרו בו) הרי שמהמדרש עולה שמקור השם הוא באופן שבו גידלו בכפר את הילדים הקשור בצורה כלשהי לתחלסייא (תחלוסייא). תנאי להבנת כוונת המדרש הוא, כמובן, זיהוי התחלסייא וכאן אנו מוצאים שתי גישות. רוב המפרשים סבורים, כאמור, שתחלסייא הוא השחליים אך אינם דנים בקשר בין גידול הבנים והצמח. ניתן להציע הצעות שונות למהות הקשר כיד הדמיון אך לא ניתן לבססן ואסתפק בכמה דוגמאות. אם נניח שהביטוי "מרבים" הוא משורש "רבה" הרי שייתכן ומספר הילדים בכפר שחליים היה רב כמספר הגרגירים בצמח השחליים. לחילופין אם נניח שמשמעות "מרבים" היא מגדלים (to bring up) ייתכן ואנשי כפר שחליים טיפחו את בניהם כפי שמטפחים שחליים (בהנחה שגידול זה זקוק לטיפול מרובה) או אולי נהגו בהם ביד קשה כאמור בירושלמי (וילנא, ביצה, פ"א הלכה ט'): "רב אמר כל הנידוכין נידוכין כדרכן רב חונה ר' ירמיה ר' אימי בשם רבי יוחנן השום והשחליים והחרדל נידוכין כדרכן וכו'".

בניגוד לסוברים שקיימת זהות בין שחליים, תחלי ותחלס הרי שבעל ספר "המעריך"(3) הוכיח מתוך כך שהערוך כתב ערכים נפרדים לשחליים ולתחלס שהוא סבר שאין מדובר בשמות נרדפים. השחליים לדעת "המעריך" הוא הצמח הנקרא גם היום בשם זה. הוא מתרגם ל"מסטואירסו" (mastuerzo – שחליים בספרדית), "נסטורצו" (nastuerzo שמקורה ב - nasturtium בלטינית) או "קריסון" (Cresson – שחליים בצרפתית) ובערבית "חרף" או "רשאד" (رشاد). הוכחה נוספת הוא מביא מתוך פירוש רש"י (גיטין, נז ע"א) שלא תירגם את השחליים לקריסון כפי שנהג בדרך כלל וכתב "שם מין מאכל הוא". קושי נוסף שהוא מעלה על זיהוי התחלוסייא כשחליים הוא שאי אפשר להתפרנס מירק זה אך אין הוא מסביר מדוע אין בו כדי פרנסה.

לדעת "המעריך" מקור השם "תחלס" הוא בערך "תחל" השני המופיע בערוך שפירושו תמרים(4). על פי זיהוי זה הכוונה בתיאור "היו מרבים בניהם כתמרים" היא שבניהם היו גבוהים ("בעלי קומה") כתמרים כאמור בפסוק "צדיק כתמר יפרח". על פי פירוש זה "מרבים" מתפרש כ"מגדלים". לחילופין הציע "המעריך" לפרש "מרבים" גם מלשון ריבוי. ההשוואה לתמרים היא בכך שהתמרים גדלים זה לצד זה במטעים גדולים "עד שמכסין את עין כל הארץ". הסבר זה מיישב לדעתו את גירסת הבבלי שהיתה פרנסתם "מרוב התמרים שהיו מוכרים". הסבר זה מותנה בתיקון הגירסה בבבלי מ"שחליים" ל"תחלוסייא" או "תחלי" ומסיבה זו דחה אותו ח.י קאהוט (ערך "תחלס"). ראיה נוספת נגד זיהוי "תחלס" כתמרים מביא קאהוט מהירושלמי בעבודה זרה שצוטט לעיל ממנו משתמע שהשחליים משמשים כתרופה לאחר שחיקה דבר שאינו מתאים לתמרים.

"המעריך" מתקשה גם בזיהוי של התחלי כשחליים משום שבגמרא מוזכרים שחליים שחורים ולבנים. על מנת ליישב את קושי זה הוא מציע ששחליים לבנים הם שחליים יבשים ואילו הלחים נקראים שחורים. את הצעתו הוא מבסס על המדרש (ויקרא רבה, וילנא, תזריע פרשה טו): "ד"א ודרך לחזיז קולות. אמר רבי אבין: משל לגנת ירק שהמעין לתוכה, כל זמן שהמעין לתוכה ירקה משחיר, פסק המעין הלבין ירקה". הצעה נוספת שהוא העלה היא שזרעים נקראים שחליים לבנים ושאר הצמח שחליים שחורים. ההצעה ששחליים לבנים הם הזרעים מאפשרת לפרש את דברי הגמרא (גיטין, סט ע"א): "לינפח ליה חבריה תחלי חיורתא". גרגירי שחליים יבשים ניתנים לטחינה כאבק וכך ניתן "לנפחם".
 

   
תמונה 1. שחליים  עדינים - פרחים ופירות     
צילם: דרור מלמד
 

 תמונה 2.  שחליים  עדינים - פירות      צילם: דרור מלמד

 

הרחבה

השחליים הוא שמו של סוג במשפחת המצליבים. שם הסוג נגזר מצורת הפרי דמוי השחלה הכפולה (שחליים). בארץ ישראל גדלים שבעה מיני בר השייכים לסוג והמין שחליים תרבותיים שמוצאו מאיזורנו (תמונות 1-2). את המין התרבותי ניתן למצוא בארץ גם כצמח בר, פליט תרבות, בשטחים מופרעים בחבל הים תיכוני של ישראל ובעיקר במישור החוף. השחליים התרבותיים הם צמח חד-שנתי שגובהו 30-60 ס"מ. עליו התחתונים גזורים, מנוצים וצבעם ירוק-כחול. הפריחה בחודשים מרס-מאי. הפרחים הזעירים ערוכים בתפרחות צפופות וצבעם לבן. הפרי הוא תרמילון דמוי משולש, פחוס ומאורך. מועד האיסוף: ינואר-אוגוסט. מגדלים את השחליים בחורף משום שחום או יובש גורמים לפריחה מוקדמת. זהו גידול קצר-חיים, שניתן לקטוף מעליו כבר שבועות ספורים לאחר הזריעה.

מגדלים את השחליים התרבותיים בהיקף קטן בעיקר לצריכת עליו הטריים והוא נמכר בדרך כלל בשווקים כאגודת עלים בדומה לפטרוזיליה. הוא נמכר גם באריזת נבטים מוכנים לאכילה (תמונות 3-4). לעלים הצעירים טעם חריף בעל ארומה חרדלית בדומה למינים נוספים במשפחת המצליבים (על מקור הטעם ראה גם "ריח צנון אני מריח בגליל"). בניגוד לרוב המינים במשפחה לשחליים עלים קטנים בעל מראה עדין המתאים גם לקישוט מאכלי דגים ובשר. שימוש נוסף הנעשה בשחליים הוא ניצול הזרעים כתבלין חריף הדומה לחרדל (הזרעים מכילים כ-58% שמן) (תמונה 5).

השחליים שימשו למזון, לתבלין ולרפואה. ב"סוגיית הרפואות" בעבודה זרה (כח-כט) היחס לשחליים, לפחות לכאורה, איננו חד משמעי. בפתיחה מתואר השחליים כצמח שהשתמשו בו יחד עם חומץ בתחילת תהליך הריפוי של פצע דקירת חרב. תפקידו היה לעצור את שטף הדם. בלשון הגמרא: "למיפסק דמא - תחלי בחלא". מפרש רש"י: "ישקוהו שחלים בחומץ, תחלי קרישו"ן בלע"ז". מעניין שבהמשך הסוגיה (עבודה זרה, כט ע"א) ההתייחסות אל השחליים שונה והוא נחשב כמזיק: "... תחלי וסיבורא סכנתא ... ת"ר: המקיז דם לא יאכל חגב"ש, לא חלב ולא גבינה ולא בצלים ולא שחלים. אם אכל, אמר אביי: נייתי רביעתא דחלא ורביעתא דחמרא ונערבבינהו בהדי הדדי ונישתי"(5). בסוגייתנו נמנים מיני מזון נוספים שאין לאכלם לאחר הקזה(6). ניתן להניח שהשחליים גורמים לקרישת הדם והיחס אליהם תלוי בנסיבות השימוש. על מנת לעצור דימום רצוי לשתות את השחליים ואילו למקיז דם, כלומר לפני ההקזה, עדיף לא לשתות שחליים שימנעו את שטף הדם שבו מעוניינים בשעת ההקזה. ניתן להסיק מרשימת הזוגות שמביאה הגמרא לפני ואחרי הזוג "תחלי וסיבורא" שאכן השחלים מקדים את ההקזה. למשל בזוג "אישתא וסיבורא" (שם) ברור שהקדחת מקדימה את ההקזה. רבינו חננאל (עבודה זרה, שם) מפרש באופן שונה: "מי שהקיז דם ויאכל שחליים סכנה". הוא מבין שאכילת השחליים מסוכנת לאחר ההקזה. לאור פירוש הר"ח מעניינת הצעתו של ד"ר מיכאל פקטורוביץ הסבור שהסכנה היא בחסימת עורקים על ידי קרישי דם שלא נשטפו באופן מיטבי לאור כך שזרימת הדם איטית יותר בגלל השפעת השחליים. מסיבה זו אין לצרוך חומרים הגורמים לקרישה לאחר תרומת דם (הגירסה המודרנית להקזת דם).

על היחס הדו-משמעי אל השחליים, כצמח תרופה, נוכל ללמוד גם מדברי הסוגייה ביומא (מט ע"א): "והאמר רבי יהושע בן לוי: לי התיר רבי חנינא לשתות שחליים בשבת! לשתות? פשיטא, דתנן: כל האוכלין אוכל אדם לרפואה, וכל המשקין שותה! אלא: לשחוק ולשתות שחליים בשבת. היכי דמי? אי דאיכא סכנתא משרא שרי, ואי דליכא סכנתא מיסר אסיר! לעולם דאיכא סכנתא, והכי קא מבעיא ליה: מי מסיא דניחול עלייהו שבתא, או לא מסיא, ולא ניחול עלייהו שבתא"(7). בהו"א אין לגמרא ספק שהשחליים הם תרופה ולכן גם אין ספק שהם מותרים: "... פשיטא, דתנן: כל האוכלין אוכל אדם לרפואה, וכל המשקין שותה!". לעומת זאת במסקנה עולה ספק אם הם מועילים: "... מי מסיא דניחול עלייהו שבתא, או לא מסיא, ולא ניחול עלייהו שבתא". לאור הסוגיה בעבודה זרה ניתן לטעון שהספק אם שחליים מרפאים או לא אינו מתייחס לשחליים עצמם, שהרי הם בוודאי צמח תרופה, אלא למחלה הספציפית.

בגמרא לא נכתב במפורש מהו טיב הטיפול בעזרת השחליים וייתכן ליישב את הפער בין שתי הסוגיות באופן נוסף. כתרופה לדימום מפצע יש להכין משחליים וחומץ משחה ואילו שתייתו לפני ההקזה עלולה להזיק. אכן שני הסברים אלו מופיעים בדברי התוס' (שם): "תחלי בחלא - ישקוהו שחלים בחומץ קרשו"ן ויש מפרשים לשום על המכה". ייתכן ובגלל סתירה זו הרשב"ם גרס "תבלי" ולא "תחלי" כלומר שמורחים לפצוע תבלין בחומץ על גבי הפצע. ניתן, אולי, להכריע בין שני הפירושים שהובאו בתוס' לגבי אופן השימוש בשחלים (משקה או משחה) מתוך כך שהגמרא אומרת שאין בהם איסור "גילוי": "השחלים אין בהם משום גילוי ובני גולה נהגו בהן איסור ולא אמרן אלא דלית בהו חלא אבל אית בהו חלא מיגרי בהו" (עבודה זרה ל ע"ב). משתמע, אם כן, מדברי הגמרא ששחלים בחומץ היו משקה שהרי אם לא כן מה החידוש בכך שבהם משום גילוי? החשש בגילוי הוא רק שמא יבוא נחש וישתה ויטיל במשקה ארס. מפירוש רש"י במקום ניתן אולי ללמוד על מנגנון הפעולה של השיקוי שחליים בחומץ. מפרש רש"י: "מיגרי בהו – החומץ מתגרה ונלחם בחכן של הנחשים ואין שותין בו ממנו". על פי פירוש זה השחליים והחומץ עשויים לשמש כחומר מחטא בגלל היותם חריפים. התוס' בשבת (קי ע"א ד"ה "וליתי אגנא דתחלי") מבין באופן הפוך ולדעתו החומץ מהווה גורם מושך עבור הנחש.

התייחסות רפואית נוספת מתארת את השחליים כגורם מחלה: "עשרה דברים מחזירין את החולה לחליו וחליו קשה, אלו הן: האוכל בשר שור, שומן בשר, צלי בשר, ציפרים וביצה צלויה ושחלים, ותגלחת, ומרחץ, וגבינה וכבד. ויש אומרים אף אגוזים, ויש אומרים אף קשואין וכו'" (עבודה זרה כט ע"א). גם בתאור זה אין בהכרח סתירה לנאמר לגבי התכונות המועילות של השחלים משום שהשפעתם תלוייה באופי השימוש או במטרתו. ייתכן וגם מאכל המועיל בדרך כלל יגרום נזק לחולה בעת החלמתו. הגמרא בכתובות (ס ע"ב) ממליצה לאשה מעוברת להימנע מאכילת שחליים: "... דאכלה תחלי הוו לה בני דולפני וכו'" (דְּאָכְלָה תַּחְלֵי [האוכלת שחלים] הָווּ [יהיו] לָהּ בְּנֵי דּוּלְפָנֵי [בנים זולגי דמעה].

כפי שנהוג היום גם אבותינו ניצלו את העלים ואת הזרעים של השחליים ולכן שניהם היו חייבים במעשר לדעת הכול: "... וחכמים (החולקים על רבי אליעזר בשבת) אומרים: אינו מתעשר זרע וירק אלא השחלים והגרגיר בלבד" (מעשרות פ"ד מ"ה). על השימוש בזרעים טחונים כתבלין אנו לומדים בתוספתא: "שחלים שטרפן מערב שבת נותן לתוכן חמץ ושמן” (שבת יד, י"ג) וכך גם בגמרא בשבת (קמ ע"א): "שחליים ששחקן מערב שבת, למחר - נותן לתוכן שמן וחומץ, וממשיך לתוכן אמיתא, ולא יטרוף אלא מערב וכו". ברור שאין הכוונה להכנת תרופה כמתואר בסוגיה אלא למזון שהרי הדבר אסור בשבת.
 

תמונה 3. נבטי שחליים          צילם: Rainer Zenz

 

   
תמונה 4. שחליים תרבותיים           צילם: Vincent de Groot  

 תמונה 5. זרעי שחלים          צילם: Frank Vincentz

 



(1) קאהוט מצטט מספרו של פליניוס בו מתואר השחליים כתרופה נגד "נזילות" (כנראה נזלת - Katarrh) וכאב בטן אותו הוא מזהה כ"קולוס"
(2) ב"אוצר לעזי רש"י".
(3) רבי מנחם בן יהודה די לונזאנו (1550עד לפני 1626).
(4) הערוך (ערך "תחל"): "... פירוש תמרים שלא בישלו כל צרכן".
(5) פירוש: תַּחְלֵי וְסִיבּוּרָא סַכַּנְתָּא [אכילת שחליים ואחריה הקזת דם סכנה] ... הַמַּקִּיז דָּם לֹא יאכַל ארבעה דברים אלו שראשי תיבותיהם: חגב"ש, לֹא חָלָב וְלֹא גְּבִינָה וְלֹא בְּצָלִים וְלֹא שַׁחֲלַיִם. ושואלים: אִם אָכַל מה יעשה? אָמַר אַבַּיֵי: נַיְיתֵי רְבִיעָתָא דְּחַלָּא וּרְבִיעָתָא דְּחַמְרָא [שיביא רביעית חומץ ורביעית יין] וּנְעַרְבְּבִינְהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי וְנִישְׁתֵּי [ויערבבם יחד וישתה].
(6) מלשון הגמרא "אין מקיזין לא על דגים וכו'" משתמע יותר שהכוונה שאין להקדים את מזונות אלו להקזה.
(7) פירוש: "וְהָא [והרי] אָמַר ר' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לִי הִתִּיר ר' חֲנִינָא לִשְׁתּוֹת שַׁחֲלַיִים (מין ירק) בַּשַּׁבָּת לצורך רפואה, משמע שר' חנינא היה גדול ממנו! אגב הזכרת הענין תוהים: לִשְׁתּוֹת, פְּשִׁיטָא [פשוט, מובן מאליו], ומדוע אסור יהיה לשתות? דִּתְנַן [שהרי שנינו במשנה]: כָּל הָאוֹכָלִין, כלומר: דברים הראויים לאכילה אוֹכֵל אָדָם, גם אם הוא מתכוין בכך לִרְפוּאָה. וְכָל הַמַּשְׁקִין הראויין לשתיה שׁוֹתֶה, גם אם מועילים לִרְפוּאָה, ולא גזרו עליהם משום איסור רפואה בשבת! אֶלָּא, השאלה היתה: האם מותר לִשְׁחוֹק וְלִשְׁתּוֹת שַׁחֲלַיִים בַּשַּׁבָּת. ושואלים: הֵיכִי דָּמֵי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אִי דְּאִיכָּא סַכַּנְתָּא [אם יש סכנה בדבר] וזו היא התרופה לכך מִשְׁרָא שָׁרֵי [היתר גמור הרי הותר]. וְאִי דְּלֵיכָּא סַכַּנְתָּא [ואם אין סכנה] מֵיסַר אֲסִיר [אסור הדבר], שהרי זו מלאכה אסורה ממש! ומשיבים: לְעוֹלָם יש לפרש דְּאִיכָּא סַכַּנְתָּא [שהיתה בכך סכנה] וְהָכִי מִבָּעֲיָא לֵיהּ [וזה שנסתפק לו]: מִי מַסְיָא, דְּנֵיחוּל עֲלַיְיהוּ שַׁבְּתָא [האם מרפא משקה זה שראוי לחלל עליו את השבת], אוֹ לֹא מַסְיָא [מרפא] וְלֹא נֵיחוּל עֲלַיְיהוּ שַׁבְּתָא [יחללו עליו את השבת]. ושואלים: אם לא היתה זו שאלה הלכתית, אלא בעיה רפואית (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

 

לעיון נוסף:

באתר צמח השדה: "שחליים עדינים". 




א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר