כניסה הרשמה

פורטל הדף היומי > להרחיב > פשתה תרבותית - "לסרוק..." (סוטה מה ע"ב - מו ע"ב)

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו

ומותר לסרוק שם פשתן ולנקר שם אבנים – פשתה תרבותית

"מתניתין. נפטרו זקני ירושלים והלכו להן. זקני אותה העיר מביאין עגלת בקר אשר לא משכה בעול, ואין המום פוסל בה, ומורידין אותה לנחל איתן, איתן כמשמעו - קשה, אף על פי שאינו איתן - כשר, ועורפין אותה בקופיץ מאחוריה; ומקומה אסור מלזרוע ומלעבוד, ומותר לסרוק שם פשתן ולנקר שם אבנים" (סוטה, מה ע"ב).

פירוש: משנה לאחר המדידה נִפְטְרוּ זִקְנֵי יְרוּשָׁלַיִם וְהָלְכוּ לָהֶן. זִקְנֵי אוֹתָהּ הָעִיר שנמצאה קרובה מְבִיאִין עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעוֹל, וְאֵין הַמּוּם פּוֹסֵל בָּה, שלא נאמר שצריכה להיות תמימה, וּמוֹרִידִין אוֹתָהּ לְנַחַל אֵיתָן. "אֵיתָן" כְּמַשְׁמָעוֹ, קָשֶׁה שזורם בחוזקה. ומעירים: אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אֵיתָן כָּשֵׁר בדיעבד. וְעוֹרְפִין אוֹתָהּ בְּקוֹפִיץ (בסכין גדולה) מֵאֲחוֹרֶיהָ. וּמְקוֹמָהּ, המקום שבו ערפו אותה, אָסוּר מִלִּזְרוֹעַ וּמִלַּעֲבוֹד בו עבודת אדמה, אבל מוּתָּר לעשות שם שימושים אחרים, כגון לעמוד לִסְרוֹק שָׁם פִּשְׁתָּן או לְנַקֵּר (לנקות ולסתת) שָׁם אֲבָנִים (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי: פשתה תרבותית שם באנגלית: Flax שם מדעי: Linum usitatissimum

שם נרדף במקורות: כיתנא, בוץ

הנושאים המרכזיים: מהי סריקת פשתן ומדוע נבחרה כדוגמה למלאכה מותרת?

לנושאים נוספים העוסקים בפשתה תרבותית - הקש/י כאן.

רש"י אינו מגדיר במפורש מהי מלאכת סריקת הפשתן ומסתפק בהבאת דברי הגמרא האומרת שמלאכה זו אינה בגוף הקרקע: "ומותר לסרוק שם פשתן - דוקא נקט עבודה שאינה בגופה של קרקע כדמפרש בגמרא". כוונתו לגמרא הדורשת את הפסוקים "אשר לא יעבד בו ולא יזרע": "אין לי אלא זריעה, שאר עבודות מנין? תלמוד לומר: אשר לא יעבד בו, מכל מקום; אם כן, מה ת"ל ולא יזרע? לומר לך: מה זריעה מיוחדת שהיא בגופה של קרקע, אף כל שהוא בגופה של קרקע, יצא סריקת פשתן וניקור אבנים שאינן בגופה של קרקע וכו'" (סוטה, מו ע"ב). הרמב"ם בפיהמ"ש (סוטה, פ"ט מ"ה) כתב: "שורק, שמנפץ שם פשתן". בפירוש הון עשיר(1) (שם) אנו מוצאים פירוש אחר: "ומותר לסרוק שם פשתן. אף על גב דאית ביה זרע ונופל שם, לא חיישינן דילמא אתי לזרוע לכתחילה". על פי פירושו מדובר בשלב מוקדם יחסית בעיבוד הפשתן כאשר עדיין נמצאים זרעים חיוניים בין הגבעולים. המשנה מחדשת שאפילו בשלב זה אין זו מלאכה אסורה, במקום עריפת העגלה, וכל שכן שהמלאכות המבוצעות בהמשך העיבוד מותרות. קרוב לוודאי שפירוש זה מבוסס על דברי הירושלמי (וילנא, מעשרות, פ"ה הלכה ג'): "התיב רבי תנחום בר ירמיה והתנינן והחשוד על השביעית אין לוקחין מהן פשתן אפילו סרוק. ופשתן לאו קיסמין הוא. אמר רבי חיננא מפני זרעה". שלב זה שונה מהשלב שתיאר הרמב"ם משום שהניפוץ כלומר הפרדת הסיבים מתבצע רק לאחר שריית הגבעולים עד כמעט ריקבון ובשלב זה הזרעים אינם ראויים למאכל או לזריעה.

שני פירושים אלו מתאימים לשני שלבים שונים במהלך עיבוד הפשתן בהם נעשה שימוש במסרקים. הראשון הוא בעת הפרדת גבעולי הפשתה מההלקטים המכילים את הזרעים (פירוש הון עשיר) ואילו השני המאוחר יותר הוא הניפוץ כלומר הפרדת הסיבים מגבעולי הפשתה (פירוש הרמב"ם). לפי שיטת הרמב"ם המייחסת את מלאכת הסריקה לשלב המאוחר בעיבוד לא ברור מדוע ציינה המשנה דווקא את מלאכת הסריקה כמותרת הרי כבר קדמו לה מלאכות אחרות שאינן בגוף הקרקע. ייתכן ומסיבה זו בחר בעל "הון עשיר" לפרש שכוונת המשנה לסירוק הראשון המתבצע לאחר קציר הפשתה כלומר להפרדת ההלקטים. ניתן ליישב את דברי הרמב"ם אם נניח שבתקופת המשנה ניפוץ הפשתה התבצע בעזרת מסרקים הנעוצים בקרקע כפי שאכן ניתן היה לראות גם בתקופות מאוחרות יותר בחלק מהמקומות. לאור הצעה זאת ניתן לשער שהמשנה חידשה שלמרות שהמסרק נעוץ בקרקע אין סריקה זו נחשבת עבודה בקרקע.

הרחבה

המשנה מזכירה מלאכה הקשורה לעיבוד הפשתן שמהותה לא ברורה למי שאיננו מצוי בה. המפרשים לא הרחיבו בסוגיה זו וביטוי קיצוני לתופעה ניתן לראות ברמב"ם בפיהמ"ש (שבת, פ"א מ"ו) שהסתפק במילים: "זה פשוט" כשהתייחס למלאכת "נתינת אונין של פשתן לתוך התנור". ניתן לשער שהרמב"ם ובני דורו הכירו היטב את מלאכת עיבוד הפשתן ולא נזקקו להסבר מפורט. לעומת זאת רובנו התרחק מעולם העשייה (עשייה במובן המקורי שלה), ומסתפק בידיעה היכן ניתן לרכוש מוצר כזה או אחר במחיר נוח, ועומד תוהה מול מונחים חקלאיים או מונחים הקשורים לתעשייה. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בחקלאות ובתעשייה של העת העתיקה. על מנת שניתן יהיה לדעת מהי "סריקת הפשתן" נסקור את שלבי עיבוד הפשתן לצורך הכנת סיביו לטוויה ואריגה. תנאי להבנת תהליך עיבוד הפשתן הוא הכרת מבנה הגבעול ולכן נפתח בו.

מבנה גבעול הפשתן

נפתח בתאור מבנה גבעול הצמח בכלל והפשתה בפרט. בחתך הגבעול בתמונה 1 ניתן להבחין ברקמות שונות הממלאות תפקידים שונים. במרכז נמצאים תאי הליבה (Pi) המשמשים בעיקר כמקום לאגירת חומרי התשמורת של הצמח. מחוץ לליבה ניתן לראות את רקמת העצה (X) המשמשת להובלת מים ומינרלים מהקרקע לעלי הצמח. הרקמה החיצונית לעצה היא השיפה (P) המשמשת להעברת תוצרי ההטמעה (הסוכרים המורכבים בפוטוסינתיזה) מהעלים לכיוון הליבה והשורשים. הן העצה והן השיפה בנויות בעיקר מתאים מתים המאורגנים כעין צינורות ארוכים להובלת החומרים השונים. בין העצה והשיפה ממוקמת רקמה של תאים עובריים הנקראת קמביום שהתחלקותם מביאה להיווצרות העצה (כלפי פנים) והשיפה (כלפי חוץ). בגבעול הצעיר העצה והשיפה מאורגנים בצרורות (ראה במאמר "דקלא לא נטעי אינשי אדעתא דקורא") מסביב לליבה ואינם יוצרים טבעת רציפה כפי שניתן לראות בחתך הרוחב בתמונה 4 במאמר הנ"ל. החלק הפעיל בתאי העצה והשיפה הנותר לאחר מות התאים הם דפנות התאים העשויים מתאית. התאית היא חומר קשה, עמיד יחסית מפני פירוק על ידי מיקרואורגניזמים ומעניקה לגבעול את יציבותו. בחתך הפשתה בתמונה להלן ניתן לראות שבין תאי השיפה עוברים סיבים נוספים (BF – בצילום). הם נראים כעיגולים חלולים בצבע לבן המחזקים את הגבעול ומעניקים לו גם גמישות. בניגוד לצינורות העצה והשיפה הקשים ובנויים משרשרת תאים נפרדים הרי שהסיבים ארוכים ורציפים ולכן הם נותרים שלמים גם לאחר הפרדתם מהגבעול. נסיים את סקירת החתך בשכבה החיצונית העוטפת את הגבעול ומגינה עליו – הקליפה (Ep).

תהליך עבוד הפשתן נועד בעיקרו להפריד את הסיבים מיתר חלקי הגבעול. התהליך כולל שימוש באמצעים מכניים אך גם תהליכי רקבון המפרקים את התאים החיים ומאפשרים להרחיק אותם מהסיבים הרצויים. בתמונה 2 ניתן לראות את הפרדת שכבת הסיבים מהחלק הקשה במרכז, הכולל את העצה והליבה בצמח סיבים חשוב אחר, הקנבוס.


תמונה 1. חתך רוחב בפשתה המראה את מיקום הרקמות השונות: Ep= אפידרמיס, C= קליפה, BF= סיבי שיפה, P= שיפה, X= עצה, Pi= ליבה צילם: Ryan R. McKenzie		תמונה 2. קנבוס - הפרדת הקליפה מליבת הגבעול מקור

לסיבי הפשתן יש כמה יתרונות בהשוואה לסיבים ממקורות צמחיים אחרים (למשל צמר גפן). יתרון חשוב הוא אורכם הגדול יחסית. סיבי צמר הגפן (כותנה בלשון ימינו) קצרים משום שהם אינם סיבי גבעול אלא סיבים המלווים את זרעי הפרי ומשמשים כאמצעי הפצה על ידי הרוח (ראה בתמונה). סיבים ארוכים קלים לטוויה ואינם נפרמים בקלות. חוט השזור מסיבים ארוכים חזק בהרבה ועמיד למתיחה (גם כאשר חומר הסיב איננו חזק) משום שסיביו חופפים זה לזה על פני קטע ארוך, ולכן קשורים זה לזה באופן הדוק, בניגוד לסיבים קצרים החופפים לאורך קטע קצר בלבד. חוטים השזורים מסיבים קצרים ניכרים במראה "פרום" המזכיר צמר. איכותם המיוחדת של חוטי הפשתן היוותה סיבה לכך שרק לגביהם הייתה מחלוקת חכמים אם ניתן להשתמש בהם לתפירת ספר תורה ("ספר שתפרו בפשתן").


תמונה 3. שדה כותנה ליד אופקים		תמונה 4. הלקטים בשלים של צמר גפן - כותנה

תהליך הפקת סיבי הפשתן

לאחר שהצגתי את התהליך באופן עקרוני אתאר את שלביו השונים באופן מפורט יותר:

א. עקירת הצמחים ואגידתם בדומה לעומרי תבואה ("הוצני פשתן" (2)) בעזרת גבעולי פשתן. "שני עמרין שכחה, ושלשה אינן שכחה, שני ציבורי זיתים והחרובים שכחה, ושלשה אינן שכחה, שני הוצני פשתן שכחה ושלשה אינן שכחה וכו'" (ירושלמי, פאה, פ"ו דף יט טור א /מ"ד). העקירה התבצעה ביד עם השורשים על מנת להבטיח שהסיבים יהיו ארוכים ככל שניתן.

ב. ייבוש אגודות הפשתן התבצע באחת מכמה שיטות: 1. הצבתן בשדה בערימות קטנות דמויות קונוס (בונגלו). 2. פרישה על משטחים חשופים לשמש כפי שנהגה רחב: "והיא העלתם הגגה ותטמנם בפשתי העץ הערכות לה על הגג" (3) (יהושע, ב ו'). רש"י במקום מפרש: "בפשתי העץ - פשתים בגבעוליהן". את הסיבה להמצאות הגבעולים על הגג נמצא בדברי הרד"ק: "בפשתי העץ – רצה לומר שהיו עדין הפשתים בגבעוליהם והעלתם הגגה ליבשם והטמינה אותם בתוכם וכו'". על הסיבה לכך שבשלב זה הפשתים נקראים עץ עמד בעל "מצודת דוד": "בפשתי העץ - בפשתים שהם עדיין בתוך העץ והם הקנים של פשתן". 3. תליית חבילות הגבעולים.

ג. הייבוש בשלב הקודם נועד לאפשר את הסרת ההלקטים והעלים, העלולים להפריע בהמשך העיבוד, מעל הגבעולים. הפרדת ההלקטים והעלים מכונה "חפפה" והיא התבצעה בעזרת העברת אגודות הגבעולים דרך מסרק גדול (תמונה 5) שהיה קבוע בקרקע או על גבי שולחן.

ד. הפרדת הסיבים המרוכזים בקליפת הגבעול מהליבה על ידי השריית הגבעולים במים במשך תקופה מסויימת הנמשכת מימים עד שבועות ותלויה בטמפרטורת המים (4). השרייה זו נועדה לגרום לריקבון התאים החיים דבר המנתק את הקשר בין הקליפה וליבת הגבעול ומאפשר להרחיק את התאים החיים מהסיבים. בשלב זה מפיצה המשרה ריח רע. משום כך אין להתפלל בקרבתם: "... ולא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה, עד שיטיל לתוכן מים" (ברכות, כב ע"ב). ייתכן ומסיבה זו גם נאמר שיש להרחיק את המשרה מגינת ירק: "ת"ש: מרחיקין את המשרה מן הירק, ואת הכרישין מן הבצלין, ואת החרדל מן הדבורים וכו'" (בבא בתרא, יח ע"א). השרייה ממושכת מדי הייתה עלולה לגרום לנזק לסיבים לכן מלאכת הוצאתם מהמים נחשבה לדבר האבד הן לעניין חול המועד (מועד קטן, יב ע"ב) והן לאבלות: "אלו דברים העושין לאבל בימי אבלו: זיתיו הפוכין טוענין לו, וכדו לגוף, ופשתנו להעלות מן המשרה וכו'" (מועד קטן, יא ע"ב).

ה. בשלב הבא יש לשטוף ולייבש את הגבעולים על מנת להכינם לשלב הדישה. הייבוש התבצע על ידי סחיטה ושטיחה בשמש או על ידי הכנסתם לתנור. פעולה זו מתוארת במשנה בשבת (פ"א מ"ו): "בית שמאי אומרים אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור אלא כדי שיהבילו מבעוד יום, ולא את הצמר ליורה אלא כדי שיקלוט העין". הכוונה היא לכך שאין לתת את אגודות ("אונין") הפשתן לתוך התנור על מנת לייבשן. הפועל "יהבילו" מקורו במילה הבל. בדומה לצמר שאין להניחו לתוך היורה אלא אם כן תסתיים מלאכת הצביעה עד כניסת שבת כך בפשתן יש לסיים את תהליך הייבוש מבעוד יום דבר המתבטא בהפסקת התאדות מים. "כדי שיהבילו מבעוד יום" = עליהם לסיים את העלאת ההבל מבעוד יום. בסרטון כאן ניתן לראות את ההכנסה לתנור ואף את ההבלא. על מנת ששלב זה יתבצע כראוי אין לפתוח במהלכו את התנור ולכן אין חשש שמא "יחתה בגחלים": "אונין של פשתן נמי ליגזור (שאסור להניחם סמוך לשבת)? התם, כיון דקשי להו זיקא – לא מגלו ליה" (שבת, יח ע"ב).

רש"י מפרש באופן שונה: "אונין - ארישב"א (5) והן אגודות של פשתן מנופץ, ונותנין אותו בקדרה לתנור ומתלבן. שיהבילו – שיתחממו". מקור פירושו הוא בדברי הגמרא (שבת, יז ע"ב) העוסקת בשלב שבו מוצרים שונים מקבלים טומאה: "... והאונין של פשתן משיתלבנו". מפרש שם רש"י: "משיתלבנו – בתנור". על הקשר בין הסוגיות, על פי רש"י, עומד התוס' (שבת, יז ע"ב): "אונין - פירש בקונטרס נותנין בתנור ומתלבן וכן משמע בפ"ב (כז ע"ב) דאמרינן האונין של פשתן משיתלבנו". רש"י מזהה בין המונחים "יהבילו" במשנתנו למונח "יתלבנו" שמופיע במשנה בדף יז ע"ב ולדעתו שניהם מתיחסים למלאכה הבאה לאחר ניפוץ הפשתן כאשר מטרת החימום בשלב זה היא הלבנת הפשתן.

על פי פירוש רש"י מתעוררות כמה שאלות: 1. מדוע שינתה המשנה את לשונה ופעם נכתב "יהבילו" ופעם "משיתלבנו"? 2. מדוע השתמשה המשנה בפועל "יהבילו" כאשר מטרת החימום היא ללבן את הפשתן. 3. בתהליך עיבוד הפשתן המסורתי לא קיים שלב ייבוש לאחר הניפוץ. ההלבנה של הפשתן בעת העתיקה התבצעה על ידי פרישת האריגים או אפילו הבגדים המוכנים בשמש.

בני הרב נחמיה נ"י הסב את תשומת לבי לדברי הריב"א על הדף שזכיתי לכוון אליהם:

"וריב"א רצה לפרש שנותנין אותן בתנור כדי לייבשן כשמעלן מן המשרה ויש בו איסור בישול, טרם שיתייבשו מתרכך מחמת הלחלוחית וכדאמר (לקמן עד ע"ב): האח מאן דשדי סיכתא לאתונא חייב משום מבשל" (תוס' ישנים).

לענ"ד ייתכן ובסופו של שלב הניפוץ סיבי הפשתן לבנים כפי שניתן לראות בתמונה במאמר "על צמח אחד ופרשת ריגול מסעירה" ואם כן המשניות עוסקות בשני שלבים שונים כאשר המאוחר מביניהם הוא שלב ההלבנה. אכן רש"י מייחס את ההלבנה להכנסה לתנור אך אין רמז לכך בדברי המשנה: "... והאונין של פשתן משיתלבנו".

ו. לאחר השלמת הייבוש דשו את אגודות הפשתן על ידי הכאתם לכל אורכם בעזרת פטיש עץ. פעולה זו גרמה לשבירת הליבה והסיבים הקשים למקטעים קצרים וניתוקם מהסיבים העדינים הארוכים.

ז. סילוק מקטעי הסיבים הגסים והקשים והקש, התבצע בעזרת ניפוץ. בשלב זה מנערים את אגודות הפשתן על מנת להפריד מהן את הפסולת. פשתה מנופצת נקראת "פשתה שננערה". הניעור נעשה על ידי הכאת אגודות הפשתן לכל אורכם בעזרת כלי עץ דמוי סכין קהה. שברי הגבעולים המנוערים מן הפשתן נקראו "דקתא" או "נעורת". הנעורת בוערת היטב ולכן היא שימשה כדימוי לדבר המתלקח במהירות: "... כאשר ינתק פתיל הנעורת בהריחו אש" (שופטים, טז ט'). מפרש שם בעל "מצודת ציון": "הנעורת - הוא פסולת הפשתן המנערים ומשליכים ממנה בעת הנפוץ כמו והיה החסון לנעורת ורצה לומר חוט המנוער מהפסולת שהוא נוח להשרף בקל". ובפסוק "והיה החסן לנעורת וכו'" (ישעיהו, א לא): "לנעורת - היא הפסולת שמנערין מעצי הפשתן".

במשנה מוזכרת הנעורת כחומר בעירה טוב שבו השתמשו להכנת המשואות שבעזרתן הודיעו לגולה על קידוש החודש: "כיצד היו משיאין משואות? מביאין כלונסאות של ארז ארוכין, וקנים, ועצי שמן, ונעורת של פשתן, וכורך במשיחה ועולה לראש ההר ומצית בהן את האור וכו'" (ראש השנה, פ"ב מ"ג). רע"ב (שם): "קנים ועצי שמן ונעורת של פשתן - כל אלו מרבים שלהבת".

ח. השלב האחרון היה סירוק במסרק על מנת להרחיק סיבים קצרים ושברי גבעולים דקים וליצור אגודת סיבים מסודרת ואחידה (תמונה 6). מסרק זה נקרא "מסרק של פשתן": "מסרק של פשתן שניטלו שיניו ונשתייר בו שתים טמא ואחת טהור וכו'" (כלים, פי"ג מ"י). רע"ב: "מסרק של פשתן - יש לו שינים מרובות כעין מחטים ארוכים תחובים בעץ, ובו סורקים הפשתן". הפסולת העדינה המתקבלת בשלב זה כונתה "דקדקתא". מונח זה מופיע בגמרא בחולין (נא ע"ב) העוסקת בחשש לטריפה בעופות שנפלו על משטחים העשויים חומרים שונים: "דקתא - חיישינן, דקדקתא - לא חיישינן וכו'". מפרש רש"י: "דקתא - נעורת שברי גבעולין הננערין מן הפשתים כשמנפצין אותו. חיישינן - אם נפל עוף עליהן. דקדקתא - דקה מן הדקה וגם היא נעורת".

בסופו של הסירוק מתקבלים "אניצי פשתן" המוכנים לטוויה ולאחר מכן לאריגה. עלינו להניח ש"אניצי פשתן" מהווים אחד מהשלבים הסופיים בהכנת הפשתן שאם לא כן מה החידוש בהיתר, לאדם שנדר מפשתן, להתכסות בהם: "... אמר קונם צמר עולה עלי, מותר להתכסות בגיזי צמר, פשתן עולה עלי, מותר להתכסות באניצי פשתן וכו'" (נדרים, פ"ז מ"ג). רש"י בנדרים (נה ע"ב) מפרש באופן שונה: "קונם צמר עולה כו' - משמע מלבוש של צמר. באניצי פשתן - דדייק ולא נפיץ".

הפעלת הקישורית כאן תציג סרטון המדגים את שלבי עיבוד הפשתן.


תמונה 5. מסרק לניקוי גבעולי הפשתן צילם: Kozuch		תמונה 6. סירוק הפשתן צילם: Pymouss


תמונה 7. מתקן ההשרייה באום קנאטיר צילם: Yoavd		תמונה 8. מתקן ההשרייה באום קנאטיר צילם: Yoavd

(1) הרב רפאל עמנואל חי ריקי רב ופייטן איטלקי. על הרב קראו כאן.
(2) חלק מהמונחים הקשורים לשלבי העיבוד השונים מופיעים בגמרא בסוכה (יב ע"ב): "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: סככה באניצי פשתן פסולה, בהוצני פשתן כשרה, והושני פשתן איני יודע מהו. והושני עצמן איני יודע? מה נפשך, אי דייק ולא נפיץ הושני קרי ליה, אבל תרי ולא דייק הוצני קרי ליה, או דלמא: תרי ולא דייק נמי הושני קרי ליה".
מפרש רש"י: "אמר רבה בר בר חנה - שמעתי שלשה דברים מר' יוחנן, השנים פירש, והשלישי השיב איני יודע. סככה באניצי פשתן פסולה - שכן ראויה ליטמא בנגעים, כדאמר בבמה מדליקין: האונין של פשתן משיתלבנו, (פירוש אניצי) לאחר שתיקנו במסרק שקורין צרבי"ש (צ"ל: בדומה לכתוב בתוספות צרניש כלומר מסרק לסריקת פשתן), ועשאן אונין שקורין רישט"א (חבילת פשתן סרוק). בהוצני פשתן - שמעתי מר' יוחנן כשרה, דהיינו כשהוא בהוצין שלו כמו שגדל, ולא נשרה במי המשרה, ולא נופץ במכתשת".
(3) המלבי"ם (שם) מפרש את פשר השם "פשתי עץ" באופן שונה: "... ויש לומר שכבר נחבטו הקנים רק לא נופצו והיו מעורבים עם העץ, ולכן אמר הערוכות בלשון נקבה כי הפשתה הוא שם נקבה. ויש מפרשים שהוא מין פשתה הגדלה על העצים הנקרא צמר גפן בלשון המשנה (בוים וואללע), ופשתים סתם שיש בם משום שעטנז גדלים על האדמה, והצמר גפן קרוי פשתי עץ".
(4) בלשון הגמרא מקום המשרה נקרא "בדוכתא היכא דתרו כיתנא" (גיטין, כז ע"א).
(5) ד"ר משה קטן גורס ב"אוצר לעזי רש"י" "רישטי"ש (ristes) שהן אגודות פשתן.

לעיון נוסף:

והם מתאוים לכלי פשתן – פורטל הדף היומי
פשתה תרבותית – צמח השדה

א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

לראש העמוד שליחה לחבר הדפסה הוספה למועדפים