טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
משום דקרו לאינשי חמרי – חמור
"ומפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן? אמר רב יוסף: שלא יאמרו תורה ירושה היא להם. רב ששת בריה דרב אידי אומר: כדי שלא יתגדרו על הצבור. מר זוטרא אומר: מפני שהן מתגברין על הצבור. רב אשי אומר: משום דקרו לאינשי חמרי. רבינא אומר: שאין מברכין בתורה תחלה וכו'" (נדרים, פא ע"א).
שם עברי: חמור הבית - אתון (נקבה) שם באנגלית: Donkey, Domestic ass שם מדעי: Equus asinus
שמות נרדפים במקורות: חמרא, תרתק
נושא מרכזי: החמור כסמל לתכונות אנושיות?
לנושאים נוספים העוסקים בחמור הבית - הקש/י כאן.
תקציר: בסוגייתנו, החמור משמש ככינוי גנאי לאדם עם-הארץ, וכך גם במקורות נוספים. מבין השיטין של פסוקי מקרא ניתן לקבל את התחושה שהחמור לא זכה למוניטין מכובד. למשל בפסוק: "קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ מֵהָלְאָה לְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם" (ירמיהו כ"ב י"ט). אחד המקורות בספרות חכמים, שקיבעו את תדמיתו של החמור כסכל, הוא המדרש על הפסוק: "וַיאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פּה עִם הַחֲמוֹר..." (בראשית כ"ב ה'). המדרש מסביר שאברהם מצווה על הנערים לשבת עם החמור, מכיוון שהם דומים לחמור בכך שכמו החמור הם אינם מבינים את שעתיד לקרות ליצחק בהר המוריה (ראו למשל במסכת יבמות סב ע"א). בביטוי - "חמור נושא ספרים" - שהתפתח בדורות מאוחרים יותר ניתן למצוא יחס דומה. זהו ביטוי המשמש ככינוי גנאי לאדם שלמד הרבה אך לא הבין את הדברים לעומקם ולכן אינו יכול ליישמם. המקור היהודי הקדום ביותר, שתיארוכו וודאי, בו מוזכר הביטוי הוא "חובת הלבבות" מסוף המאה ה–11 (שער ג', שער עבודת האלוקים פ"ד). עד ימינו מקובל שם הגנאי "חמור", והוא משמש לעיתים קרובות בדומה למשמעותו בימי קדם.
בפרשת השבוע (ויחי), בברכת יעקב ליששכר, מופיעה התייחסות יוצאת דופן אל החמור כמייצג תכונות חיוביות: "יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד" (בראשית, מט י"ד- ט"ו). ישנם פרושים רבים למשמעות ברכה זו, אך יש תמימות דעים שהברכה משקפת יחס חיובי אל החמור. כך למשל פירש רש"י, ש'חמור גרם' משמעו בעל עצמות, כלומר חזק. הפירושים השונים למשמעות ההשוואה של יששכר לחמור משתלבים היטב בתכונותיו הפיסיות וההתנהגותיות של החמור. בעל חיים זה מסתפק במועט, בעל אופי סבלני וכושר התמדה. החמור נאמן לבעליו ובעל כושר התמצאות מעולה. מפי ידידי טוביה קיל שמעתי שבמהלך סיור בעת שרות מילואים בדרום הם מצאו חמורים נטושים שהיו שייכים לחבורת מבריחים. בעזרת מעקב אחר התקדמות החמורים הם הצליחו לאתר את בעליהם.
ההתייחסות לחמור כבעל חיים טיפש כנראה מוטעית. אמנם דירוג האינטליגנציה של בעלי חיים בעייתי מאד אך מקובל לטעון שהחמור אינטליגנטי למדי. מבנה גופו ואורח חייו של החמור גרמו לכך שאין הוא יכול לברוח במהירות מטורפיו ולכן היה עליו למצוא חלופות אחרות לצורך הגנה. כתחליף לבריחה התפתחה אצל החומרים התנהגות הגנה אקטיבית הכוללת בעיטות ונשיכות. דרך הגנה זו חייבה התפתחות כושר למידה טוב על מנת לזהות טורפים ולהטמיע "לקחים" ממאבקים קודמים. במקביל הפכו החמורים לטריטוריאליים משום שיכולת הגנה טובה מבוססת גם על הכרות טובה עם השטח המעניקה אפשרות להימנע מלהתקרב למקומות מסתור שבהם עלולים לארוב טורפים. החיים כפרטים בודדים או של קבוצות קטנות המפוזרות על פני מרחבים גדולים חייבה את התפתחותה של תקשורת קולית טובה בין הפרטים. תקשורת קולית משמשת לאיתור בני זוג פוטנציאליים, להרחיק פולשים ואמצעי התרעה והרתעה של טורפים. על רקע זה ניתן להבין את נעירות החמורים העשויות להישמע במרחק עד כשלושה ק"מ. הנעירות משמשות את החמורים בעת מאבקים טריטוריאליים ובעת התגוננות מפני טורפים. אוזניהם הארוכות מאפשרות לחוש בוויברציות באוויר מרחוק והם בעלי כושר ראיה טוב למרחק. לחמורים חוש ריח מצוין והם אינם מסתפקים בבחינת אובייקטים בעזרת חוש הראיה אלא גם בהרחתם. חמורי בר מסוגלים לאתר מקורות מים בעזרת חוש הריח. להתאמות אלו יש חשיבות רבה באיתור טורף פוטנציאלי בעוד מועד.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
במאמר "בייש סוסתו של חבירו" הצגתי את הסוס כבעל חיים בעל "מעמד מכובד" העומד בניגוד לחמור (על מעמד רוכבי החמורים קראו במאמר "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושא בני אדם" (מגילה, ט ע"א)). דברי רב אשי מדגישים את ההבדל בין שני בעלי חיים אלו משום שדווקא החמור נבחר על ידי תלמידי החכמים ככינוי גנאי, כנראה, לעמי הארץ. מפרש רש"י: "דקרו לאינשי חמרי - שאין נוהגין להן כבוד ומבזין אותן מפני תורה שבהם". אליבא דאמת ייתכן ותלמידי חכמים מכנים גם את עצמם בתואר חמור כביטוי מזלזל: "אין הוון קדמאין מלאכין, אנן בני אנש, ואין הוון בני אנש אנן חמרין. אמר רבי מנא בההיא שעתא אמרין אפילו כחמרתיה דר' פנחס בן יאיר לא אידמינון וכו'"(1)(שקלים, פ"ה הל' א'). גם מבין השיטין של המלצה מוסרית המובאת במסכת בבא קמא (צב ע"ב) משתמע שחמור הוא שם גנאי: "אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמור רבנן: חברך קרייך חמרא, אוכפא לגביך מוש? אמר ליה, דכתיב: ויאמר הגר שפחת שרי אי מזה באת ואנה תלכי ותאמר מפני שרי גברתי אנכי בורחת"(2). מפרש רש"י: "אוכפא לגביך מוש - כלומר טול אוכף של חמור והסירהו אליך ושים אותו על גביך כלומר הודה לדבריו ואל תענהו, מוש לשון לא ימיש (שמות יג) כלומר הסירהו אליך כמו סורו נא (בראשית יט)".
הד ליחס מזלזל לחמור ניתן למצוא בביטוי "חמור נושא ספרים" ככינוי גנאי לאדם שלמד הרבה אך לא הבין את הדברים לעומקם ולכן אינו יכול ליישמם. המקור היהודי הקדום ביותר, שתיארוכו וודאי, בו מוזכר "חמור נושא ספרים" הוא "חובת הלבבות" (שער ג', שער עבודת האלוקים פ"ד) מסוף המאה ה - 11 ובו נכתב: "... ומפני היות התורה מלות וענינים, נחלקו בני אדם בחכמת התורה על עשר מעלות. תחלתם, אנשים למדו החומש והמקרא והספיק להן בגירסת הפסוק מבלי הבנת ענין ואינם יודעים פירוש המלות ושמוש הלשון, והם בתכונת חמור נושא ספרים". הביטוי מוזכר גם ב"זוהר החדש" (תיקונים, כרך ב, סט ע"ב) המיוחס לתנא רבי שמעון בר יוחאי ואם כן ייתכן שהוא קדום אף יותר(3): "אבל מסטרא דעץ הדעת טוב ורע דקשיר לון ביצר הטוב למהוי עזר בהדייהו, וקשיר ליה ליצר הרע למהוי כחמור למשאוי תחותייהו חמור נושא ספרים". יש הטוענים שמקור הביטוי הוא בקוראן (סורה, 62, 5) בהתייחסות לעם ישראל: "אלה אשר הוטלה עליהם התורה ולא עמדו בה נמשלו לחמור נושא ספרים". עד ימינו "לא נס ליחו" של שם הגנאי "חמור" והוא משמש לעיתים קרובות בדומה למשמעותו בימי קדם.
המדרש המפורסם ביותר שקיבע את תדמיתו של החמור כסכל הוא על הפסוק בבראשית (כב ה'): "וַיאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פּה עִם הַחֲמוֹר וכו'". בכמה מקומות בגמרא מפורש הפסוק באופן דומה כמו למשל במסכת יבמות (סב ע"א): "אמר רב: הכל מודין בעבד שאין לו חייס, דכתיב: שבו לכם פה עם החמור, עם הדומה לחמור". במדרש שכל טוב (בובר, בראשית, וירא כ"ב) מובא גם נימוק להשוואה: "עם החמור. עם הדומה לחמור מה חמור לא ראה ולא הבין, אף אתם כן". בגמרא בברכות (כה ע"ב) אנו מוצאים הו"א לכך שלנכרי אין דין ערוה בגלל השוואתו לחמור: "אמר רב יהודה: נכרי ערום אסור לקרות קריאת שמע כנגדו. מאי איריא נכרי, אפילו ישראל נמי? ישראל פשיטא ליה דאסור, אלא נכרי אצטריכא ליה; מהו דתימא: הואיל וכתיב בהו אשר בשר חמורים בשרם, אימא כחמור בעלמא הוא קמשמע לן: דאינהו נמי איקרו ערוה, דכתיב וערות אביהם לא ראו".
מבין השיטין של כמה פסוקי מקרא נוספים ניתן לקבל את התחושה שהחמור לא זכה למוניטין מכובד. במלכים ב' (ו כ"ה) מסופר: "וַיְהִי רָעָב גָּדוֹל בְּשׁמְרוֹן וְהִנֵּה צָרִים עָלֶיהָ עַד הֱיוֹת ראשׁ חֲמוֹר בִּשְׁמנִים כֶּסֶף וְרבַע הַקַּב דִּבְיוֹנִים בַּחֲמִשָּׁה כָסֶף". הפסוק משווה בין שני מוצרים נחותים כראש חמור ודביונים שהם על פי פירוש רש"י "זבל הזב מן היונים". בירמיהו (כב י"ט): "קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ מֵהָלְאָה לְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם" ובזכריה (ט ט'): "גִּילִי מְאד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר בֶּן אֲתנוֹת". "רכב השרד" של המשיח הוא חמור המעצים את תדמיתו כעני.
את "כבודו האבוד" של החמור "הציל" יעקב בברכתו ליששכר (בראשית, מט י"ד- ט"ו): "יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד". מפרש רש"י: "יששכר חמור גרם - חמור בעל עצמות, סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משאוי כבד. רבץ בין המשפתים - כחמור המהלך ביום ובלילה ואין לו לינה בבית וכשהוא רוצה לנוח רובץ לו בין התחומין בתחומי העיירות שמוליך שם פרקמטיא. וירא מנוחה כי טוב - ראה לחלקו ארץ מבורכת וטובה להוציא פירות. ויט שכמו לסבול - עול תורה. ויהי - לכל אחיו ישראל. למס עובד - לפסוק להם הוראות של תורה וסדרי עבורין, שנאמר (דה"א יב לג) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים, מאתים ראשי סנהדראות העמיד, וכל אחיהם על פיהם". התמונה המצטיירת מפירוש רש"י (על פי המדרש) שונה לחלוטין מהדימוי של "חמור נושא ספרים". ברשב"ם אנו מוצאים דרך מחשבה שונה: "יששכר חמור גרם - לא כזבולון שהולך עם עוברי ימים לסחורה, אלא עובד אדמתו יהיה כחמור בעל איברים חזק מצוי בין המשפתים תחומי העיר לחרוש ולעבוד את האדמה. כדכת' [אשריכם זורעי] על כל מים משלחי רגל השור והחמור, לחרוש ולזרוע. וכן אמר משה שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך. וירא - יששכר מנוחת האדמה כי טוב יותר מלצאת למרחקים ואת הארץ כי נעמה ומצלחת כדכת' אל המנוחה ואל הנחלה, ויט שכמו לסבול עול של מלכי ישראל, ויהי למס עובד לתת למלכים עישור תבואותיו כדכת' ואת שדותיכם יעשור. זהו עיקר הפשט. ובשורת עושר הוא לשבט יששכר".
ה"קרן אורה" (נדרים, פא ע"א) מפרש את דברי רב אשי ("משום דקרו לאינשי חמרי") מתוך נקודת מבט חיובית יותר לחמור וברוח ברכת יעקב: "מפני מה אין מצוין ת"ח לצאת כו'. כל הני טעמי הוא מפני סרך גסות הרוח, אשר זה הוא הגורם הראשון שלא להתקיים בו אור התורה, כי היא נמשלה למים לבקש מקום הנמוך. ורב אשי אמר דקרו לאינשי חמרי, יכוין שמעמיסין עול צרכיהם על חבריהם כמו על החמור, ולא כן היא דרך השלימים, כמו שמצינו בחסידים הראשונים שלא רצו להעמיס אפילו עול כל שהוא על חביריהם, והוא מצד ענותם הגדולה וכו'". חטאם של תלמידי החכמים איננו בכך שהם קוראים לעמי הארץ חמורים אלא שמתייחסים אליהם ככאלה ומנצלים את נכונותם לשאת את משאם.
הפירושים השונים למשמעות ההשוואה של יששכר לחמור משתלבים היטב בתכונותיו הפיסיות וההתנהגותיות של החמור. בעל חיים זה מסתפק במועט (אחת מדרכי קנין התורה היא "פת במלח תאכל וכו'"), בעל אופי סבלני וכושר התמדה. החמור נאמן לבעליו ובעל כושר התמצאות מעולה. מפי ידידי טוביה קיל שמעתי שבמהלך סיור בעת שרות מילואים בדרום הם מצאו חמורים נטושים שהיו שייכים לחבורת מבריחים. בעזרת מעקב אחר התקדמות החמורים הם הצליחו לאתר את בעליהם. בעתונות התפרסם מקרה שבו חמור שנגנב ביריד באתיופיה שב לבעליו לאחר 6 חודשים כשבעקבותיו רץ בעליו החדש.
ההתייחסות לחמור כבעל חיים טיפש כנראה מוטעית. אמנם דירוג האינטליגנציה של בעלי חיים בעייתי מאד אך מקובל לטעון שהחמור אינטליגנטי למדי. מבנה גופו ואורח חייו של החמור גרמו לכך שאין הוא יכול לברוח במהירות מטורפיו ולכן היה עליו למצוא חלופות אחרות לצורך הגנה. כתחליף לבריחה התפתחה אצל החומרים התנהגות הגנה אקטיבית הכוללת בעיטות ונשיכות. דרך הגנה זו חייבה התפתחות כושר למידה טוב על מנת לזהות טורפים ולהטמיע "לקחים" ממאבקים קודמים. במקביל הפכו החמורים לטריטוריאליים משום שיכולת הגנה טובה מבוססת גם על הכרות טובה עם השטח המעניקה אפשרות להמנע מלהתקרב למקומות מסתור שבהם עלולים לארוב טורפים. החיים כפרטים בודדים או של קבוצות קטנות המפוזרות על פני מרחבים גדולים חייבה את התפתחותה של תקשורת קולית טובה בין הפרטים. תקשורת קולית משמשת לאיתור בני זוג פוטנציאליים, להרחיק פולשים ואמצעי התרעה והרתעה של טורפים. על רקע זה ניתן להבין את נעירות החמורים העשויות להשמע במרחק עד כ – 3 ק"מ. הנעירות משמשות את החמורים בעת מאבקים טריטוריאליים ובעת התגוננות מפני טורפים. אוזניהם הארוכות מאפשרות לחוש בויברציות באוויר מרחוק והם בעלי כושר ראיה טוב למרחק. לחמורים חוש ריח מצוין והם אינם מסתפקים בבחינת אובייקטים בעזרת חוש הראיה אלא גם בהרחתם. חמורי בר מסוגלים לאתר מקורות מים בעזרת חוש הריח. להתאמות אלו יש חשיבות רבה באיתור טורף פוטנציאלי בעוד מועד.
 |
|
 |
|
התמונה צולמה בשמורה ה"חבויה" בעינות צוקים |
|
הצילום באדיבות בית ספר שדה כפר עציון |
לעיון נוסף:
א. הופשטיין, "למי קראתם חמור" – מסע בעקבות הדימוי השלילי של החמורים – והעמותה הפועלת להצלתם
(1) פירוש: אם הקדמונים היו מלאכים אנו בני אדם, ואם הם היו בני אדם אנחנו חמורים ואפילו לא היינו דומים לחמורו של רבי פנחס בן יאיר.
(2) גם מבין השיטין של המלצה מוסרית המובאת במסכת בבא קמא (צב ע"ב) משתמע שחמור הוא שם גנאי: "אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמור רבנן: חברך קרייך חמרא, אוכפא לגביך מוש? אמר ליה, דכתיב: ויאמר הגר שפחת שרי אי מזה באת ואנה תלכי ותאמר מפני שרי גברתי אנכי בורחת". מפרש רש"י: "אוכפא לגביך מוש - כלומר טול אוכף של חמור והסירהו אליך ושים אותו על גביך כלומר הודה לדבריו ואל תענהו, מוש לשון לא ימיש (שמות יג) כלומר הסירהו אליך כמו סורו נא (בראשית יט)".
(3) מועד כתיבתו נתון למחלוקת החוקרים ויש המייחסים את רובה לסוף המאה ה – 13.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
