סקר
איזה דפוס אני מעדיף?
טלמן
וגשל
עוז והדר
מסורת הש"ס


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו  

 

אילימא חיה, והלא חיה בכלל בהמה היא – חיה ובהמה

 

"איסי בר יהודה לא אתא למתיבתא דר' יוסי תלתא יומי, אשכחיה ורדימוס בר' יוסי, א"ל: מאי טעמא לא אתי מר לבי מדרשא דאבא הא תלתא יומין? א"ל: כי טעמיה דאבוך לא ידענא, היכא איתאי? א"ל: לימא מר מאי קא"ל, דלמא ידענא טעמיה. א"ל: הא דתניא, ר' יוסי אומר: כביסתן קודמין לחיי אחרים, קרא מנלן? א"ל, דכתיב: ומגרשיהם יהיו לבהמתם וגו', מאי חייתם? אילימא חיה, והלא חיה בכלל בהמה היא! אלא מאי חייתם? חיותא ממש, פשיטא! אלא לאו כביסה, דהא איכא צערא דערבוביתא" (נדרים, פא ע"א).

פירוש: ועוד בענין הכביסה, מסופר: אִיסִי בַּר יְהוּדָה לֹא אֲתָא [בא] לִמְתִיבְתָּא [לישיבה] של ר' יוֹסֵי תְּלָתָא יוֹמֵי [שלשה ימים]. אַשְׁכַּחֵיהּ [מצא אותו] וַרְדִּימוּס בנו של ר' יוֹסֵי, אָמַר לֵיהּ [לו]: מַאי טַעְמָא [מה טעם] לֹא אָתֵי מָר לְבֵי מִדְרָשָׁא [לא בא אדוני לבית המדרש] של אַבָּא הָא תְּלָתָא יוֹמִין [זה שלשה ימים]? אָמַר לֵיהּ [לו]: כִּי טַעְמֵיהּ דַּאֲבוּךְ לָא יָדַעְנָא, הֵיכָא אִיתַאי [כאשר את טעמו, סברתו של אביך אינני יודע, איך אבוא]? אָמַר לֵיהּ [לו]: לֵימָא מָר מַאי קָאֲמַר לֵיהּ, דִּלְמָא יָדַעְנָא טַעְמֵיהּ [יאמר אדוני מה אמר לו אבי, שמא יודע אני את טעמו]. אָמַר לֵיהּ [לו]: הָא דְּתַנְיָא [זו ששנויה בברייתא] ר' יוֹסֵי אוֹמֵר: כְּבִיסָתָן קוֹדְמִין לְחַיֵּי אֲחֵרִים, קְרָא מְנָלַן [כתוב, פסוק המלמד על כך מניין לנו]? אָמַר לֵיהּ [לו]: דִּכְתִיב [שנאמר] בערי הלויים: "וּמִגְרְשֵׁיהֶם יִהְיוּ לִבְהֶמְתָּם ולרכושם ולכל חיתם" (במדבר לה, ג). ונברר מַאי [מה פירוש] "חַיָּתָם"? אִילֵימָא [אם תאמר] חַיָּה ממש וַהֲלֹא חַיָּה בִּכְלַל בְּהֵמָה הִיא, ודי היה במה שאמר לפני כן "בהמתם". אֶלָּא מַאי [מה פירוש] "חַיָּתָם" אם תאמר חִיּוּתָא [חייהם, חיותם] מַמָּשׁ, פְּשִׁיטָא [פשוט] שלשם כך קיבלו הלויים את הערים! אֶלָּא לָאו [האם אין הכוונה] לענין כְּבִיסָה, דְּהָא אִיכָּא צַעֲרָא דְּעִרְבּוּבִיתָא [שהרי יש צער של לכלוך] במניעת כביסה, והרי זה כצרכי חיים ("חייתם") ולכן קודמת כביסתם של בני העיר לחייהם של אחרים (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
 

הנושא המרכזי: מהם ההבדלים בין חיה ובהמה?


דברי ורדימוס בן רבי יוסי "והלא חיה בכלל בהמה" מופיעים פעמים רבות בש"ס בהקשרים שונים. רש"י במקום מפרש: "והלא חיה בכלל בהמה - כדכתיב זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה (ויקרא יא) והואיל דכתיב לבהמתם למה לי חייתם"(1). דברים אלו מבטאים רק חלק ממערכת מורכבת יותר של משמעות השם "חיה" במקורות. בשורות הבאות נסקור את משמעויות אלו בסדר יורד של גודל הקבוצה הנכלל בה (על ההבדלים בין חיות ובהמות דקות וגסות ראו במאמר "אווזין ותרנגולין טעמא מאי? דמינא דעופות נינהו"). 
 

א. "חיה" – כלל בעלי החיים

השם "חיה" או "נפש חיה" במובנו הרחב ביותר כולל על פי המדרש את כל בעלי החיים ואפילו את האדם. מדרש זה מתייחס לפסוק "תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ" (בראשית, א כ"ד). נאמר במדרש (לקח טוב, בראשית, פ"א כ"ד): "ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה, כלל, בהמה ורמש וחיתו ארץ, פרט וכו'". על האדם נאמר: "... וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית, ב ז').
 

ב. "חיה" – חיות ובהמות

בתורה קיימת משמעות נוספת ומצומצמת יותר לשם "חיה" ואנו פוגשים אותה ביחס לציוויים שונים. במשמעות זו השם "חיה" הוא בדרך כלל שם נרדף ל"בהמה" משום שכל אחד משני שמות אלו כולל בתוכו את קבוצת המינים השניה. "זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ, מלמד שהבהמה בכלל חיה. מנין שאף חיה בכלל בהמה? ת"ל: זאת הבהמה אשר תאכלו, שור שה כבשים ושה עזים איל וצבי ויחמור אקו ודישון ותאו וזמר" (ספרא, שמיני, פרשה ב'). העובדה שהשמות "בהמה" ו"חיה" הם שמות נרדפים היוותה מקור לכמה דרשות חז"ל שראו בחזרה על שני שמות אלו דבר מיותר. למשל בסוגייתנו נדרש היתור של המילה "חיתם" בפסוק "ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכשם ולכל חיתם" לכל הצריך לחיות האדם.

קבוצת החיות/בהמות כוללת בעיקר את היונקים הגדולים יחסית (בהשוואה למשל לשרצים) בעלי זיקה כלשהי לאדם(2). זיקה זו עשויה להיות בתחומים שונים כמו מאכל, עבודה, סכנה לאדם, עניין מיוחד(3) ועוד. המונח המודרני "בעלי חיים" כולל את כל הקבוצות הטקסונומיות בממלכת בעלי החיים אך ה"חיה" או ה"בהמה" במקרא ובספרות חז"ל במשמעותן המצומצמת יותר אינן כוללות חסרי חוליות ואת רוב החולייתנים מהקבוצות הטקסונומיות שאינן יונקים. הדגים והעופות וה"שרצים" זכו לשם ומעמד שונה מ"חיה". מבין הזוחלים יוצא מן הכלל הוא הנחש שאף הוא נחשב כ"חיה" אם כי איננו "חיה" במובן המלא: "הירודות והנעמית הרי הן כעוף לכל דבר. והנחש הרי הוא כחיה" (ירושלמי, כלאים, פ"ח הלכה ד'). מפרש "מראה הפנים": "והנחש הרי הוא כחיה - והכי אמרינן בבבלי פ"ז דסנהדרין (דף נט) ובכל חיה הרומשת על הארץ לאתויי נחש הוא דאתא. ועי' בתוס' פ"ק שם (דף י"ז) ובמה שבארתי מענין זה בפ"ד דסנהדרין בהלכה א' בס"ד".

לאור העובדה שהשם "חיה" קשור לחיים הרי שהתפיסה שקיימים בעלי חיים בעלי "כח החיים" ברמות שונות מצדיקה הבדלים באופן נטילת חייהם(4). רמז לטענה זו ניתן למצוא בגמרא בחולין (כז ע"ב): "דרש עובר גלילאה: בהמה שנבראת מן היבשה הכשרה בשני סימנים, דגים שנבראו מן המים הכשירן בולא כלום, עוף שנברא מן הרקק הכשרו בסימן אחד וכו'". מפרש רש"י: "מן היבשה - לפיכך יש לו חיות בריא וחזק". לאור כך ש"הדם הוא הנפש" הרי שנטילת נפש הבהמה או החיה צריכה להעשות באמצעים המתאימים ל"כח החיים" החזק שלה כלומר בעזרת שחיטת "שני הסימנים". באופן דומה ניתן להסביר את ההבדלים ברמת טומאת בעלי חיים לאחר מותם. "כח החיים" החזק של האדם הופך את הניגוד בין אדם חי ומת לגדול ביותר ולכן טומאתו החמורה ביותר. ברמה נמוכה יותר נמצאת הבהמה המטמאה במגע ובמשא אך לא באוהל. עופות אינם מטמאים במגע ובמשא אלא רק בבית הבליעה ואילו דגים כלל אינם מטמאים.

להגדרת "חיה" ו"בהמה" בקבוצה משותפת יש משמעות ביחס להלכות מסויימות. לדעת רבי יהודה ורבי אלעזר נוהג אסור אבר מן החי גם בחיה, בין טמאה בין טהורה: "ת"ר: אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף, בין טמאין ובין טהורין דברי רבי יהודה ורבי אלעזר, וחכמים אומרים: אינו נוהג אלא בטהורין. אמר רבי יוחנן: ושניהן מקרא אחד דרשו, רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש וכו'" (חולין, קא ע"ב). מחלוקת נוספת אנו מוצאים לגבי איסור בשר בחלב (חולין, פ"ח מ"ד). איסור אכילת דם וגיד הנשה נוהגים הן בבהמה והן בחיה. סימני הטהרה משותפים לחיות והבהמות כפי שאנו לומדים בגמרא בחולין (נט ע"א): "סימני חיה. ת"ר: אלו הן סימני חיה, חיה בכלל בהמה היא לסימנין?". מפרש רש"י: "חיה בכלל בהמה היא לסימנין - קושיא היא דהא כתיב זאת החיה כו' וכתיב סימנין בתריה".
 

ג. חיה – חית בר ממחלקת היונקים

הגדרה שלישית לשם "חיה" המצמצמת את ההגדרה השניה ומפרידה בין בהמות וחיות מופיעה לראשונה בפסוק בבראשית (א כ"ד): "תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ". לאחר הציווי הכללי של "תוצא הארץ נפש חיה" מפורטים הבהמות(5), הרמשים והחיות. אבחנה בין חיה ובהמה מופיעה במשנה (בכלאים, פ"ח מ"ב): "בהמה עם בהמה, וחיה עם חיה, בהמה עם חיה, וחיה עם בהמה ... אסורין לחרוש ולמשוך ולהנהיג". חיות הבר הן יונקים שאינם ברשות האדם בניגוד לבהמות שהן יונקים הגדלים ברשות האדם. בפסיקתא זוטרתא (שם) נאמר: "... בהמה: המה השור והחמור והפרד והסוס והגמל והדומים להם. ורמש: הם השרצים ההולכים על גחון. וחיתו ארץ: הם איל צבי ויחמור והדומה להם עם הפראים הארי והדוב והזאב והנמר והברדלס". ניתן אולי לראות בפסוק "לא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה" (שמות, כג כ"ט) מקור לקשר בין ה"חיה" לחיי הבר. את אבחנה זו אנו מוצאים למשל ברמב"ם בפיהמ"ש (אהלות, פ"ח מ"א): "ומכונות חיה קבוץ חיות הבר, וכמו שקורין לקבוצת בעלי חיים הביתיים עדר כך קורין לקבוצת המדבריים מכונה, וגם הם בתנאי שיהו אותן החיות עומדות רצופות". באבן עזרא (בראשית, א כ"ד): "ויאמר נפש חיה כלל לאשר הוליד האש והמים והארץ, גם האדם. בהמה שהם עם בני אדם לצרכם לרכוב ולאכול. ורמש הם הקטנים ההולכים על הארץ. וחיתו ארץ שהם בשדה שאין שם ישוב וכו'". אבן עזרא (בראשית, שיטה אחרת): "וחיתו ארץ - איננו בישוב. והעד: ולבהמתך ולחיה אשר בארצך (ויק' כה, ז). וטעם הישוב ברשות האדם. ובפסוק הראשון הקדים זכר הבהמה טרם החיה ובשני החיה לפני הבהמה להודיע כי רגע אחד נבראו".

לאור העובדה שהגדרת "חיה" ו"בהמה" תלויה במידת הביות של בעלי החיים הרי שבמצבי ביניים התעוררו מחלוקות: "שור בר מין בהמה ורבי יוסי אומר מין חיה. כלב מין חיה ר"מ אומר מין בהמה. חזיר מין בהמה, ערוד מין חיה. הפיל והקוף מין חיה ואדם מותר עם כולם למשוך ולחרוש ולהנהיג" (כלאים, פ"ח מ"ו). הירושלמי (וילנא, כלאים, פ"ח הלכה ד') מפרש כך את מחלוקת רבנן ורבי יוסי: "שור בר מין בהמה. רבנין אמרין מיכא הוה וערק לתמן. רבי יוסי אמר עיקריה מן תמן הוה". לשיטת חכמים שור הבר נחשב בהמה משום שאמנם הוא חיית בר אך במקורו היה בעל חיים מבויית. תופעה זו של "התפראות" בעלי חיים מבוייתים מוכרת לחוקרים ולדוגמה מקובל לראות בעז הבר כרתית מין שמוצאו בעז מתורבתת. מין זה, הדומה ליעל, הובא לאיי יוון בכלל ולכרתים בפרט בתקופות היסטוריות קדומות חזר במידה מסוימת לצורתו המקורית.

הגדרה נוספת לחיה מופיעה בפירושו של הרמב"ן (בראשית, שם): "וחיתו ארץ - אוכלי הבשר יקרא חיות, וכלם יטרופו". הוא מבחין בין החיות הטורפות לבין הבהמות הצמחוניות(6). פירוש זה קשה לאור מהלך הסוגיה בבא קמא (יט ע"ב) המציינת את הצבי כחיה שאינה אוכלת בשר: "... ופת אורחיה הוא? ורמינהו: אכלה פת ובשר ותבשיל - משלם חצי נזק; מאי לאו בבהמה! לא, בחיה. חיה, בשר אורחיה הוא! דמטוי. ואיבעית אימא: בטביא. ואיבעית אימא: לעולם בבהמה, ובפתורא"(7). כתב בעל "העמק דבר" (שם):

"בהמה – הבדל חיה מבהמה אינו כמ"ש הרמב"ן ז"ל דחיה אוכל בשר ולא בהמה דאאל"כ שהרי צבי אינו אוכל בשר כדאי' פ"ב דב"ק ואבע"א בטביא. ומין כלב פליגי תנאי במס' כלאים אם הוא מין חיה או בהמה ואין אוכל בשר יותר ממנו. אלא ההבדל הוא שהחיה בטבע פראי אם לא שעושים אותו לבן תרבות בגידולו והרגלו לשנות טבעו. ובהמה להיפך בטבע היא בייתי אם לא שגדילה ביער והרגלה שינה טבעה להיות פראי".

ברוח דברים אלו הוא מסביר הנצי"ב (בראשית, ב י"ט) מדוע ה' הביא לאדם לקריאת שמות רק את החיות והעופות ולא את הבהמות:

"כל חית השדה ולא פי' כל הבהמה כלשון המקרא הסמוך לכל הבהמה. היינו משום דכתיב ויבא אל האדם וזה לא נצרך אלא לחיה ועוף שהמה פראים ובדלים מן האדם בטבע. והוצרך ה' באותה שעה להביאם ברצונו. משא"כ בהמות בייתים הכל היו קרבים אצלו".

סיפור המובא בגמרא בעבודה זרה (טז ע"ב) נראה לכאורה סותר את ההגדרה של "חיה" כבעל חיים שאינו ברשות האדם: "וחיה גסה מיהת מאי מלאכה עבדא? אמר אביי, אמר לי מר יהודה דבי מר יוחני: טחני ריחים בערודי". על פי המסופר הערוד נקרא "חיה" למרות שהשתמשו בו לטחינה. עלינו להניח שהקביעה לגבי חיה ובהמה איננה תלויה בפרט בודד או מקרים יוצאי דופן אלא במין כולו. ניתן להוסיף שאולי הקריטריון הקובע איננו רק השהות אצל האדם וההשתלבות במשקו אלא גם שינוים נוספים המלווים את תהליך הביות. ייתכן והמחלוקות במסכת כלאים (במשנה שהובאה לעיל) לגבי מעמד שור הבר והכלב נובעות מהערכות שונות לגבי היקף השינויים הדרוש במעבר מחיית הבר על מנת להחשב בהמה. אולי גם לאחר שהכלב הפך לבן ביתו של האדם הדמיון בינו לבין אב המוצא שלו – הזאב – היה גדול מדי מכדי להפריד ביניהם ולהגדיר את הכלב כבהמה ולכן לת"ק במשנה הוא נחשב למין חיה.
 

ד. "חיה" – כל היונקים בעלי סמני טהרה

המונח "חיה" כולל את כל החיות הטהורות שמנתה התורה בפרשת שמיני (ויקרא יא,ב-ג): "זאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ. כּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אתָהּ תּאכֵלוּ". מכאן שחיה הוא כינוי לכל היונקים בעלי סימני טהרה. שמות עשרת המינים הנכללים בקבוצה זו נמנו בפרשת ראה (דברים יד,ד-ה): "זאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תּאכֵלוּ: שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים. אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישׁן ותאו וזמר(8). "עשר בהמות מנה הכתוב - להיתר אכילה שור שה כשבים ושה עזים איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר (דברים יד) ואין לנו עוד בהמה וחיה כשרה בעולם וכו'" (רש"י, חולין, פ ע"א). לדעת הרמב"ם (מאכלות אסורות, פ"א הלכה ח') אין מדובר בעשרה מינים בודדים אלא בקבוצות מינים: "אין לך בכל בהמה וחיה שבעולם שמותר באכילה חוץ מעשרת המינין המנויין בתורה, שלשה מיני בהמה והם: שור שה ועז, ושבעה מיני חיה: איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר, הם ומיניהן כגון שור הבר והמריא שהן ממין השור, וכל העשרה מינין ומיניהם מעלה גרה ומפריס פרסה, לפיכך מי שהוא מכירן אינו צריך לבדוק לא בפה ולא ברגלים".
 

ה. "חיה" – יונקי בר בעלי סמני טהרה

להגדרה המצומצמת ביותר לשם "חיה" משמעות הלכתית והיא כוללת רק את שבעת יונקי הבר המנויים בפרשת ראה. אמנם על פי פשט הפסוקים כל המינים מעלי הגרה ומפריסי הפרסה נכללים בקבוצת הבהמות, אלא שחז"ל חלקו את הרשימה לבהמות המנויות בפסוק ד' ולחיות המנויות בפסוק ה': "אמר ר' יהודה בר' סימון: אמר הקדוש ברוך הוא עשר בהמות מסרתי לך, שלש ברשותך ושבע אינן ברשותך. שלש שהן ברשותך, שור שה כשבים ושה עזים. ושבע אינן ברשותך, איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר וכו'" (ויקרא רבה, מרגליות, אמור פרשה כ"ז).

להגדרת בעל חיים כחיה או בהמה יש משמעות בקבוצה של הלכות ונציין רק כמה מהן. למשל, ניתן להביא קרבנות מבהמות ולא מחיות. כנגזרת מכך איסור חלב קיים רק בבהמות. איסור אותו ואת בנו נוהג בבהמות בלבד וכך גם מצוות הבאת בכור. מצוות כיסוי הדם נוהגת רק בחיות. כמה מהלכות אלו הוזכרו ביחס לכוי שמעמדו כחיה או בהמה היה מסופק: "אמר רב יהודה: כוי בריה בפני עצמה היא, ולא הכריעו בה חכמים אם מין בהמה היא אם מין חיה היא; רב נחמן אמר: כוי זה איל הבר. כתנאי: כוי זה איל הבר. וי"א: זה הבא מן התייש ומן הצבייה, ר' יוסי אומר: כוי בריה בפני עצמה היא, ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה אם מין בהמה, רבן שמעון בן גמליאל אומר: מין בהמה היא, ושל בית דושאי היו מגדלין מהן עדרים עדרים" (חולין, פ ע"א).

אחד מהמאפיינים שבעזרתם ניתן לקבוע אם מין טהור הוא חיה או בהמה הוא מבנה הקרניים:

"סימני חיה. ת"ר: אלו הן סימני חיה, חיה בכלל בהמה היא לסימנין! אמר רבי זירא: להתיר חלבה, והכי קאמר: אלו הן סימני חיה שחלבה מותר כל שיש לה קרנים וטלפים. רבי דוסא אומר: יש לה קרנים אי אתה צריך לחזור על טלפים, יש לה טלפים צריך אתה לחזור על קרנים, וקרש אף על פי שאין לו אלא קרן אחת מותר. כללא הוא? והרי עז, דיש לו קרנים וטלפים וחלבו אסור! כרוכות בעינן, והרי שור, דכרוכות וחלבו אסור! חרוקות בעינן, והרי עז, דחרוקות וחלבו אסור! מפוצלות בעינן, והרי צבי, דאין מפוצלות וחלבו מותר! חדורות בעינן. הלכך: היכא דמיפצלא לא דינא ולא דיינא, היכא דלא מיפצלא בעינן כרוכות חדורות וחרוקות, והוא דמיבלע חירקייהו וכו'"(9) (חולין, נט ע"א).
 

               
תמונה 1.  בהמה - שור       מתוך הפסיפס בחמת טבריה   תמונה 2.  חיות - אריה וצבי         ארמון הישאם ביריחו

  
הרחבה

דברי המלבי"ם (ויקרא, שמיני אות ס"ו) עשויים לשמש כסכום לדברינו והסבר לפשר השינויים במשמעות השם "חיה":

"זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה - שם חיה ושם בהמה ישתמשו לפעמים לשם הסוג ולפעמים לשם המין. שם חיה יכלול כל החי מכל בשר. כמ"ש כל החיה אשר אתך. (ומפרש) בעוף ובבהמה ובכל הרמש (ראשית ח יז). ולפעמים שם הסוג הנמוך. ויבא אל האדם, וכולל חיה ובהמה כמו שכתוב אחר כך ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולכל עוף השמים ולכל חית השדה, וכן ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים (ראשי' א' למד), ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים (שם ט ב), ולפעמים תהי' שם המין לבע"ח הדרה במדבר, והבייתים יקראו בשם בהמה. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך. ופי' חז"ל כלה לחי' מן השדה כלה לבהמתך מן הבית. וכן החיה וכל בהמה (תהלות קמח). והטעם כי שם חיה הונח בעצם וראשונה על כל אשר בו רוח חיים, רק אחר שהבדילו המינים בשמות מיוחדים נתן בעל הלשון לכל מין שם מיוחד, והונח לחיית המדבר שם חיה. ויען שההבדל שבין הבייתים והמדבריים אינו הבדל עצמי, כי הבייתים היו תחלה מדבריים ונמצא ממינם במדבר כמ"ש חכמי הטבע. וטרם כבשם האדם תחת רשותו נקראו בשם חיה. וכן רוב מדבריים אפשר ללמדם שיהיו בני תרבות. לכן לפעמים יקבצם שם אחד. וכמ"ש בשבועות (דף ז) אמר רבי אקרא אני חיה בהמה למה נאמרה. ולפעמים יבדילם מצד המדבריית, כמ"ש במ"ש ואיש אשר יצוד ציד חי' ושפך את דמו, שלמדו שדוקא חי', כדי שלא יסתר מ"ש על הארץ תשפכנו כמים. כמ"ש בחולין (דף פד). והכל לפי הענין, וכן מ"ש פה זאת החיה אשר תאכלו הוא שם הסוג. וכולל כל אשר בו רוח חיים זולת האדם. ומתחיל לבאר הפרטים מכל הבהמה אשר על הארץ תאכלו כל מפרסת פרסה. מן המים כל אשר לו סנפיר וכו'. וז"ש בספרא ובחולין (דף ע"א) מלמד שבהמה בכלל חיה וכן שם בהמה בהבנתה הסוגיית תכלול כל בע"ח שנבראו בששי חוץ מן האדם, והוא שם ההבדל בין החי מדבר (שהוא האדם) ובין החי הדומה לו בבנין גופו ובלתי מדבר. וכמ"ש בנדרים (דף פ"א) ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולכל חייתם אי לימא חיה הא חיה בכלל בהמה, אלא חייתם ממש, ולפעמים יהיה שם בהמה דוקא בעלי החיים הבייתים, ומגביל נגד שם חיה שיכוין על המדבריים, וכלל בלשון שכ"מ שיגביל שם בהמה נגד שם אדם הוא שם הסוג וכולל חיה ובהמה. כמו מאדם עד בהמה (ראשי' ו ז ז כג), אדם ובהמה תושיע ה' (תהלות לו), וכן (ויקרא ה ב) ונפש כי תגע בכל טמא או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה, ושם (ז כא) ונפש כי תגע בכל טמא בטומאת אדם או בבהמה טמאה. ראה כי אחר שבכתוב השני הזכיר טומאת אדם לא הזכיר חי' טמאה כי בזה חי' בכלל בהמה. ובכ"א נדון לפי הענין שכ"מ דכתיב בהמה סתם ראוי לפרש שחיה בכלל, כמו בהמתך לא תרביע כלאים, כל שוכב עם בהמה, ואם לכולם מ"ש (פ' ראה) זאת הבהמה אשר תאכלו. ומפרש איל וצבי ויחמור, וז"ש בספרא ובחולין (דף ע"א) ובזבחים קטו, חיה בכלל בהמה (ועיי' ב"ק דף יז ובתו' ד"ה קמ"ל)".

 


(1) שלמי נדרים (נדרים, פא ע"א): "ברש"י ד"ה והלא חי' בכלל בהמה כדכתיב זאת החי' אשר תאכלו מכל הבהמה (ויקרא יא ב) כו'. עיי' חולין (דף עא א) ותראה דמפסוק זה הוכיחו דבהמה בכלל חי', וחי' בכלל בהמה מוכח מקרא אחרינא, [דברים יד ד] זאת הבהמה אשר תאכלו כו' איל וצבי ויחמור. ע"כ צריך להגי' ג"כ כאן ברש"י כן, וכן איתא ברש"י שבועות (דף ז א) ד"ה אקרא אני חי' וכן הוא בזבחים (דף לד ב) עיין שם".
(2) "בן ברית" וש"אינו בן ברית".
(3) למשל: "תנו רבנן: הרואה פיל קוף וקפוף אומר ברוך משנה את הבריות" (ברכות, נח ע"ב). 
(4) תודה לבני הרב נחמיה רענן על הצגת רעיון זה.
(5) למשמעות השם בהמה ראו רש"ר הירש (בראשית, בראשית פ"א).
(6) לפירוש זה ניתן לקשור את דברי רש"י בישעיהו (נו ט'): "חיתו שדה - חית השדה אין כחה רב כחית היער חית השדה חלשה ותשות כח מחית היער ועל שאמר עוד אקבץ עליו אמר המקרא הזה". החיות הטורפות מתאפיינות בכוח רב בהשוואה לבהמות הבית הכנועות.
(7) פירוש: ושואלים: וּפַת אוֹרְחֵיהּ [דרכו] של חמור הוּא לאכול? וּרְמִינְהוּ [ומשליכים מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא: אָכְלָה פַּת וּבָשָׂר וְתַבְשִׁיל מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק, מַאי לָאו [האם לא] מדובר כאן בִּבְהֵמָה, משמע שבהמה האוכלת פת אין זה מדרכה, ואין זו אכילתה הראויה לה! ודוחים: לֹא, מדובר כאן בְּחַיָּה, שאין דרכה לאכול לחם, אבל בהמה דרכה בכך. ושואלים: אם מדובר כאן בחַיָּה, הרי בָּשָׂר אוֹרְחֵיהּ [דרכה] הוּא לאכול, ומדוע אומרים אנו שאין זה דרכה? ומשיבים: מדובר בבשר דְּמִטְוִי [כשצלוי] ובשר צלוי אין דרכה של חיה לאכול. וְאִיבָּעֵית אֵימָא [ואם תרצה אמור]: כאן מדובר לא בחיה טורפת, אלא בְּטַבְיָא [בצבי] שאין דרכו לאכול בשר ופת. וְאִיבָּעֵית אֵימָא [ואם תרצה אמור]: לְעוֹלָם מדובר בִּבְהֵמָה, ומדובר כאן כשאכלה בְּפָתוֹרָא [בשולחן] ודבר זה אין דרכה של בהמה לעשות.
(8) על זיהויים ראו במאמרים: "איל וצבי ויחמור", "כאשר יאכל את הצבי ואת האיל", "דלמא מינא דתאו או מינא דזמר נינהו", תאו - "כוי בריה בפני עצמה היא", אקו – "שופר של ראש השנה של יעל".
(9) פירוש: תנו רבנן [שנו חכמים]: אלו הן סימני חיה. ותחלה תוהים: מדוע יש צורך בסימנים מיוחדים לחיה? והרי חיה בכלל בהמה היא לסימנין, שנאמר: "זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה... כל מפרסת פרסה" וכו' (ויקרא יא, ב—ג)! אמר ר' זירא: להתיר חלבה, שכן בניגוד לבהמה טהורה, חֵלֶב חיה טהורה מותר באכילה. והכי קאמר [וכך אומר התנא]: אלו הן סימני חיה טהורה שחלבה מותר - כל שיש לה קרנים, וטלפים, שהן שתי צפורניים עבות ורחבות של מפריסי הפרסה. ר' דוסא אומר: אם יש לה קרנים בוודאי חיה טהורה היא, ואי (אין) אתה צריך לחזור על טלפים, אבל אם יש לה טלפים אין זה סימן מובהק, ועדיין צריך אתה לחזור על קרנים. וחיה הקרויה קרש, אף על פי שאין לו אלא קרן אחת חלבה מותר. ותוהים: וכי כללא [כלל] קבוע הוא זה, שכל שיש לו קרניים וטלפיים הוא חיה, שחלבה מותר? והרי עז יש לו קרנים וטלפים, וחלבו אסור, שהוא מין בהמה טהורה! ומשיבים: קרניים כרוכות בעינן [צריכים אנו], שיהיו עשויות שכבות זו על גבי זו, כדי להתיר את חלבה. ומקשים: והרי שור, שקרניו כרוכות, וחלבו אסור, שהוא מין בהמה טהורה! ומשיבים: קרניים חרוקות בעינן [צריכים אנו], שיהיו בהם חריצים, ואינן חלקות כקרני השור. ומקשים: והרי עז, קרניו חרוקות, וחלבו אסור, שאף הוא מין בהמה טהורה! ומשיבים: מפוצלות בעינן [צריכים אנו], שהקרניים מתפצלות כענפים לכאן ולכאן כדי להתיר את חלבה. ומקשים: והרי צבי, שאין קרניו מפוצלות, וחלבו מותר! ומשיבים: חדורות בעינן [צריכים אנו], שיהיו הקרנים מעוגלות, ולא רחבות כשל כבש. ומסכמים: הלכך [על כן], היכא דמיפצלא [במקום שהקרניים מפוצלות] לא דינא ולא דיינא [אין דין ואין דיין], כלומר, אין מקום לדון בזה, שוודאי חיה היא, וחלבה מותר. היכא דלא מיפצלא [במקום שאינן מפוצלות] בעינן [צריכים אנו] שיהיו כרוכות (שכבות שכבות) חדורות (מעוגלות) וחרוקות (מחורצות), כדי להתיר את חלבה. וחרוקות שהזכרנו הוא באופן דמיבלע חירקייהו [שהחריצים שבהם מובלעים זה בתוך זה].

  

רשימת מקורות:

ערך "חיה" באנציקלופדיה התלמודית, כרך י"ד.

 


 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.




כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר