טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
דלמא מינא דתאו או מינא דזמר נינהו – ג'ירפה
"מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא: ודלמא מינא דאקו נינהו? אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי, ואמרי לה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי: דלמא מינא דתאו או מינא דזמר נינהו? אמר ליה רב חנן לרב אשי: אמימר שרי תרבייהו וכו'" (חולין, פ ע"א).
פירוש: מתקיף לה [מקשה על כך] רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: גם אם נניח שעיזי היער אינן מין חיה לעצמו, מדוע נאמר שמין עז הן? ודלמא מינא [ושמא מין] אקו אחד ממיני החיות שפירש הכתוב נינהו [הם]! וכן אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר רב אחא בריה [בנו] של רב אויא לרב אשי: דלמא מינא [שמא מין] תאו, או מינא [מין] זמר נינהו [הם], שמנה הכתוב בין החיות! ואכן בניגוד למה שנאמר בשם רב המנונא, שעיזי היער מין בהמה הן, אמר ליה [לו] רב חנן לרב אשי: אמימר שרי תרבייהו [התיר את חֶלְבָּן] של עיזי היער, שהוא סבור בוודאות שהם מין חיה, שחלבה מותר (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: ג'ירפה שם באנגלית: giraffe שם מדעי: Giraffa camelopardalis
שם נרדף במקורות: זמר שמות בשפות אחרות: ערבית – ז'ראפה (زرافة))
הנושא המרכזי: לזיהוי הזמר
הזמר מופיע במקרא פעם בודדת בפרשת ראה ברשימת 10 החיות והבהמות הטהורות: "זאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תּאכֵלוּ שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים. אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר" (דברים, יד ד'-ה'). אין באזכור זה שום פרט העשוי לסייע בזיהויו מלבד העובדה שמדובר בחיה מפריסה פרסה, שוסעת שסע ומעלת גרה. גם מסוגייתנו לא ניתן לשאוב מידע נוסף מעבר לידוע לנו מהפסוק בתורה. זהות הזמר נעלמה מעיני רבים מהמפרשים דבר שגרם לשתיקתם בבואם לפרש את הפסוק. רש"י (שם) פירש מהם אקו ותאו אך לא את הזמר. אבן עזרא כתב: "איל וצבי - ידועים, והחמשה האחרים צריכים לקבלה". בחזקוני אנו קוראים: "איל ציר"ף בלע"ז. צבי צברי"ל שולבי"א. ויחמור ביבר"א כדאמרינן בבכורות הני ביעי דיחמורא. אקו אשטנבו"ק. דישון שגל"א. תאו שוליי"א תאו הוא תוא. זמר לא איתפרש". ייתכן ומיעוט האזכורים נובע מכך שמין זה היה נדיר ומיעטו להשתמש בו. דבר זה משתקף מהעובדה שהזמר מוזכר בסוף רשימת המינים הטהורים המנויים בפסוק בפרשת ראה. אולי הניסיון לזהות את הזמר יומרני מדי שהרי על פי פירוש רש"י (חולין, פ ע"א) כבר האמוראים לא הכירו אותו: "מתקיף לה רב אחא - נהי נמי דאין עוד מין חיה שלא הוזכרה כאן אכתי מנא לך דמינא דעז הוא דלמא מינא דאקו נינהו ולא ידעינן מאי ניהו או תאו או זמר הנך דלא בקיאינן בהו ודלמא הני נינהו".
תרגום אונקלוס ובעקבותיו תרגום יונתן פירשו שהזמר הוא "דיצא": "אילא וטביא ויחמורא ויעלא ורימא ותורבלא ודיצא" אך עדיין נותר לברר מהו מעלה גרה זה. הרב נתן אדלר הכהן פירש ב"נתינה-לגר", שהוא מלשון שמחה, כמו "זמר" בעברית. רע"ב (כלים, פכ"ד מ"א) פירש: "דיצת הערביין - תריס קטן ביותר שהערביים עושים לדיצה ולשמחה ולשחוק, ואינו כלי של תשמיש". בפירוש הרוקח על התורה כתב הטעם שנקרא כן: "מזמרים לפניו כשתופסין אותו". חוסר הבהירות ביחס למשמעות המילה "דיצא" גרם לכך שכמה מהמפרשים, במקום להסיק מתוך השם "דיצא" מהו הזמר, נקטו בצעד הפוך והצעות הזיהוי הובילו לפרשנויות השונות של "דיצא". בהקשר זה יש להעיר שהזיהויים הרבים למין זמר מבוססים בעיקר על הרמז לכאורה הקיים בשם זה (מזמר – מקפץ, קרניים מסתעפות כזמורות, צמר קצר כאילו הוא זמור וגזוז ועוד).
זמר – ג'ירפה
הזיהוי הקדום ביותר של הזמר הוא הג'ירפה שיש לה את כל סימני הטהרה(1). השבעים והוולגטה מתרגמים את השם "זמר" ל – Camelopardalus. שם זה הוא שילוב של camel שהוא הגמל יחד עם pardalia השם היווני לנמר (שם זה התגלגל לעברית בצורת "ברדלס"). צווארה הארוך של הג'ירפה הזכיר לקדמונים את הגמל ואילו חברברותיה את הנמר. ערן מאיר מהמכון לחקר הגולן הביא לידיעתי את קיומו של פסיפס ובו מתואר גמל המעוטר בחברבורות בדומה לברדלס (תמונות 3-4). הפסיפס נמצא בהר נבו ומתוארך למחצית השניה של המאה ה – 4 לספירה. על פי ההשערה האומן שעיצב את הפסיפס הכיר את השם "גמל-נמרי" אך לא ראה את הג'ירפה עצמה. גם הרס"ג זיהה את הזמר כג'ירפה ותרגם לשמה הערבי אל-זראפה. בעקבותיו הלכו גם אבן-ג'נאח ואחריו הרד"ק (ערך "זמר"). בסדור המבוסס על שיטת הגאונים, לרבנו שלמה ברבי נתן אלסג'למסי בן תקופתו של הרי"ף, נמנים בהלכות שחיטה (פכ"ד עמ' קסג) שבעה מיני החיות הטהורות: "ואלה שמותם - האיל והצבי והיחמור והוע"ל והארוא"ה. ויש אומרים: הכרכרן והתיתל"י והג'יראפה". כך גם בהלכות ניקור (עמ' קע): "דע שבהמות הבר - היינו: הצבי והאיל והיחמור והיעל ואלארוא, ויש אומרים הכרכן והתותל והזראפה - אין בהם כל חלב אסור, ולא עורקים דמיים וכו'".
הרשב"ץ ב"יבין-שמועה" (הלכות טרפות, דף ה,ב) כתב בשם הגאון (כנראה הרס"ג): "הרבה העידו לי על חיה גדולה, שהוא בלשון התורה זמר... ותרגמה הגאון אלזראפא, שצווארה ארוך וגופה גדול מאד, עד שכשהי בתוך החומה, פושטת צווארה חוץ לחומה. והעידו לי כי ראו אותה בפאס". רבי יהוסף שוורץ בספרו "תבואות הארץ" כתב: "זמר מתרגם רבינו סעדיה גאון וכן בתרגום הפרסי אלזראפה רוצה לומר גיראפפע ואין נמצא בארץ כי אם בחלק אפריקא ובארץ אמעריקא"(2).
בתקופת ההשכלה חדר השם הלועזי גם לעברית והג'ירפה נקראה "גמל נמר", "גמל נמרי" או "נמר הגמל". רבי יוסף שיינהאק תיאר בספרו "תולדות הארץ" (ורשה, תר"א 1841) את "נמר הגמל":
"הוא מין אחד במשפחתו, דומה בתארו לסוס קטן, ראשו דומה לראש איל, אוזניו וזנבו לאוזן וזנב הפרה, בצווארו הארוך כאמתיים וחצי ידמה אל הגמל, ובחברבורותיו אשר הם ממראה עפר על מוסד לבן נצבות בסדרים ידמה אל הפארד"ל. על מצחו קרנים ארוכות יותר מרבע אמה, גבהו מראשו עד פרסות רגליו כשמונה אמה, וכן ימוד גם אורך גופו. פרסות רגליו מפרסות ודומות, בלעדי זה, אל רגלי הסוס. משכנו באפריק"א התיכונה, וגם שם לא נמצאהו לרוב אף לא בכל מקום, והוא צוהל בקולו מכה ברגליו האחרונות כהסוס אשר ידמה לו ביתר דרכיו ומנהגיו, אפס כי לא יוכל לדהור ומרוצתו כבדה בצעדים בלתי מסודרים, אולם גם אם ילך בנחת ובלאט, בכל זאת ימלא את מרוץ האדם ויותר ברוחב פעמיו אשר יחזיקו ה' עד ח' אמות. מחיתו מדשא ירק ועלי העץ, והוא מפחד ובורח ונעים בטבעו, באפריקא אוכלים את בשרו. עוד לפני ממשלת הרומיים ידעו את החי הזה והביאוהו לרומי, ובזמנינו הביאו רבים ממינו לאיראפ"א".
חוקרים המסתייגים מזיהוי זה טוענים שהג'ירפה הייתה באפריקה ורחוקה מהארץ ולכן ספק אם הייתה מוכרת ולדעתם אין כל ממצא ארכאו–זואולוגי התומך בזיהוי זה (3). בניגוד לדעתם מחקרים מראים שהג'ירפה הייתה חלק מעולם החי של מצרים העתיקה החל מתקופת הממלכה המצרית הקדומה, באמצע האלף השלישי לפסה"נ. לאחר מכן הג'ירפה נעלמה מנופה של מצרים והופיעה מחדש בימי השושלת השמונה–עשרה, היינו בתקופת הברונזה המאוחרת (1400-1550), כשהגיעה למצרים מאזור חבש או לוב. ממצאים רבים של עצמות, כתובות סלע, איורים על קברים ועוד ממצרים מעידים על חשיבותה בנופי החי במצרים בתקופה זו. ניתן להניח שבעת יציאת מצרים שהייתה לפי המשוער בסביבות 1400 לפנה"ס הג'ירפה הייתה מוכרת במצרים. ייתכן שהיא הובאה לארץ–ישראל בתקופת המקרא דרך מצרים אם כי היתה נדירה. הופעת הזמר בסוף רשימת המינים הטהורים מתאימה למין נדיר. מאוחר יותר אנו מוצאים תאורים גרפיים של הג'ירפה כמו למשל במערת קברים במראשה המיוחסת למאה ה – 3 לפנה"ס. בפסיפס בית הכנסת העתיק בעזה מהתקופה הביזנטית שנבנה לפי המשוער בערך בשנת 508 מופיעה ג'ירפה (תמונה 2).
העובדה שהגיירפה שייכת לקבוצה טקסונומית שונה מאשר האילים הכבשים ויתר החיות הטהורות תומכת אף היא בזיהויה עם הזמר משום שייתכן ורשימת המינים הטהורים אינה מייצגת מינים ספציפיים אלא קבוצות טקסונומיות (4).
זיהוי ה"זמר" כג'ירפה אומץ כנראה על ידי יעקב אורלנד בשירו "היו ימים". באחד מבתי השיר מופיעה המילה "זמר" ומשמעותה חסרת פשר ברור אלא אם כן הכוונה אכן לג'ירפה הגבוהה:
"הוא היה אז בהיר וגבוה כזמר,
הוא נהג עגלות לשדה הרחב,
ואני לו כותונת הייתי רוקמת,
כותונת של תכלת עם פרח זהב".
תודה לרחל אגמון מירושלים על ההפנייה לשיר.
 |
|
 |
|
תמונה 1. ג'ירפה - נקבה וצעיר צילם: John Walker |
|
תמונה 2. ג'ירפה - פסיפס בית הכנסת העתיק בעזה |
זמר – בובל איילי
מ. דור מניח שהזמר הוא הבובאל האיילי (Alcelaphus buselaphus) (תמונה 5) שחי בעבר בארץ ישראל שהייתה תחום התפוצה הצפוני ביותר שלו. הבובאל הוא אנטילופה בגודל בינוני מתת-משפחת בובאלים שבמשפחת הפריים. הבובאל חי בעדרים נודדים במישורי אפריקה ומנצל את מהירותו על מנת להתחמק מטורפים. בית גידולו הוא סוואנות והוא ניזון בעיקר מעשבים. משקלו הממוצע 125-218 ק"ג ואורכו הממוצע 150-245 ס"מ. דור מגיע למסקנה זו בהתבסס על כך שהוא המין האחרון שחי בארץ ולא נמנה בין ששת מיני החיות האחרות. תפוצתו המצומצמת מתאימה למיקומו האחרון ברשימת המינים הטהורים. על פי זיהוי זה פירוש המילה "דיצא" הוא קפיצה של שמחה המתארת בעל חיים מדלג. הבובאל אכן מאופיין בריצת דילוג.
אשתורי הפרחי (המאה ה – 14) מתאר את הזמר (שאותו כינה בשם תאו) באופן המצביע על הבובאל: "מסתברא שהוא הבעל חיים שקורין לה בערבית בקר ואחש והוא שיש לו קרנים טלפים סימני טהרה ומצחו צר וגוף דק גבוה יותר מהשור, וקרנותיו ישרים ועולים והוא אדום, ומהם ראיתי פה בית שאן הולך לתשורה". טריסטראם דיווח במאה ה – 19 על כך ששמע מערבים על קיומו בסביבות ים המלח. גם אהרוני כתב באופן זה(5). ייתכן ופרטים מעטים אכן שרדו עד המאה ה – 19 אך מחקר שפורסם בשנים האחרונים קובע שהבובאל נכחד מנוף הארץ בתקופת הברזל, לפני כ-2600 שנים, אולי בגלל גידול באוכלוסיית האדם באותה תקופה וצמצום שטחי המחיה של הפרסתנים הגדולים(6).
זמר = פרסתן דמוי עז או כבש
את ההצעות הבאות אכלול בקבוצה משותפת בגלל הדמיון בין המינים. הפשיטתא, אהרני, ביליק ופליקס מתרגמים כבש בר או עז בר. מ.דור ואחרים הטילו ספק בהצעות אלו משום שלא הכירו עדויות ארכאו-זאולוגיות להמצאותם של מינים אלו בארץ. ז. עמר מדווח על מציאת שרידים בודדים של מינים אלו אם כי גם בהם אין הוכחה חותכת לאור הדמיון בינם לבין עצמות כבשים ועיזים מבוייתים. הצעה נוספת היא של המין עבדקן הרעמה (Ammotragus lervia) (תמונה 6) שבעבר נקרא איל-הבר הברברי או כבש הרעמה. שני שמות אלו מוטעים משום שמין זה משמש חוליה מקשרת בין הכבש לעז אך איננו נכלל בשני סוגים אלו. יש לו סממנים שישנם בעיזים וכאלו שקיימים בכבשים. קרניו דומות לאלה של היעל הנובי. אורכן מגיע אצל הזכר לאורך 70 ס"מ והן נטויות לאחור בצורת קשת. אצל הזכר יורדת רעמה לחזה ולרגליים הקדמיות. מקורם של כבשי הרעמה הוא במרוקו בהרי האטלס. שם הם מצויים בסכנת הכחדה, בשל הרס שטחי מחיה וציד בלתי מבוקר, הידלדלות מקורות מזון ועוד. זכר בוגר עשוי להגיע למשקל של מעל 100 קילוגרמים. אהרוני דיווח על תצפית במין זה בואדי ערבה שמדרום לים המלח אך אין עדויות נוספות להמצאותו באזורנו.
זמר = בעל חיים דמיוני בשם אוריגי
בעל "שלטי גיבורים" (נ"ג) זיהה את הזמר עם יצור דמיוני בשם "אוריגי" שדרך הציד שלו היא בעזרת פיתיון בדמות שירה ערבה של נערה:
"ואולם הזמר הוא האוריגי שכתב האריסטוטילי בספר שני מספרי הב"ח שיש לו קרן אחד גם הוא על מצחו והוא מפריס פרסה ומעלה גרה ולא חמור הבר, כי הוא קלוט עם קרן אחת גם הוא במצחו ופרסתו אינה שסועה ואינו מעלה גרה. ויקרא האוריגי זמר מפני שהוא אוהב מאוד הזמרה ועל כי הבעל חי הזה הוא תקיף מאד ולא יוכלו הציידים לצודו, כי אם ביגיעה רבה. במקום העמל והטורח ... והבתולה תרדוף בזמרתה עד שהבעל חי הזה מרוב התענוג והעדון ישכב וירדם שם ואז הציידים משימים בכבל רגלו ונותנים שלשלת של ברזל על צווארו עד שנקרא זמר, כי נצוד עם הזימרה".
הקשר בין השם "זמר" וזמרה מופיע בפירוש רבינו בחיי (דברים, שם) המוצא בשמות חלק מהחיות הטהורות רמז למאפייניהן וזהותן: "... ושבע חיות טהורות אלו לשונם יוכיח, איל וצבי: (שיר השירים ב, ז) "בצבאות או באילות השדה", ויחמור: (חבקוק ג, טו) "חמר מים רבים", ואקו: (ישעיה ח, יז) "וקויתי לו", ודישון: (ויקרא כו, ה) "והשיג לכם דיש", ותאו: (במדבר לד, י) "והתאויתם לכם", וזמר: (תהלים סו, ב) "זמרו כבוד שמו", ואקו, הוא יעל, כמו: (איוב לט, א) "יעלי סלע" וכו'".
(1) ז. עמר ושותפיו, 'כשרות הג'ירף לאכילה - דו"ח ניתוח', תחומין כ"ג, עמ' 491-499.
(2) בהתייחס לכשרות הג'ירפה כתב רבי יהוסף שוורץ בהערה: "ואעיד עדות נאמנה שבשנת תרי"ד ראיתי כמה "גיראפפי" חיים אשר באו דרך ארץ מצרים. והיה לאל ידי לעיין ולהסתכל בהם לחקור ולדרוש באיכותם ובמהותם זמן מה. ומצאתי וראיתי שאמת וצדק שחיה טהורה מעלת גרה ומפרסת פרסה היא. וכל סימני טהרה בה. לכן נכון ואמת ויציב לתרגם זמר בשם גיראפפע (מההוספות שבסוף ספר דברי יוסף דף קנ"ט עמוד ב')".
(3) למשל א. ביליק בערך "זמר" באנציקלופדיה המקראית.
(4) מ. כסלו, 'בחינת הזיהויים של עשרת מיני מעלי-גרה הטהורים על פי הטקסונומיה, סיני קכה, תש"ס.
(5) ראו רשימה ביבליוגרפית אצל מ. דור.
(6) 'Distribution and Extinction of Ungulates during the Holocene of the Southern Levant'.
רשימת מקורות:
אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו, ערך "זמר", עמ' 931.
א. ביליק, 'חיות טהורות בתורה ובנ"ך'.
מ. דור, 'החי בימי המקרא המשנה והתלמוד', תל אביב תשנ"ז, עמ' 40.
ז. עמר ושותפיו, 'זיהוי החיות הטהורות שבמקרא לאור מחקר הארכאו-זואולוגיה, קתדרה 36, תמוז תשס"ט עמ' 33-54.
א. קורמן, "הטמא והטהור, האסור והמותר".
לעיון נוסף:
הרב י. בן דוד, 'האם מותר לאכול ג'ירפה?'.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
