סקר
איזה דפוס אני מעדיף?
טלמן
וגשל
עוז והדר
מסורת הש"ס


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית, ורבו גידוליו על עיקרו – בצל

 

"מתניתין: קונם פירות האלו עלי, קונם הן על פי, קונם הן לפי אסור בחילופיהן ובגידוליהן, שאני אוכל ושאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן; בדבר שזרעו כלה, אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין" (נדרים, נז ע"א). גמרא: האומר לאשתו קונם מעשה ידיך עלי, קונם הן על פי, קונם הן לפי וכו'. ישמעאל איש כפר ימא, ואמרי לה איש כפר דימא, העלה בידו: בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית, ורבו גידוליו על עיקרו, והכי קא מיבעיא ליה: גידוליו היתר ועיקרו אסור, כיון דרבו גידוליו מעיקרו, אותן גידולי היתר מעלין את האיסור, או לא? (נדרים, נז ע"ב).

פירוש: משנה האומר "קוֹנָם פֵּירוֹת הָאֵלּוּ עָלַי", או "קוֹנָם הֵן עַל פִּי", או "קוֹנָם הֵן לְפִי" אָסוּר לא רק בהן, אלא גם בְּחִילּוּפֵיהֶן, אם החליף אותם בדבר אחר, וּבְגִידּוּלֵיהֶן אם זרעם וצמח מהם דבר. אם אמר "קונם פירות אלה שֶׁאֲנִי אוֹכֵל", או "שֶׁאֲנִי טוֹעֵם" מוּתָּר בְּחִילּוּפֵיהֶן וּבְגִידּוּלֵיהֶן. ובאיזה גידולים אמרו שמותר בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָּלֶה שכאשר זורעים אותו, הזרע עצמו כלה. אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה, כגון מיני פקעות שמצמיחות מתוכן ואינן כלות אֲפִילּוּ גִּידּוּלֵי גִידּוּלִין אֲסוּרִין, שהרי נשאר גופו של האיסור במקומו ... גמרא. שנינו במשנה: הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ "קוֹנָם מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ עָלַי", או שאומר "קוֹנָם הֵן עַל פִּי", או "קוֹנָם הֵן לְפִי" וכו', יִשְׁמָעֵאל אִישׁ כְּפַר יַמָּא, וְאָמְרִי לָהּ [ויש אומרים] אִישׁ כְּפַר דִּימָא, הֶעֱלָה בְּיָדוֹ בעיה ביחס לבָצָל שֶׁעֲקָרוֹ מן האדמה בַּשנה השְׁבִיעִית (שמיטה) ויש עליו כל דיני קדושת שביעית, וּנְטָעוֹ בַּשְּׁמִינִית, וְרַבּוּ גִּידּוּלָיו של השנה השמינית עַל עִיקָּרוֹ של השנה השביעית. וְהָכִי קָא מִיבָּעֲיָא לֵיהּ [וכך נשאלה לו]: כיון שגִּידּוּלָיו הֶיתֵּר, שהרי צמחו בשנה השמינית, וְעִיקָּרוֹ אָסוּר משום שנת השמיטה, האם לומר כֵּיוָן שרַבּוּ גִּידּוּלָיו יותר מֵעִיקָּרוֹ, אוֹתָן גִּידּוּלֵי הֶיתֵּר מַעֲלִין (מבטלים) אֶת חלק הָאִיסּוּר שבבצל, אוֹ לֹא? (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
 

שם עברי: בצל הגינה (שום נבוב)    שם באנגלית:  Onion  שם מדעי: Allium cepa

שם נרדף במקורות: שמכי   


נושא מרכזי:  מהם גידולי הבצל ומהם גידולי גידוליו?


זיהויו של הבצל וודאי ושמו משותף לכל השפות השמיות. באכדית הוא נקרא bisru, בארמית בצלא או בוצלא, בסורית בצלא ובערבית בצל. שם זה מופיע פעמים רבות בספרות חז"ל בהקשרים הלכתיים שונים המאפשרים לנו לגזור מהם מאפיינים רבים ובעזרתם לאושש את זיהויו. בסוגיה שלפנינו המשתרעת על פני 4 דפים תופסת הכרת הבצל מקום מרכזי ופרטי המבנה שלו משולבים בדברי חז"ל ופירושי הראשונים. לא מן הנמנע שחלק מהמחלוקות הפרשניות של הראשונים נובע מתפיסה שונה או הדגשים שונים של אופן התפתחות הבצל. ראשית עלינו להכיר את אופן גידול הבצל אך לשם כך נגדיר מונח מרכזי בדיון להלן – הזרע. הזרע (seed) הוא יחידת הרבייה של הצמח המתפתחת בפרי לאחר האבקת הפרח, כלומר הוא תוצאה של רבייה מינית. בבצל הגינה ובמינים קרובים קיימת צורת רבייה נוספת שהיא אל-מינית ובה הבצל מצמיח בצלצולי משנה שניתנים להפרדה ושתילה. ייתכן ובלשון חז"ל והראשונים נקראו שני הסוגים (נבטי זרעים ובצלצולים) בשם משותף "זרע".
 

שיטות גידול הבצל

מתקופת חז"ל ועד ימינו נהוגות שתי שיטות גידול של הבצל. א. ניתן לזרוע אותו בשדה עד לסיום הגידול – זריעה ישירה (תמונה 1). ב. מקובל יותר להנביט את הזרעים במנבטה ולאחר מכן לשתול את שתילי הבצל הקטנים בערוגות עד לקבלת הבצל הבוגר – שתילה (תמונה 2). על שתי שיטות ריבוי הבצל נוכל ללמוד מדברי הירושלמי (וילנא, פאה, פ"ג הלכה ב'): "אמר רבי ירמיה: כהדא דתנינן המחליק בצלים לשוק ומקיים יבישים לגורן. אמר ר' יוסי: הדין קיצחה כד את זרע לה, הוא עביד בצל דקיק, כד את שתיל לה הוא עביד בציל רב". מפרש "פני משה":

"הדין קיצחה. הזרע בצל הזה כשאתה זורעו, בתחלה הוא מגדל בצל דק דק, וכשאתה שותל ונוטע להבצל הדק נעשה גדול ומתעבה בראשו ובו נעשה הזרע גם כן והיינו המירוג(1) דברייתא שמחלק הבצלים הדקים מקצתן לאכילה ומקצתן לשתלן ולעשות זרע. וקמ"ל דחייב בתחילתו כשעוקרן בפעם ראשון, ומתחייב בסופו כששתלן לזרע, וצריך ליתן פאה מכל אחד ואחד"

יש להדגיש ש"קיצחה" הוא בצל וכפי שמפרש "פני משה" (שם): "... קצח וכמון בפסוק הם מיני זרעים דקים וכאן מכנה הוא לזרע בצל בקצח וכו'". ניתן להוסיף דמיון נוסף בין הקצח והבצל והוא צבעם השחור של הזרעים.
 

זריעה ישירה

בשיטת גידול זו, החקלאי זורע את זרעי הבצל בצפיפות ומדלל לאחר מכן לפי הצורך: "המחליק בצלים לחים לשוק ומקיים יבשים לגורן נותן פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן וכו'" (פאה פ"ג מ"ג). מפרש הרא"ש "המחליק - מלשון ואנכי איש חלק שעושה המקום חלק. ויש מפרשים לשון חלוקה שנוטל חלק אחד לשוק ומניח חלק אחד לגורן דכיון דאלו לשוק ואלו לגורן לכו"ע חשיב הפסק". בגידול מזרעים מעמד הבצל הוא של "זרעו כלה" משום שהם נספגים בנבט.
 

שתילה

בשיטה זו זרעו את הבצל במנבטה ולאחר מכן העתיקו את השתילים לערוגות שנקראו "מלבנות של בצלים" (תמונה 2): "האמהות של בצלים חייבות בפאה, ור' יוסי פוטר. מלבנות הבצלים שבין הירק וכו'" (פאה, פ"ג מ"ד). מפרש הרמב"ם (שם, מ"א): "מלבנות, ערוגות מרובעות, דמה אותם לדפוס שעושים בו הלבנים והוא מרובע". הריבמ"ץ פירש: "מלבנות התבואה שבין הזיתין וכו' - פי' שורות של תבואה שזרועות בו הזיתים, ואהכי קרו להו מלבנות, שאין אדם קוצר התבואה עד שתיבש ותלבין, מלש' הלבינו שריגיה, עד כאן דבריו"(2). את הבצלים אספו לפני הפריחה אך השאירו בשדה "אמהות של בצלים" על מנת שיפרחו ויגדלו זרעים (תמונה 3): "האמהות - בצלים גדולים מניחין אותן לזרע ומתוך שמשתהין בארץ לא חזו לאכילה אלא על ידי הדחק לכך פטר ר' יוסי". בשיטת גידול זו ה"זרע" הנשתל ("ראש" בצל קטן עם עלה בודד או בצלצול) "איננו כלה" והוא הנקרא "עיקר" הבצל. החלק שנוסף ל"ראש" הבצל המקורי, מהשתילה עד העקירה, נקרא "גידוליו".

ספקו של רבי ישמעאל איש ימא קשור לדרך הגידול בעזרת שתילה: "בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית, ורבו גידוליו על עיקרו". מסתבר שהעקירה של הבצל איננה פעולה מקרית אלא משקפת שיטה מקובלת. לאחר שהזרעים נבטו והגיעו לגודל מתאים הם נעקרו ונשתלו מחדש לצורך קבלת הבצלים הבוגרים. פעולה זו עשויה להקרא גם זריעה כפי שאנו מוצאים בדברי רבי יוחנן (נדרים, נז ע"ב): "ליטרא בצלים שתיקנה וזרעה מתעשרת לפי כולה". מפרש הר"ן את לשון זו: "וזרעה – לפי שיש באותה ליטרא כמה בצלים והוא נוטעה אילך ואילך ושייך בה לשון זריעה".
 

"גידולי" הבצל

רוב הראשונים הבינו ש"גידוליו" היא התוספת לגודלו של "ראש" הבצל לאחר שתילתו. הפרש הגדלים בין "ראש" הבצל הצעיר והבוגר נובע כתוצאה משני תהליכים: א. גלדי הבצל הצעיר הולכים ומתעבים. ב. עם הגידול נוספים עלים לחלקו הפנימי של "ראש" הבצל והוא גדל ממרכזו לכיוון ההיקף. כך הבין למשל רבינו אברהם מן ההר (נדרים, נח ע"א): "ליטרא. שקל ליטרא בצלים דקים. שתיקנה. שעישר אותה. וזרעה. נטעה, ונתעבו שם והיו י' ליטרין". בהמשך דבריו כתב: "רבויא דרבו – כלומר אע"ג דגידולי גידולין אסורין, מה שנתוסף אותו עיקר שנטע ונתעבה קסבר רבי ינאי שמותר וכו'". פירוש דומה מובא ב"שיטה מקובצת": "... וקא משמע לן, דגידולין דרבו על עיקר מותר. והיכי דמי? כגון שאם תחלת עיקרו כזית, ורבו גידולין על עיקר והגדיל עד כביצה, אותה תוספת מותר. על פי הרא"ש המדד לגידול הבצל איננו נפחו אלא משקלו: "ליטרא בצלים שתקנה. שהפריש ממנה תרומה ומעשרות והאי דנקט ליטרא שהמשקל גורם לידע מה ניתוסף בהם".

כנראה שהתוספות (נז ע"א) הבינו שה"גידולין" הם בצלצולים המתפתחים בצידי הבצל המרכזי שהוא ה"עיקר": "אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין - כגון בצלים שאין הבצל כלה אלא מוסיף אחרים עליו הלכך גידולין כגופן" ובהמשך (ע"ב): "ונטעו בשמינית - שכן דרך נוטעי בצלים שנוטע אחד והרבה גדלים ממנו והוא אינו כלה". ייתכן וכך הבין גם הרא"ש (נז ע"ב): "או דילמא כי היכי דלא מבטל עיקר לגידולין הכי נמי לא מבטלין גידולין לעיקר, ולא דמי לשאר איסורין שמבטלין ברוב משום דהנך לא מתערבי לגמרי יחד אלא נתוספו גידולין על העיקר". על פי הסבר זה הבצלצולים החדשים נפרדים מהבצל הראשי ומשום כך העיקר והתוספת אינם מעורבים זה בזה. אם נפרש ש"גידוליו" הם התעבות הגלדים קשה להבין מדוע אין הדבר נחשב עירוב. להלן נראה שלדעת רש"י הבצלצולים החדשים נחשבים "גידולי גידולין".

המחלוקת לגבי משמעות המונח "גידוליו" עשויה להשליך על מחלוקת עקרונית של הראשונים בפירוש ספקו של רבי ישמעאל איש כפר ימא. יש שסברו שספקו היה האם תוספת שגדלה בהיתר אסורה או מותרת ויש שסברו שהיא בוודאי מותרת והספק הוא האם היא גוררת להיתר גם את "עיקר" הבצל. ייתכן והסוברים שהתוספת בוודאי מותרת הבינו שהיא מתפתחת באופן נפרד מה"עיקר" (שיטת תוס') ולכן מעמדה שונה ממנו. מאידך גיסא החולקים הסוברים שקיים ספק לגבי "גידוליו" ראו את האיסור וההיתר כמעורבים זה בזה.
 

"גידולי גידולין"

במהותם של גידולי גידולין אנו מוצאים שתי שיטות. יש הסוברים שגידולי גידולין היא תוספת שאיננה בזרע שנזרע או בצמח עצמו. למשל, אם הבצל שנשתל גדל הרי הוא גידולין אך אם מתפצלים ממנו בצלצולים חדשים הרי הם גידולי גידולין. כך סבר רש"י בפסחים (לד ע"א): "וכי תימא - האי אסורין מלאכול בדבר שאין זרעו כלה קאמר, כגון בצלים דקים שקורין ציבו"ש, וכששותלים אחת אחת לבדה הן נוספות ומתחברות ששה וארבעה יחד, והיינו גידולי גידולין - אותן הנוספות עליהן שלא היו תרומה מעולם, וגידולין עצמן כגון שתילי כרוב שהולכים ומרחיבין העלין הראשונים, ובדים החדשים העולין בקלח הוו גידולי גידולים". גלדי הבצל המתעבים מקבילים להתרחבות עלי הכרוב ואילו הבצלצולים החדשים המתפתחים מתוך הבצל הראשי מקבילים לענפי הכרוב החדשים.

ראשונים אחרים מפרשים שגידולי גידולין הם גידולי ה"דור הבא" אלא שייתכן והם מתייחסים למרכיבי התפתחות שונים. בתוספות (פסחים, לד ע"א) אנו מוצאים: "גידולי גידולין - פירש ריב"א דגידולים היינו גידולי ראשון מן הזרע, ואחר כך חזר ונטע אותן גידולים זהו גידולי גידולין. ומביא ראיה מירושלמי דמסיק התם אגידולי גידולין משיעשו שני גורנות דהיינו בכהאי גוונא שנזרע ונלקט שתי פעמים. ולפ"ה הכל הוי גידול ראשון וכו'". לכאורה ניתן להבין מדבריו שגידולין ("גידולי ראשון מן הזרע") הם בצלים שהתפתחו באופן ישיר מזרעים במשמעות המקובלת של המונח, כלומר זרעים שהתפתחו בתפרחת (seeds), אך מספקו של רבי ישמעאל עולה שגידולין הם בצלים שנעקרו ונשתלו מחדש. כמוצא מקושי זה עלינו להניח שה"זרע" הוא למעשה שתיל כלומר בצל קטן שהתפתח מזרע. שתילים מסוג זה נעקרים, נשתלים מחדש ומניבים בצלים גדולים שהם הגידולין. אם בצלים אלו נעקרים ונשתלים פעם נוספת מתקבלים גידולי הגידולין. על פי הסבר זה עלינו לפרש את דברי הריב"א שלא כפשוטם. למעשה דבריו "שנזרע ונלקט שתי פעמים" מתייחסים לשלבים שלאחר השתילה הראשונה שגם בסופה הייתה עקירה. בסך הכול היו שלוש עקירות אלא שהראשונה אינה נספרת ואינה נחשבת ל"גורן" (במונחי הירושלמי) שהרי הבצלים הקטנים עדיין אינם ראויים למאכל. באופן דומה ניתן להבין את הר"ש (תרומות, פ"ט מ"ד): "וגידולי גדולין חולין - אם חזר וזרע גידולי תרומה מה שגדל מהן חולין ובירושלמי (פרקין הל' ב) תני בד"א בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין אסורין".

רבינו אברהם מן ההר (שם) סובר גם הוא שהמונח "גידולי גידולין" מתייחס לדור הבא אלא שבאופן שונה: "רבויא דרבו – כלומר אע"ג דגידולי גידולין אסורין, מה שנתוסף אותו עיקר שנטע ונתעבה קסבר רבי ינאי שמותר. והטעם שהזרע הוא גדל מאותו עיקר שנטע, שהזרע מעיקר הוא בא ולא מתוספת ומשום הכי אף גידולי גידולין אסורין וכו'". דבריו מחייבים התייחסות לאופן התפתחות זרעי הבצל. הזרעים נוצרים בתפרחת (תמונה 3) הנמצאת בראשו של עמוד פריחה. מוצא עמוד הפריחה הוא בניצן הנמצא במרכז הבצל (תמונה 4,7). לפירושו עלינו להניח, שבניגוד לעלים המתווספים לאחר שתילת הבצל הצעיר, הרי שניצן עמוד הפריחה קיים כבר בשלבי ההתפתחות הראשונים ולכן הוא חלק מה"עיקר". הוא מבחין בין תוספת לבצל עצמו הנחשבת "גידולין" לבין בצלים המתפתחים מזרעים (seeds) הנחשבים "גידולי גידולין".
 

הבצל כגיאופיט

הבצל עשוי לחדש את צמיחתו לאחר תקופת תרדמה ומכאן עולות כמה שאלות הלכתיות. למשל: "בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו וכו'" (נדרים, נז ע"ב) או "בצלים שירדו עליהם גשמים וצימחו וכו'" (נדרים, נח ע"א). חומרי התשמורת המרוכזים ב"ראש" הבצל מאפשרים לו להעלות עלים גם כאשר הוא מנותק מהקרקע אם כי במראה שונה: "בצלים שירדו עליהם גשמים וצימחו, אם היו עלין שלהן שחורין - אסורין, הוריקו – מותרין וכו'" (שביעית, פ"ו מ"ג). הצבע ה"שחור" הוא ירוק כהה ומעיד על כך שהבצל השתרש בקרקע ויונק ממנה את הדרוש לו באופן תקין. עלים ש"הוריקו" הם עלים בגוון ירוק בהיר או גוון צהבהב (ראו במאמר "האי ריאה דדמיא ככשותא, וכמוריקא") המעיד על כך שהמשאבים שעמדו לרשותם היו מצומצמים ומקורם היה רק ב"ראש" הבצל ולא בקרקע. בלשון הר"ש: "בצלים - של ששית שנכנסו בשביעית וירדו עליהן גשמים וצמחו, אם הושחרו העלים בידוע שהן גדלין ומוסיפין ... אבל הוריקו העלים צמחו ולא מארעא רבו". לרבינו אברהם מן ההר (נדרים, שם) ההשפעה של הניתוק על העלים קיצונית יותר: "ואם הוריקו העלים ונכמשו לאו מארעא קא רבו".

הלכה נוספת מובאת בהמשך המשנה: "... רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר אם יכולין להיתלש בעלין שלהן אסורין וכנגד כן מוצאי שביעית מותרין". מפרש הר"ש: "אם יכולין להתלש בעלין שלהן - דרך הבצלים כשנגמרים יוצאים מעצמן מן הארץ וכשאוחז בעלין נתלשין אם חזקים הן מעט". זכיתי לצפות בהסברו של הר"ש (גם פירשו גם הרא"ש ורע"ב) כאשר חלפתי על פני שדה בצלים ליד קבוץ קלי"ה (תמונות 2,5). רוב הבצלים היו מונחים על פני הקרקע כאשר רק שורשיהם עדיין מחוברים אליה. רק לאחר לימוד דברי הראשונים התחוור לי שאין מדובר בארוע אקראי ולא תקין אלא במחזור החיים הרגיל של הבצל. בניגוד לאופן האיסוף הרגיל הרי שבצלים הגדלים בקיץ קשים לעקירה כפי שמשתמע מהמשנה בשביעית (פ"ה מ"ד): "לוף של ערב שביעית שנכנס לשביעית וכן בצלים הקיצונים וכן פואה של עידית, ב"ש אומרים עוקרין אותן במארופות של עץ וב"ה אומרים בקרדומות של מתכות וכו'". מפרש הרמב"ם: "בצלים הקיצונים, על שם הקיץ, מפני שכבר נתיבשו תכלית היובש ... מארופות של עץ, כלי חפירה של עץ כדי שיהא שינוי ולא ייראה כמי שחופר השדה ועובדה". בתוספתא מוצעת שיטה להקל על הוצאת הבצלים: "... בצלים שנכנסו מערב שביעית לשביעית מרבצין עליהם מים כדי שיהא נוחים ליעקר" (שביעית, פ"ב הלכה א').
 

           
תמונה 1.  בצל הגינה - זן לבן   תמונה 2.  בצל הגינה - זן אדום         צילם:  Lali Masriera  

  

               
תמונה 3.  בצלצול        צילם:  Charles P.   תמונה 4.  בצל הפנינה         צילם:  Jules Morgan


הרחבה

ביולוגיה

מוצא הבצל, בדומה לשום, איננו באזור הים התיכון ולמעשה אב המוצא עדיין מסופק. בצל הגינה מראה קרבה מורפולוגית ומולקולארית לשני מיני בר מאסיה המרכזית ואחד מהם (A. vavilovii) מכליא עם בצל הגינה אם כי לא באופן מלא. כל בני משפחת השומיים יוצרים את עליהם בדומה לבצל למרות שצורת העלים שונה. המבנה דמוי הגבעול של הצמח איננו גבעול אמיתי אלא בנוי מבסיסי העלים. הגבעול האמיתי שממנו עולים העלים הוא החלק העצי בבסיס "פקעת"(3) הבצל. בסיסי העלים מתפתחים מהגבעול, באופן מסורג, כנדנים צינוריים כאשר העלים הבוגרים מקיפים את הצעירים מהם. בקצה הנדן נוצר הטרף הירוק (תמונה 5) כך שכל עלה בנוי משני חלקים: נדן וטרף כאשר הנדנים יוצרים את הגבעול המדומה. הטרפים של בצל הגינה, עירית, בצלצל יפני ושום בר חלולים ותפוחים ואילו הטרפים של שום הגינה וכרשה שטוחים.

בסיסי העלים הירוקים בבצל אוגרים חומרי תשמורת ותופחים והם הנקראים גלדי הבצל. כמה בסיסי עלים במרכז הבצל תופחים מבלי ליצור טרפים ירוקים (תמונה 6). במרכז הבצל נוצר ניצן המוכן לפרוץ בעונה הבאה. בהיקף הבצל מתייבשים כמה בסיסי עלים ויוצרים מעטה הגנה. כל הניצנים המתפתחים בחיקי העלים תופחים באופן דומה והם הגורמים להכפלת הבצל או להתפתחות בצלים בעלי כמה מרכזים.
 

מאפיינים נוספים של הבצל

עלים חלולים

פרט מבנה העולה מהמשנה בעוקצין (פ"ב מ"ח) הוא שלבצל עלים חלולים בניגוד לשום שעליו אטומים: "עלי בצלים ובני בצלים אם יש בהן ריר משתערין בכמות שהן. אם יש בהן חלל ממעך את חללן וכו'". מפרש הרמב"ם: "צורת עלי הבצלים ידועה שהם חלולים כעין קנים ובתוכן רירית הנדבקת ביד, וכן בצל שבא במגע עם המים וצמח ואינו מחובר בקרקע, כפי שידוע יוצאין ממנו עלין ירוקין כמו עלי הבצלים וגם בתוכן יש רירית, ואותו הדבר הצומח נקרא בני בצלים וכו'". הראשונים חולקים לגבי זהות "בני בצלים". כאמור, לרמב"ם הכוונה לעלים היוצאים מבצל מנותק מהקרקע. הר"ש (ורע"ב) חולק ולדעתו הכוונה לעמוד הפריחה: "בני בצלים - לעמוד אמצעי קורא בן בצל". ב"תפארת ישראל" מובאות שתי הדעות: "ובני בצלים - י"א שהוא עמוד חלול האמצעי הצומח מראשו בין הקנים היוצאין מראש הבצל, ועליו גדל הזרע [ובפ"ק מ"ה נקרא עמוד], ויש מפרשים דכשיעמוד הבצל במקום לח, אף על גב שאינו מחובר בקרקע, יצמחו ממנו ג"כ קניו החלולין, והם נקראין בני בצלים".
 

טעם הבצל

בהלכות שונות הקשורות להלכות אסור והיתר אנו לומדים שטעמו של הבצל חריף וייתכן ומסיבה זו הוא נאכל רק לאחר התקנה: "אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום וכו'" (שבת, פ"א מ"י). מסיבה זו היה צורך להרחיק את הבצלים מהכרישין שטעמם עדין יותר: "מרחיקין את המשרה מן הירק ואת הכרישין מן הבצלים ואת החרדל מן הדבורים רבי יוסי מתיר בחרדל (בבא בתרא, פ"ב מ"י).
 

המבנה השכבתי של הבצל

במשנה בעוקצין (פ"ב מ"ד) מובא תאור של מבנה הבצל: "כל הקליפין מיטמאות ומטמאות ומצטרפות. רבי יהודה אומר: שלשה קלופין בבצל, הפנימית בין שלמה בין קדורה מצטרפות, האמצעית שלמה מצטרפת וקדורה אינה מצטרפת, והחיצונה בין כך ובין כך טהור". מפרש הרמב"ם: "כבר ידעת שכל הקלפין שומרין לפרי ולפיכך מצטרפין. וקדודה חתוכה לפי שאינה אז שומר למה שתחתיה כאשר נחתכה. וקלפה החיצונה בבצל היא הדקה מאד שאין יותר דקה ממנה והיא כעין לבוש והיא נופלת כשמתיבש הבצל, והיא שכאשר נותנים אותה הרופאים על הנפיחויות אם נפתחו מושכת מהן את המוגלה בחוזק וכו'". לאור העובדה שהבצל בנוי מגלדים רבים ניתן לשער שהקליפה האמצעית היא הגלד מתחת לשכבה הדקה והיבשה שצבעה חום (תמונות 6-7).

על השכבה החיצונית של הבצל אנו לומדים במשנה במעשרות (פ"א מ"ו): "... הפרד והצמוקין והחרובין משיעמיד ערימה. הבצלים משיפקל, ואם אינו מפקל משיעמיד ערימה וכו'". מפרש הריבמ"ץ: "משיפקל - פי' מסיר מהן הקליפין, ולפקל ולקלף אחד הוא, פ"א משיעשה אותן אגודה, ובלעז קובינא". סביר שכוונתו לקליפה החומה היבשה של הבצל שאינה נאכלת. הרמב"ם מפרש באופן שונה: "משיפקל - משיחתוך עליהן ויסיר כל הנתלה בהן". פועל זה מופיע במשנה נוספת: "... האגוזים שאמנן הבצלים שחמרן הרי אלו חבור התחיל לפרק באגוזים ולפקל בבצלים אינו חבור האגוזים והשקדים חבור עד שירסס". רמב"ם: "... וחמרן צברן זה על זה ממה שנאמר ויצברו אותם חמרים חמרים, והכוונה שהוא חבר את עליהן בקליעה עד שנעשו חבל אחד לתלותן כדי לקיים למשך זמן כדרך שעושין אצלינו במערב בבצל שרוצים להחסינו".
 

השקייה

גידול הבצלים בקיץ היה כרוך בהשקייה: "הבצלים הסריסים ופול המצרי שמנע מהם מים שלשים יום לפני ר"ה מתעשרין לשעבר ומותרים בשביעית ואם לאו אסורים בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה ושל בעל שמנע מהם מים שתי עונות דברי רבי מאיר וחכמים אומרים שלש" (שביעית, פ"ב מ"ט). רמב"ם: "דרך הבצל אם הונח במקום רטוב אחרי עקירתו מן הארץ צומח ומוציא עלים ירוקים. ויש מין שאינו כן, ומין זה הוא הנקרא בצלים הסריסים שדומין לסריס שאינו מזריע, ואין זורעין מין זה אלא בשדה שמשקין אותה, ולפיכך אמר בהפכו ושל בעל. ופירוש שתי עונות, שני זמנים, כלומר שתי השקאות, לפי שמשקים אותן בימים ידועים ואין מפסיקין מלהשקותן אלא כשנגמרין ורוצים כבר לעקרם מן השדה".
 

אופן המכירה

את הבצלים היבשים אגדו באגודות וכך הם נמכרו: "... המלקט בשדה כיון שליקט כל צרכו הרי זה חייב היה עתיד לקלע בשום ולאגד בבצל איגו חייב עד שיקליע ויאגוד וכו'" (תוספתא, מעשרות, פ"א הלכה ו').  


       
תמונה 5.  בצלצול        צילם:  Charles P.   תמונה 6.  בצל הפנינה         צילם:  Jules Morgan

 

תמונה 7.  בצל הגינה - זן אדום         צילם:  Lali Masriera 

  
 


(1) "פני משה" (שם) "המירוג. מלשון הנה שמתיך למורג חרוץ והוא כלי מלא נקבים ודשין בו התבואה ומחתך את הקליפה מן הבר וכאן הוא ג"כ מענין מחתך ומחלק לשני דברים כדמפרש לקמן".
(2) לענ"ד הסבר זה תמוה שהרי גם ערוגות הבצלים נקראו "מלבנות" והם נאספים לפני התייבשותם והלבנתם.
(3) המילה "פקעת" נכתבה עם מירכאות משום של"בצל הגינה" יש "בצל" ולא פקעת. עלינו להבחין בין המין "בצל הגינה" לבין מבנה כללי הנקרא "בצל". בניגוד לפקעת שהיא גילגול של שורשים הרי ה"בצל" בנוי מגלדים שהם גילגול של עלים. כראיה יש לציין את העובדה שגלדי ה"בצל" עשויים להתארך ולהפוך בחלקם העליון לעלים ירוקים. הבדל נוסף הנובע מהראשון הוא שבניגוד ל"בצל" הרי הפקעות, כמו למשל תפוחי אדמה, אינן בעלות מבנה שכבתי.
 
 

מקורות עיקריים:

י. פליקס, עולם הצומח המקראי (עמ' 169-171). 
 

 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.



כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר