טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
אשכחיה צדקיה לנבוכדנצר דהוה קאכיל ארנבא חיה – ארנבת מצויה
"... וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים - מאי מרדותיה? אשכחיה צדקיה לנבוכדנצר דהוה קאכיל ארנבא חיה, א"ל: אישתבע לי דלא מגלית עילוי ולא תיפוק מילתא, אישתבע. לסוף הוה קא מצטער צדקיהו בגופיה, איתשיל אשבועתיה ואמר. שמע נבוכד נצר דקא מבזין ליה, שלח ואייתי סנהדרין וצדקיהו, אמר להון: חזיתון מאי קא עביד צדקיהו? לאו הכי אישתבע בשמא דשמיא דלא מגלינא וכו'" (נדרים, סה ע"א).
פירוש: "וְגַם בַּמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר מָרָד אֲשֶׁר הִשְׁבִּיעוֹ בֵּאלֹהִים (חַיִּים)". ושואלים: מַאי מַרְדוּתֵיהּ [מה היתה מרידתו]? ומשיבים: אַשְׁכְּחֵיהּ [מצא אותו] צִדְקִיָּה לִנְבוּכַדְנֶצַּר דַּהֲוָה קָאָכֵיל אַרְנְבָא [שהיה אוכל ארנבת] חַיָּה והתבייש נבוכדנצר בדבר. אָמַר לֵיהּ [לו]: אִישְׁתַּבַּע לִי דְּלָא מְגַלֵּית עִילָּוַי וְלָא תֵּיפּוֹק מִילְתָא [הישבע לי שלא תגלה עלי ולא יצא הדבר לרבים]. אִישְׁתַּבַּע [נשבע] לו. לַסּוֹף הֲוָה קָא מִצְטָעֵר [היה מצטער] צִדְקִיָּהוּ בְּגוּפֵיהּ [בגופו, בעצמו], מפני שרצה לספר ולא יכול היה מפני השבועה שנשבע. אִיתַּשֵׁיל אַשְּׁבוּעֲתֵיהּ [נשאל על שבועתו] לפני חכמים והתירו לו, וְאָמַר, וסיפר את הדבר ברבים. שָׁמַע נְבוּכַדְנֶצַּר דְּקָא מְבַזִּין לֵיהּ [שמבזים אותו] בגלל מה שעשה. שָׁלַח וְאַיְיתֵי [והביא] סַנְהֶדְרִין וְצִדְקִיָּהוּ לפניו. אָמַר לְהוֹן [להם] לסנהדרין: חֲזֵיתוּן מַאי קָא עָבֵיד [ראיתם מה עשה] צִדְקִיָּהוּ? לָאו הָכִי אִישְׁתַּבַּע בִּשְׁמָא דִּשְׁמַיָּא דְּ"לָא מְגַלֵּינָא" [וכי לא כך נשבע בשם שמים "שאיני מגלה"]? (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: ארנבת מצויה שם באנגלית: Common Hare שם מדעי: Lepus capensis
שם נרדף במקורות: ארנבתא, ארנבא שמות בשפות אחרות: ערבית – ארנב ברייה
הנושא המרכזי: מעמד הארנבת כמזון
לנושאים נוספים העוסקים בארנבת - הקש/י כאן.
תקציר: קיימים שלושה מיני בעל חיים שהבלבול ביניהם רב: שפן, ארנבת וארנבון. האבחנה בין השפן לשני המינים האחרים פשוטה משום שלשפן אזניים קצרות ואילו הארנבת והארנבון מתאפיינים באוזנים ארוכות. בין הארנבת והארנבון, הדמיון החיצוני רב. בערבית שני המינים נקראים ארנב אלא שלארנבת מתווסף השם "ברייה" (ارنب برية) כלומר ארנב מדבר. הארנבת היא מין בר בארץ ואילו מוצא הארנבונים הוא בחצי האי האיברי ובמרוקו ומשם הם הופצו על ידי האדם כחית בית, ליבשות השונות, רק החל מימי הביניים. שני המינים נכללים במשפחת הארנבאים. משפחה זו מתחלקת לשוכני מחילות ולשוכני קרקע. הארנבון שייך לקבוצת שוכני המחילות ואילו הארנבת שוכנת קרקע. בניגוד לארנבות שהן חיית בר בארץ הרי הארנבונים הם חיות בית שאינן מסוגלות לחיות לאורך זמן ללא ההגנה שהאדם מספק להן מפני טורפים.
מסוגייתנו מתברר שהיה מקובל לאכול בשר ארנבת. עובדה זו נלמדת מהבושה של נבוכדנצר, שלא נבעה מעצם אכילת הארנבת, אלא מכך שהוא אכל אותה בעודה בחיים או לפי פירוש אחר שאכל בשר ארנבת ללא בישול. העדות הקדומה ביותר לכך שהארנבת שימשה כמזון לגיטימי היא עצם העובדה שהתורה טרחה למנות אותה בין בעלי החיים הטמאים בספר ויקרא (י"א ד'-ו'). במשנה בעוקצין נמנה בשר הארנבת יחד עם בשר הגמל, השפן והחזיר, כבשרים המקבלים טומאת אוכלים, מכיוון שבשר חיות אלה היה מקובל למאכל (פ"ג מ"ג). חוקרי הטבע של העת העתיקה ייחסו לבשר ארנבות תכונות רפואיות שונות. הם סברו שהוא יעיל נגד אפילפסיה, שיגרון וסרטן, ומגביר את האונות. שימוש נוסף לארנבת הוא כמקור לסיבים לאריגה (בבלי שבת, כז ע"א). רבי יהוסף שוורץ בספרו "תבואות הארץ" (1900) מעיד שהארנבת נפוצה בארץ ומקובלת כמאכל בקרב הערבים. עד היום מקובל בקרב בני מיעוטים בישראל לצוד ארנבות עבור בשרן.
הארנבת והשפן נזכרו בתורה כמינים טמאים, שאמנם הם מעלי גרה אך אינם מפריסה פרסה. לאמיתו של דבר הארנבת אינה מעלה גרה במובן המקובל של תהליך זה. למעלי הגרה הטיפוסיים ארבע קיבות, והם מעלים בליל מזון מקיבתם אל חלל הפה ללעיסה נוספת. לארנבת קיבה אחת בלבד ואין היא מעלה מזון לחלל הפה. הבדל נוסף בין מעלי הגרה הטיפוסיים והארנבת, המובא בגמרא בחולין, הוא שלארנבת יש ארבע שיניים חותכות בלסת העליונה בניגוד למעלי הגרה שאין להם שיניים חותכות בלסת העליונה (נט ע"א). בניסיון להתאים את לשון הפסוק לידע הביולוגי יש הטוענים שכוונת התורה לתופעה מיוחדת לארנבאים והיא בליעה של הגללים לעיכול חוזר. הארנבת הניזונה ממזון עשיר בתאית זקוקה לזמן עיכול ממושך. פתרון חלקי לעיכול הממושך הוא קיומם של מעיים ארוכים. בנוסף, על מנת שלא להכביד על משקל גופה הארנבת מעבירה את המזון פעמיים דרך המעיים. באופן זה היא מכפילה את אורך המעיים מבלי להעלות את משקל הגוף. ייתכן שמנגנון ייחודי זה, הוא הגורם לכך שהיא נחשבת למעלת גרה. אפשרות נוספת היא שהארנבת (בדומה לשפן) מניעה את הלסת התחתונה לצדדים באופן המזכיר את תנועת הלסת האופיינית למעלי הגרה. לעיתים היא מניעה כך את לסתותיה גם כאשר אין בפיה מזון. תנועה זו שונה מתנועת הלעיסה של הטורפים המניעים את הלסת מלמטה למעלה או כמו המכרסמים המניעים מלפנים אחורה.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
העדות הקדומה ביותר לכך שהארנבת שימשה כמזון לגיטימי היא עצם העובדה שהתורה טרחה למנות אותה בין בעלי החיים הטמאים: "אַךְ אֶת זֶה לא תאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִסֵי הַפַּרְסָה ... וְאֶת הָאַרְנֶבֶת כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִוא לָכֶם" (ויקרא, יא ד'-ו'). עובדה זו משתמעת גם מסוגייתנו משום שהבושה של נבוכדנצר נבעה מכך שהוא אכל ארנבת בעודה בחיים או שאכל בשר ארנבת ללא בישול. שני פירושים אלו מובאים על ידי רש"י: "ארנבא חיה - שאינה מבושלת, ואית דאמרי חיה ממש שאכל אותה כשהיא חיה". באיכה רבה (וילנא, פרשה ב) הניסוח תומך מעט באפשרות שאכל ארנבת בעודה בחיים: "... והוה עליל ונפיק בלי רשו. יומא חד עליל לגביה ואשכחיה דתליש בשר ארנבא ואכיל כשהוא חי, א"ל אישתבע לי דלית את מפרסם לי ואישתבע ליה וכו'". אם אין מדובר בארנבת חיה התוספת "דתליש בשר ארנבא" לכאורה מיותרת ודי היה לכתוב "ואכיל כשהוא חי". בין כך ובין כך ברור שארנבת מבושלת מקובלת כמזון גם למלכים.
במשנה (עוקצין, פ"ג מ"ג) אנו לומדים: "... נבלת בהמה טהורה בכל מקום ונבלת העוף הטהור והחלב בשווקים אינן צריכין מחשבה ולא הכשר. רבי שמעון אומר: אף הגמל והארנבת והשפן והחזיר". מפרש הרמב"ם: "החלב רוצה לומר חלב בהמה טמאה לפי שהוא מטמא כמו שמטמא בשרה ולפיכך אינו צריך הכשר כמו שיתבאר בסוף פרק זה. ור' שמעון אומר כי בשר הגמלים והארנבים והשפנים והחזירים אינן צריכין מחשבה בשווקי העיר לפי שהן יעודים לאכילה בעיר. ואין הלכה כר' שמעון".
על פי הגמרא בבכורות (י ע"א) המשותף לארבעת מינים טמאים אלו שנימנו במשנה הוא העובדה שיש להם סימן טהרה אחד: "... הא מדסיפא רבי שמעון הוי רישא לאו רבי שמעון, דקתני סיפא, רבי שמעון אומר: אף הגמל והארנבת והשפן והחזיר אינן צריכין לא מחשבה ולא הכשר, ואמר רבי שמעון מה טעם? הואיל ויש בהן סימני טהרה וכו'"(1). מובא ב"דף על הדף" (שם) שנוכחות סימן טהרה אחד מהווה סיבה נוספת לכך שאין צורך במחשבה והכשר על מנת שבשרם יוכשר לקבל טומאה: "ה"מ בעוקצין שם (פ"ג מ"ג) כתב הטעם דאינן צריכין מחשבה, לפי שידוע הוא אכילתם במדינה ע"כ. והעיר הגאון בעל צפנת פענח זצ"ל (בקובץ כרם שלמה שנה ז' קו' ה' ע' ל"ב אות ט') דבגמ' כאן מבואר טעם אחר בגלל שיש להם סימני טהרה וכנ"ל וצ"ע".
חוקרי הטבע של העת העתיקה ייחסו לבשר ארנבות תכונות רפואיות שונות. הם סברו שהוא יעיל נגד אפילפסיה, שיגרון וסרטן ומגביר את האונות. עד היום מקובל בקרב בני מיעוטים בישראל לצוד ארנבות עבור בשרן. רבי יהוסף שוורץ כתב בספרו "תבואות הארץ": "ארנבת בלשון ערב אלארנב. נמצאים הרבה והישמעאלים יאכלוהו". שימוש נוסף לארנבת הוא כמקור לסיבים לאריגה. "דתני דבי רבי ישמעאל: בגד אין לי אלא בגד צמר ופשתים, מניין לרבות צמר גמלים וצמר ארנבים נוצה של עזים והשירין והכלך והסריקין תלמוד לומר או בגד" (שבת, כז ע"א).
תמונה 1. שפן סלעים
הרחבה
את הארנבת אנו פוגשים בתורה ברשימת בעלי החיים הטמאים: "וְאֶת הָאַרְנֶבֶת כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִוא לָכֶם" (ויקרא, יא ו' ופעם נוספת בפרשת ראה). בארמית היא נקראת ארנבא: "וית ארנבא ארי מסקא פשרא היא ופרסתה לא סדיקא מסאבא היא לכון" (אונקלוס, שם). הארנבון הנפוץ כחית מחמד הוא מין שונה ולא שם הזכר של המין ארנבת. צורת הנקבה של השם ארנבת הביאה לטענה שאין במין זה זכרים: "ואת הארנבת יש אומרים שהיא מהדברים שלא ימצאו מהם זכרים, וכן בת היענה ואין להשיב מכיענים במדבר לפי שהן נקבות כמו יעלים רחלים גמלים דובים עזים" ("חזקוני", ויקרא, יא ו'). "אור החיים" (שם) הסביר את עובדה זו באופן שונה: "ואת הארנבת. טעם זכרון המין בלשון נקבה לצד שבחינת הטומאה לפעמים תהיה הנקבה למעלה מזכר ויהיה הזכר טפל לה, ותזכר הנקבה מהטעם עצמו שיזכר הזכר תמיד ולא הנקבה, שהוא הטעם כי היא העיקר וכו'". הזיהוי של הארנבת מקובל על כל הפרשנים והמתרגמים. בפרשת שמיני נאמר "ואת הארנבת", ובתרגום רס"ג כתוב: ואלארנב [והארנב]. ובפרשת ראה את המילים "את הגמל, ואת הארנבת ואת השפן" הוא מתרגם: "אלגמל, ואלארנב ואלובר" (מהדורות תאג'). גם הרמב"ם(2) מזהה בוודאות את ה"ארנבת" בשם "אראנב" כשהכוונה לסוג המכונה גם בימינו בשם ארנבת (Lepus).
מבנה הארנבת על פי התורה
הארנבת "מעלת גרה" ואינה מפריסה פרסה
הארנבת נמנתה בתורה, יחד עם השפן, כמין טמא משום שאמנם היא מעלת גרה אך איננה מפריסה פרסה. לאמיתו של דבר הארנבת גם אינה מעלה גרה במובן המקובל של תהליך זה. למעלי הגרה הטיפוסיים 4 קיבות והם מעלים בליל מזון מקיבתם אל חלל הפה ללעיסה נוספת. לארנבת קיבה אחת בלבד ואין היא מעלה מזון לחלל הפה. הבדל נוסף בין מעלי הגרה הטיפוסיים והארנבת מובא בגמרא בחולין (נט ע"א): "... כל בהמה מפרסת פרסה וגו', כל בהמה שמעלת גרה, בידוע שאין לה שינים למעלה וטהורה ... ותו, הרי שפן וארנבת דמעלת גרה הן, ויש להן שינים למעלה וטמאין! ועוד, שינים מי כתיבי באורייתא? אלא הכי קאמר: כל בהמה שאין לה שינים למעלה בידוע שהיא מעלת גרה, ומפרסת פרסה וטהורה". הכוונה איננה לשיניים הטוחנות הקיימות גם במעלי גרה אלא לשיניים החותכות הממוקמות בקדמת הלסת. לארנבת יש בלסת העליונה 4 שיניים(3).
על הקשר בין העלאת גרה והיעדר חותכות בלסת העליונה כתב מחבר ספר "שער השמים"(4) (בערך משנת 1280):
"ויש מבעלי חיים שהן מעלה גרה ויש שאינן, והטעם בזה שאותו המעלה גרה אין להם שנים למעלה רק הטוחנות ולא יוכלו לחתוך המאכל בפעם אחת והאטומכא לא יוכל לקבלו שלם עד שיטחון אותו פעם שנית ולזאת הסבה יש לאלו שני כרסין, הכרס העליון שיורד שם בפעם ראשונה והכרס התחתון שמקבל אותו כשנטחן בפעם השניה. אך אין(5) השפן והארנבת מעלה גרה ויש להם שינים למעלה אבל ששיניהם הם חדות מאד ולא יוכלו לטחון האוכל היטב, והגמל יש לו שינים למעלה אבל הם קטנות וחלושות".
בעל "שער השמים" שואל כיצד ייתכן שהשפן והארנבת מעלים גרה למרות נוכחות השיניים ומסביר שהן אינן יעילות די הצורך בדומה לשינים העליונות בגמל. הסבר זה כמובן לא מקובל במדע של ימינו ובמאמר "סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה" מתוארת חלופה להסבר זה.
בניסיון להתאים את לשון הפסוק לידע הביולוגי יש הטוענים שכוונת התורה לתופעה מיוחדת לארנבאים והיא בליעה של הגללים לעיכול חוזר (coecotrophy)(6). הארנבת הניזונה ממזון עשיר בתאית זקוקה לזמן עיכול ממושך דבר הכרוך במעיים ארוכים. על מנת שלא להכביד על משקל גופה "מצאה" הארנבת שיטה מיוחדת והיא העברת המזון פעמיים דרך המעיים. באופן זה היא מכפילה את אורך המעיים מבלי להעלות את משקל הגוף דבר העשוי להחשב כהעלאת גרה.
אפשרות נוספת להסבר היא שהארנבת (בדומה לשפן) מניעה את הלסת התחתונה לצדדים בדומה למעלי גרה. לעיתים היא מניעה כך את לסתותיה גם כאשר אין בפיה מזון. תנועה זו שונה מתנועת הלעיסה של הטורפים המניעים את הלסת מלמטה למעלה או כמו המכרסמים המניעים מלפנים אחורה. הסבר זה חייב להניח שהתורה התייחסה לאופן בו התהליך נתפס בעיני האדם ולא לתהליך הפיסיולוגי המלא. הצעה זו נכתבה על ידי הרד"צ הופמן (ה'תר"ד 1843 – ה' תרפ"ב 1921):
"והנה אילו היו צודקים אותם חוקרי הטבע שאומרים שהארנבת אינה מעלה גרה, אלא מניעה רק תנועות בפה שדומות לתנועות של מעלי-גרה, היינו נאלצים להניח, שהתורה מכנה את התנועות האלו "מעלה גרה", משום שבקביעת הסימנים העיקר אצלה התופעה החיצונית (הלשון שואלת את ביטוייה מן התופעות החיצוניות כפי שנראות לעינים ומדברת על עליית השמש ועל שקיעתה, ובעברית "בא השמש", "עלה שמש". ואם הארנבת נראית כאילו היא מעלה גרה, אמרו עליה שהיא מעלה גרה, אף אם אין זה מתאים למציאות"). העלאת גרה עושה רושם שהחיה תרבותית, וזה הוא הרושם שגם הארנבת עושה והיו יכולים לחשבה לטהורה, אילו לא היתה התורה אוסרת אותה. מלבד זה נופלים כל הקשיים כששמים אל לב לאיזו מטרה מונה התורה את שמות החיות הטמאות ואינה מסתפקת בקביעת סימני הטהרה והטומאה".
מעניין לציין שגם הנוסע הכומר ה. ב. טריסטרם כתב את דברים אלו בספרו "The natural history of the bible" שפורסם בשנת 1867 (על פי מ. דור).
לארנבת רגלים קצרות ושעירות
על פי המשתמע מהבבלי הרי שהארנבת "צעירת רגלים" כפי שתרגמו הזקנים. רש"י סבר שמשמעות המילה "צעירת" היא "קצרת" ולדעתו הארנבת נקראה קצרת רגלים בגלל רגליה הקדמיות הקצרות מהאחוריות: "וכתבו - במקום ואת הארנבת ואת צעירת הרגלים, לפי שידיה קצרות וקטנות מרגליה". בירושלמי (ונציה, מגילה, פ"א עא טור ד /ה"ט) הסיפור שונה במעט מהבבלי ושם נאמר שאמו של המלך תלמי נקראה ארנבת ולא אשתו. ח. י. קאהוט (ערך "ארנבא") כתב ששם אביו של תלמי (השני) היה לאגוס(7) (λαγως). קשר זה בין אחד מאנשי צמרת יוון (אביו או אמו של תלמי) לארנבת מסביר מדוע בעל חיים זה מייצג במדרש (ויקרא רבה, וילנא, שמיני פרשה יג) את יוון : "... ואת השפן זו מדי כי מעלה גרה היא שמגדלת את מרדכי שנאמר ומרדכי יושב בשער המלך, ואת הארנבת זו יון כי מעלה גרה היא שמגדלת הצדיקים וכו'". על פי מדרש זה נכתבה ב"זולת"(8) "אין מושיע" השורה הבאה: "... שפן וצעירת רגלים צבאו על ירושלים: דמו לטרוף בנהימה שלוח שן במהומה".
בעל "תורה תמימה" (ויקרא, יא הערה כ') מביא גירסה שונה: "מצאתי כתוב גירסא אחרת במקום צעירת הרגלים - שעירת הרגלים, והיא גירסא נכונה, שכן כתבו הטבעיים שטבע הארנבת לגדל שער ארוכות ברגליה וכו'". נראה שדווקא הגירסה "שעירת רגלים" מבוססת יותר משום שבתרגום השבעים אנו מוצאים במקום ארנבת (ביוונית Lagos) את המילה δασυποδα (Dasypoda) כלומר שעירת רגלים(9).
שפן, ארנבת וארנבון
קיימים שלושה מיני בעל חיים שהבלבול ביניהם רב למרות שאינם נכללים בסדרה משותפת (סדרת הארנבאים וסדרת השפנאים). כוונתי למינים: שפן, ארנבת וארנבון. האבחנה בין השפן לשני המינים האחרים פשוטה משום שלשפן אזניים קצרות (תמונה 1) ואילו הארנבת והארנבון מתאפיינים באוזנים ארוכות. את השורות הבאות אייחד לתאור ההבדלים בין הארנבת (תמונה 2) והארנבון (תמונה 3). למרות ההבדלים הרבים, הדמיון החיצוני רב וקשה להניח שהתורה מנתה בנפרד את הארנבת ואת הארנבון(10). בערבית שני המינים נקראים ארנב אלא שלארנבת מתווסף השם "ברייה" (ارنب برية) כלומר ארנב מדבר. מסיבה זו קשה לי לקבל את ההצעה לזהות את השפן המקראי עם הארנבון (על ההבדלים בין הארנבון והשפן ועל פולמוס זיהוי השפן המקראי ראו "הרי שפן וארנבת דמעלת גרה הן").
הארנבת היא מין בר בארץ ואילו מוצא הארנבונים הוא בחצי האי האיברי ובמרוקו ומשם הם הופצו על ידי האדם כחית בית, ליבשות השונות, רק החל מימי הביניים. שני המינים נכללים במשפחת הארנבאים שהיא אחת משתי המשפחות בסדרת הארנבאים (המשפחה השניה הן הפיקות). משפחה זו מתחלקת לשוכני מחילות ולשוכני קרקע. הארנבון שייך לקבוצת שוכני המחילות ואילו הארנבת שוכנת קרקע. בשוכני המחילות האם בונה קן מעשב ומשערות שאותן היא מורטת מבטנה. באופן זה היא גם חושפת את פטמותיה. ההריון קצר וגוריהם נולדים ערומים ועיוורים. הקן המרופד מבודד ומאפשר לגורים לשמור על טמפרטורת גוף תקינה גם כאשר אמם נעדרת מהקן. גורי שוכני הקרקע אינם שוכנים בקן ולכן הם נולדים מכוסים בפרווה, עיניהם פקוחות והם מסוגלים לנוע אפילו בריצה. ההבדלים בין שתי קבוצות אלו חופפים במידה רבה את ההבדלים בין צפורים עוזבות קן (אפרוחים) וחובשות קן (גוזלים).
הצבע הכללי של פרוות הארנבת נע בין חום לצהוב והוא משתנה בהתאמה לרוחב הגיאוגרפי החופף בארץ במידה רבה את מידת הצחיחות. צבע הפרווה מותאם לרקע הסביבה והוא מסווה את הארנבת. באיזורים צפוניים ובשטחים בעלי קרקע כהה הפרווה כהה יותר בהשוואה לאזורים דרומיים או בעלי קרקע חולית. בארנבונים אנו מוצאים מגוון צבעים גדול הנובע מתהליכי ברירה שביצע האדם בטיפוח זנים למאכל או לגידול כחיות מחמד. מבנה הארנבון מכונס יותר בהשוואה לארנבת והוא אינו מסוגל לדלג במהירות כמותה. בניגוד לארנבות שהן חיית בר בארץ הרי הארנבונים הם חיות בית שאינן מסוגלות לחיות לאורך זמן ללא ההגנה שהאדם מספק להן פני טורפים.
(1) פירוש: דְּקָתָנֵי סֵיפָא [שהרי הוא שונה בסוף], ר' שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף הַגָּמָל וְהָאַרְנֶבֶת וְהַשָּׁפָן וְהַחֲזִיר אֵינָן צְרִיכִין לֹא מַחֲשָׁבָה וְלֹא הֶכְשֵׁר כדי ליטמא בטומאת אוכלים. וְאָמַר ר' שִׁמְעוֹן: מַה טַּעַם? הוֹאִיל וְיֵשׁ בָּהֶן מקצת סִימָנֵי טָהֳרָה וכו'".
(2) בפיהמ"ש (עוקצין, פ"ג מ"ג). על פי המקור הערבי המובא במהדורת הרב קאפח.
(3) בעבר נכללה הארנבת בסדרת המכרסמים אך היום הארנבאים נחשבים לסדרה נפרדת בגלל כמה הבדלים ובעיקר מספר השיניים בלסת העליונה. למכרסמים יש 2 חותכות ואילו לארנבאים 4 (2 הקדמיות גדולות ולצידן 2 קטנות).
(4) כתב רבי גרשון ב"ר שלמה מקשטלוניא שהיה חתנו של הרמב"ן. מקובל שהוא אביו של הרלב"ג אם כי יש המטילים ספק בייחוס זה.
(5) יש לגרוס כאן "איך" או אולי המשפט מסתיים בסימן שאלה.
(6) הארנבות בדומה לארנבים, אוגרים, קאפיברה ועוד מינים קרובים מעכלים את התאית בעזרת תסיסה מיקרוביאלית במעי האחורי. בסופו של תהליך העיכול הם פולטים גללים משני סוגים: גללים רגילים וגללים שמוצאם בפעילות המעי העיוור (cecotropes). גללים מיוחדים אלו נבלעים לצורך עיכול חוזר. היתרון העיקרי בעיכול זה הוא באפשרות לספוג את הויטמין B12 המופרש על ידי חיידקי המעיים. על מנת להפיק את הויטמין מהגללים עליהם לעבור שנית במערכת העיכול משום שרק המעיים מסוגלים לספוג אותו ולא הקיבה. העיכול הנוסף מאפשר גם לפרק טוב יותר את התאית ולקלוט חלבונים שמוצאם בהתפרקות חיידקים.
(7) מעיון בהסטוריה של השושלת התלמיית משתמע שלאגוס היה שמו של סבו של תלמי השני.
(8) "זולת אין מושיע" היא פיוט הנאמר בשבת השניה של חנוכה. מופיעה למשל בסידור "עבודת ישראל" (רעדעלהיים).
(9) ח. י. קאהוט (ערך "דייציפי") מציע לקשור בין המילה "דאציפי" המופיעה בחולין (סב ע"א), כשמו של טיפוס מסויים של תור, ובין המילה dasypoda. לדעתו מדובר בתור שגם רגליו מכוסים בנוצות כלומר שעיר רגלים.
(10) גם אם נניח, מה שכנראה איננו נכון, שהארנבון היה באזורנו בעת מתן תורה.
תודה לרב ד"ר חנוך גמליאל על עזרתו בברור שיטת רס"ג.
רשימת מקורות:
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 12 (עמ' 92-93).
מ. דור, 'החי בימי המקרא המשנה והתלמוד', תל אביב תשנ"ז (עמ' 76-77).
ל. לוויסון, Die Zoologie des Talmuds, פרנקפורט א"מ 1858 (עמ' 141).
ז. עמר, "הצומח והחי במשנת הרמב"ם – לקסיקון לזיהוי הצמחים ובעלי החיים שבפירוש המשנה לרמב"ם", בהכנה.
י. פליקס, הצומח החי וכלי החקלאות במשנה (עמ' 211).
ח. י. קאהוט, הערוך השלם, ערך "ארנבא".
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
