כניסה הרשמה

פורטל הדף היומי > להרחיב > רימון מצוי - "רימון בקליפתו" (כתובות קח ע"ב)

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו

נעשה כמי שטענו רימון בקליפתו – רימון

"... דאמר חייא בר אבא: טענו חטין ושעורים והודה לו באחד מהם - פטור! אמר רב שימי בר אשי: נעשה כמי שטענו רימון בקליפתו. מתקיף לה רבינא: רימון בלא קליפתו לא מינטר, שמן מינטר בלא קנקנים וכו'" (כתובות, קח ע"ב).

פירוש: ... שאָמַר ר' חִיָּיא בַּר אַבָּא: טְעָנוֹ חִטִּין וּשְׂעוֹרִים וְהוֹדָה לוֹ בְּאֶחָד מֵהֶם פָּטוּר, ולפי מה שפירשנו במשנה הכל מודים שחייב! אָמַר רַב שִׁימִי בַּר אַשִׁי: המקרה במשנה אינו דומה לחיטים ושעורים שאין ביניהם כל קשר וממילא אינו כמודה במקצת הטענה, כי במשנתנו נַעֲשֶׂה כְּמִי שֶׁטְּעָנוֹ רִימּוֹן בִּקְלִיפָּתוֹ, שאם הוא טוען לכדי שמן, הרי אין השמן מצוי בלא הכדים, כמו הרימון וקליפתו, ונחשב כדבר אחד. מַתְקִיף לָהּ [מקשה על כך] רָבִינָא: אין כאן דמיון, כי רִימּוֹן בְּלֹא קְלִיפָּתוֹ לָא מִינְטַר [אינו נשמר] וממילא מובן כי כאשר טוענו רימון רימון בקליפתו הוא טוען. אבל שֶׁמֶן מִינְטַר [נשמר] בְּלֹא קַנְקַנִּים בכלי קיבול אחרים! (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי: רימון מצוי שם באנגלית: Pomegranate שם מדעי: Punica granatum

שם נרדף במקורות: רימונא שמות בשפות אחרות: ערבית - רמאן

נושא מרכזי: הרימון כמשל לכד ושמן

לריכוז המאמרים וקישוריות שנכתבו על הרימון הקש\י כאן.

הנושא שבו נדון בשורות הבאות הוא מדוע מחלוקת רב שימי בר אשי ורבינא נסבה דווקא סביב פרי הרימון? האם משא ומתן זה לא יכול היה להתקיים ביחס לאגוזים, שקדים, תפוחים, אפרסקים, תמרים ופירות נוספים שהיו מוכרים לחז"ל? לענ"ד גם אם ניתן היה לבחור פרי אחר הרי שהרימון הוא המתאים ביותר להדגמת הטיעונים של ברי הפלוגתא.

ראשית נסיר מכלל החלופות האפשריות את האגוזים ואת השקדים משום שהחלק הנאכל בהם יבש ולכן לא ניתן להתייחס לקליפתם כשומרת על הפרי ואין בהם מקום לשאלת רבינא: "רימון בלא קליפתו לא מינטר". מבין הפירות העסיסיים, שתוכם זקוק להגנה, הרימון הוא בעל הקליפה העבה והקשה ביותר (עלינו לזכור שבתקופה זו מלבד האתרוג לא היו פירות הדר) ולכן היא הדומה ביותר לכד. קליפה זו הייתה ראויה להכנת כלים: "העושה כלי קבול מכל מקום טמא ... הרימון האלון והאגוז שחקקום התינוקות למוד בהם את העפר או שהתקינום לכף מאזנים טמא שיש להם מעשה ואין להם מחשבה" (כלים, פי"ז מט"ו). בספר "חסד לאברהם" (מעין ב' - נהר נח) שכתב רבי אברהם אזולאי (1570) קליפת רימון נמנתה בין החומרים שניתן להכין מהם נר חנוכה:

"... דע כי בנרות צריך תנאים, הא' באיזה כלי ראוי לנר חנוכה, דע שט"ו מיני כלים ראוים להדלקה וכל הקודם קודם מהם משובח משום זה אלי ואנוהו, הא' כלי זהב, ב' כלי כסף, ג' נחושת קלל דומה לזהב, ד' נחושת אדום ... י"ג קליפות רימון, י"ד קליפות אגוז הנדיי, ט"ו קליפות האלון, ואלו הקליפות צריך לעשותם כלי כמו לעשותם כף מאזנים או למוד בהם פלפלין וכיוצא, אבל קליפות בצלים וביצים וכיוצא אינם ראוים להדלקה".

רב שימי רצה להוכיח מתוך היחס בין רימון וקליפתו הנחשבים ליחידה אחת (בהו"א משום שהקליפה מכילה את הפרי), שגם כד והשמן שבתוכו נחשבים ליחידה אחת שהרי אין שמן מצוי בלי כדים. מסקנה זו אפשרית רק ברימון משום שלקליפתו יש מעמד עצמאי מסוים בדומה לכד. בפירות בעלי קליפה דקה הסיבה לכך שהם נחשבים ליחידה אחת איננה בגלל העובדה שהקליפה מכילה את הפרי אלא משום שהקליפה מהווה חלק אינטגרלי מהפרי במבנה ובאפשרות האכילה. לא בכדי השתמש רבה בר שילא ברימון כמשל לתאור יכולתו של רבי מאיר להפריד בין דברים ראויים ללא ראויים: "רבי מאיר רמון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק!" (חגיגה, טו ע"ב). קליפת הרימון העבה והקשה איננה ראויה למאכל גם בשעת הדחק בניגוד לקליפת שאר הפירות.

גם קביעת רבינא "רימון בלא קליפתו לא מינטר" מבוססת על תפקידה של קליפת הרימון. ביום ג' סיון תשע"ה חציתי רימון שנקנה לקראת ראש השנה תשע"ה (כ – 8 חודשים). גרגירי הרימון היו עסיסיים וטעימים להפליא ושיני הזמן לא נתנו בהם אותותיהם (תמונות 1-2). אני מניח שגם שהות ממושכת נוספת במזווה לא הייתה פוגעת באיכות הגרגירים. תופעה זו כמובן ייחודית לרימון ומדגימה היטב את דברי רבינא שרימון ללא קליפתו איננו נשמר.

העובדה שניתן לשמר רימונים זמן ממושך עשויה לספק הסבר נוסף לכך שהמרגלים שנשלחו על ידי משה הביאו בחזרתם גם רימונים ותאנים: "וַיָּבאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים" (במדבר, יג כ"ג). על פי המדרש המרגלים חזרו בליל ט' באב מועד שבו אכן ניתן לבצור ענבים, ואולי גם לארות מעט תאנים, אך לא ניתן לקטוף רימונים שהרי הם מבשילים, לכאורה, רק בסוף הקיץ. אם נניח שגם בימי קדם היו קיימים זני רימון בכירים כדוגמת "ראש פרד" ו"עכו" המוכרים היום, המבשילים כבר מחודש אוגוסט, הרי שהדבר אפשרי ובמיוחד באזורים חמים כיריחו. לחילופין ניתן אולי לדייק בפסוק שהדגיש את כריתת הזמורה אך לא קטיף רימונים ותאנים, אלא נשיאתם בלבד, שאולי האחרונים הובאו מיבול שכבר נקטף בסתיו הקודם. כאמור, טעם הרימונים משתפר במשך הזמן ואילו את התאנים ניתן לשמר כגרוגרות.

שמירה נוספת של קליפת הרימון קשורה לשלבים המוקדמים של התפתחותו. הדבר מתואר בגמרא בברכות (לו ע"ב): "אלא אמר רבא: היכא אמרינן דהוי שומר לפרי היכא דכי שקלת ליה לשומר מיית פירא, הכא כי שקלת ליה לא מיית פירא. הוה עובדא ושקלוה לנץ דרמונא - ויבש רמונא, ושקלוה לפרחא דביטיתא - ואיקיים ביטיתא"(1). התצפית שחז"ל ערכו הוכיחה שבניגוד לצלף הרי שהסרת ה"נץ" של הרימון (כאן הכוונה לעלי הגביע ההופכים בסופו של דבר לקליפת הפרי והמסרק) בזמן התפתחות הפרח לפרי גורמת להתייבשותו (על ההבדל בין הרימון לצלף הרחבתי במאמר "ושקלוה לפרחא דביטיתא ואיקיים ביטיתא"). הסיבה להתייבשות הרימון היא העובדה שמוצא קליפת הפרי היא בעלי הגביע (ראו ב"הרחבה") ובלעדיה הפרי לא מתפתח.

נקודה נוספת שעשויה להסביר את בחירת הרימון לדיון בסוגייתנו קשורה להלכה שאין הודאה בפחות משווה פרוטה: "אין מודה במקצת חייב שבועה מן התורה עד שיודה בפרוטה או יתר ויכפור בשתי מעין כסף או יתר, וכמה היא פרוטה? משקל חצי שעורה של כסף נקי, וכמה הם שתי מעין משקל שתים ושלשים שעורות כסף מזוקק". אני לא בטוח שיש בקליפת רימון יותר משווה פרוטה אך ברור שערכה גדול מקליפות של פירות אחרים. כאמור לעיל ניתן היה להכין מקליפת הרימון כלים קטנים ובנוסף לכך היא שימשה בעת העתיקה לעיבוד עורות וצביעה. דוגמה לתפקיד הקליפה בצביעה מובא בתוס' (גיטין, יט ע"ב): "מיא דנרא - פי' ר"ח מי קליפת רימון וכן בערוך".
התייחסות רוחנית לקליפת הרימון המערבת גם כמה ממאפייניו הבוטניים מובאת בספר "פרחי כהונה"(2)(חגיגה, טו ע"ב):

"... ומה שלא אמר אגוז ושאר פירות שהפרי מבפנים והקליפה מבחוץ י"ל משום דאלישע מלבד חיצוניותו שהוא רע כדלעיל דאשכח זונה ותבעה ועקר פוגלא בשבת וכו' גם בפנימיותו היה רע שאמר דיש שתי רשויות [וגם שהיה לומד בספרי חיצונים כמ"ש שהיו ספרי טועים נושרין מחיקו ונכנס בפנימיות לבו הטעות לכפור ח"ו. המקי"ש]. והנה הרמון מלבד קליפתו החיצונה עוד יש בפנימיותו קליפות דקות בין הגרעינים וע"ז אמר רמון מצא קליפתו זרק בין קליפתו החיצונה הרומזת למעשיו הרעים בין הקליפות הדקות הפנימיים הרומזים לדעותיו הרעות ולא לקח אלא הפרי לבד. [א"ה הגם דבאגוז נמי יש קליפה מפסקת בפנימיות בפרי עצמו וראוי לומר אגוז מצא שאינו מתלכלך בטיט ובצואה כדדרש רבא וגם יש בו קליפות בחיצוניותו ופנימיותו י"ל משום דקליפת האגוז שבפנים אינה נאכלת אבל רמון גם שקליפתו החיצונה אינה נאכלת מ"מ קליפתו הדקה שבין הגרעינים נאכלת עם הגרעינים לבלתי נזהרים ור"מ נזהר היה גם מקליפתו הפנימית שזרק אותהו ובזה אתי שפיר מה שאמר הגמ' דכשאמר רבה לאליהו רבי מאיר רמון מצא וכו' אמר לו השתא קאמר מאיר בני אומר וכו' אבל מ"ש רבא דר"מ אגוז מצא לא הועיל שיאמר שמועה מפיו וכנז"ל. המקי"ש]".


תמונה 1. רימון יבש		תמונה 2. גרגירי רימון יבש

הרחבה

מבנה פרי הרימון

נפתח, עבור הקורא שעדיין איננו מכיר את מבנה הפרח, בכמה מושגים בוטניים (העזרו בתמונות 1-2). הפרח מכיל את איברי הרבייה של הצמח ובדרך כלל האיברים הזכריים והנקביים נמצאים יחד בפרח. אברים אלו עטופים בעלי מעטפת שבדרך כלל היא כפולה: א. עלי מעטפת שלרוב הם בצבע ירוק ונקראים עלי גביע. הרימון יוצא מן הכלל וצבע עלי הגביע שלו אדום (תמונה 3). עלי מעטפת פנימיים יותר הנקראים עלי כותרת (תמונה 6). החלק הזכרי הוא האבקנים המכילים גרגירי אבקה (מקבילים לתאי הזרע בבעלי החיים) (תמונות 3-4). החלק הנקבי כולל את השחלה המכילה את הביציות שהן תאי המין הנקביים, עמוד העלי והצלקת (תמונות 3-4). תפקיד הצלקת לקלוט את גרגירי האבקה ולאפשר להם להעביר את גרעיני התא שלהם אל הביציות דרך עמוד העלי. חדירת גרעיני התא של גרגירי האבקה אל הביציות מהווה את תהליך ההפרייה. הביציות מתפתחות לאחר ההפרייה לזרעים ואילו השחלה מתפתחת לפרי.


תמונה 1. חלקי הפרח		תמונה 2. חלקי הפרח ותהליך ההאבקה שירטוט: Mariana Ruiz LadyofHats


תמונה 3. רימון - חתך אורך בפרח עקר		תמונה 4. רימון - חתך אורך בפרח פורה

קיימים מיני צמחים בהם הפרי כולל לא רק את השחלה אלא גם חלקי פרח נוספים כמו שנראה ברימון שבו עלי הגביע והאבקנים משתתפים במבנה הפרי (תמונות 4-5). ברימון ניתן להבחין בשני טיפוסי פרחים: 1. טיפוס דמוי פעמון בעל עמוד עלי נמוך שנושר מבלי להתפתח לפרי (תמונה 3). 2. טיפוס דמוי כד בעל עמוד עלי גבוה המסוגל להתפתח לפרי בעקבות האבקה (תמונה 4).

בפרי הבשל של הרימון אנחנו יכולים לראות שרידים הקשורים למבנה הפרח. הגביע הנוקשה של הפרח גדל תוך כדי היווצרות הפרי ועוטף אותו כאשר בקצה העליון נמצא כעין כתר המורכב מ 5-9 אונות עלי גביע. אליהם מחוברים האבקנים הרבים הנראים כשערות במרכז הפרח. במרכז הכתר בין האבקנים נמצאת בליטה מעוגלת, שריד עמוד העלי (תמונה 5).


תמונה 5. חלקי פרי הרימון		תמונה 6. חלקי פרח הרימון

חלקי פרי הרימון נקראים בלשון המשנה בשמות השונים מהמונחים הבוטניים המקובלים היום וננסה, בשורות הבאות, להקביל בין לשון המשנה ולשוננו. אומרת המשנה (המצוטטת בסוגייתנו): "הרימון והאבטיח שנימוק מקצתו אינו מצטרף, שלם מכאן ומכאן ונימוק מן האמצע אינו מצטרף, הפטמא של רימון מצטרפת והנץ שלו אינו מצטרף, ר' אליעזר אומר אף המסרק טהור (עוקצין, פ"ב מ"ג). מהם הפטמא, הנץ והמסרק ומהו העוקץ המוזכר בתוספתא (עוקצין, פ"א הלכה ח'): "עוקץ הרימון טמאה"?

עוקץ הרימון הוא, קרוב לודאי, כשמו היום והכוונה לגבעול הקשה המחבר בין הפרי לענף העץ. לאחר תלישת הפרי נותרים שרידיו במקום החיבור. לצורך הגדרת השמות האחרים ניעזר בפירושי הראשונים. רש"י מפרש (כאן): "הפיטמא של רימון - הוא שומר על פיו, והנץ שומר אחר על גבי הפיטמא כמו שיש על אגוזים שומר על גבי שומר. אין מצטרף - דאין שומר על גבי שומר כדאמרינן לקמן, פיטמא מיהא מצטרף. ואמאי? הא ליכא למימר כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה הא לאו זרעים נינהו, וכשנוטעין אילן אין נוטעין אלא יחור, ואם נוטעין רימון כבר נשרה אותה פטמא שהיא כעין פרח שבראש התפוחים וכו'". סיום דברי רש"י אינו מובן לי משום שאם כוונת רש"י להתייחס לזריעה הרי שאין זורעים אלא זרעים בודדים ולא פרי שלם ואם כן מדוע אומר "כבר נשרה אותה פטמא"?

שיטת רש"י

עוקץ הרימון והפיטמא

עוקץ הרימון הוא, קרוב לודאי, כשמו היום והכוונה לגבעול הקשה המחבר בין הפרי לענף העץ. לאחר תלישת הפרי נותרים שרידיו במקום החיבור. לצורך הגדרת השמות האחרים ניעזר בפירושי הראשונים. בברכות (לח ע"ב) מפרש רש"י: "פיטמא של רימון – הפרח שבראשו, כעין שיש לתפוחים ולספרגלין(3)". בחולין (קיח ע"ב) מפרש רש"י: "הפיטמא של רימון - הוא שומר על פיו, והנץ שומר אחר על גבי הפיטמא כמו שיש על אגוזים שומר על גבי שומר. אין מצטרף - דאין שומר על גבי שומר כדאמרינן לקמן, פיטמא מיהא מצטרף. ואמאי? הא ליכא למימר כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה הא לאו זרעים נינהו, וכשנוטעין אילן אין נוטעין אלא יחור, ואם נוטעין רימון כבר נשרה אותה פטמא שהיא כעין פרח שבראש התפוחים וכו'". סיום דברי רש"י אינו מובן לי משום שאם כוונת רש"י להתייחס לזריעה הרי שאין זורעים אלא זרעים בודדים ולא פרי שלם ואם כן מדוע אומר "כבר נשרה אותה פטמא"? משני פירושיו משתמע שהפטמא היא שרידי עלי הגביע הנמצאים בראש הרימון ונקראים "כתר", "מסרק" או "כוס" (תמונות 7-8) בדומה לשרידי עלי הגביע בראש התפוחים (תמונה 9).

נץ

רש"י איננו מפרש מהו הנץ אך מהיחס בין הפטמא והנץ שאותו הוא מתאר משתמע שהנץ הוא האבקנים המחוברים לבסיס אונות ה"כתר". בהמשך דבריו קיים רמז נוסף: "חייבים בערלה ... והא נץ ליתיה שומר בתלוש, שכשמתיבש נופל מעל הקליפה". מכל חלקי פרי הרימון רק האבקנים היבשים נושרים. את הפסוק בשיר השירים (ז י"ג) "נראה אם פרחה הגפן פתח הסמדר הנצו הרמונים וכו'" מפרש רש"י: "הנצו הרמונים - כשהם גמורים והנץ שסביבותיהן נופל, הנצו, נופל נצו, ולהם דימה בעלי תלמוד שהן בחכמה גמורה וראויין להורות". בסוף הבשלת הרימון האבקנים היבשים נושרים. לענ"ד ניתן לפרש את הפועל "הנצו" בעזרת הקבלה לשאר חלקי הפסוק המתארים את שלבי פתיחת הפרחים ("פרחה הגפן", "פתח הסמדר") ולא סיום הבשלת הפרי. משמעות ההנצה היא פתיחת פרח הרימון ובצבוץ האבקנים הלבנים המעניקים לפרח את מראהו ההדור והבולט.

הסבר מפורש יותר למהותו של הנץ וזיהויו עם האבקנים נוכל למצוא בדברי הר"ש: "... וסביבות הפיטמא כמין שערות, הכא קרי ליה נץ ובתוספתא קרי ליה שער". בפרי המפותח נראים אכן שרידי האבקנים כשערות. ראיה נוספת ניתן למצוא בהלכה הקובעת שהנץ איננו מצטרף לפרי וזאת משום שאין לו תפקיד כשומר והוא אף איננו יד. מהלכה זו משתמע שהנץ איננו חלק אורגני מהפרי ולאחר ההפריה ניתן לנתק את האבקנים ללא גרימת נזק להתפתחות הפרי.

לשיטת רש"י המזהה את הפיטמא עם ה"מסרק" לא מובנים דברי המשנה המחלקת בין הפיטמא הנחשבת "שומר" לבין ה"נץ" שהוא "שומר לשומר". מצאנו ברש"י בחולין: "הפיטמא של רימון - הוא שומר על פיו, והנץ שומר אחר על גבי הפיטמא כמו שיש על אגוזים שומר על גבי שומר". בברכות מפרש: "אין מצטרף - אף על גב דקיימא לן בהעור והרוטב שומרים מצטרפין לטומאה קלה דהיינו טומאת אוכלין, הני מילי - קליפת האגוז והרמון, אבל הנץ שומר על גבי שומר הוא ואין מצטרף וכו'". רש"י מבחין, כנראה, באגוזים בין שתי קליפות. הקליפה החיצונית הירוקה נחשבת "שומר על גבי שומר" ואילו הקליפה הפנימית הקשה (הדומה לקליפת רימון) נחשבת "שומר". אם אכן ה"פיטמא" היא ה"כתר" או ה"כוס" מדוע נחשב ה"נץ" ל"שומר על גבי שומר" הרי האבקנים מחוברים קרוב לבסיס ה"כתר" או ה"כוס" ובצידו ואינם מכסים אותו. כיצד משווה רש"י בין אגוזים בהם הקליפה הירוקה מכסה את הקליפה הקשה לבין היחס בין ה"נץ" ל"פיטמא"?

אגב, לנץ יש משמעות נוספת שונה לחלוטין והוא, ככל הנראה, עלי הגביע. רק באופן זה ניתן להבין את דברי הגמרא בברכות (לו ע"ב): "... אלא אמר רבא: היכא אמרינן דהוי שומר לפרי - היכא דכי שקלת ליה לשומר מיית פירא, הכי - כי שקלת ליה לא מיית פירא. הוה עובדא ושקלוה לנץ דרמונא - ויבש רמונא, ושקלוה לפרחא דביטיתא - ואיקיים ביטיתא". (4)קשה להניח שסילוק האבקנים יגרום לפגיעה בפרי מה שאין כן סילוק עלי הגביע (ראה בהרחבה במאמר "ושקלוה לפרחא דביטיתא ואיקיים ביטיתא").


תמונה 7. חלקי הרימון על פי שיטת רש"י – מתוך "העולם" בתלמוד המבואר .		תמונה 8. חלקי פרי הרימון על פי שיטת רש"י


תמונה 9. ה"פרח" שבראש התפוח (על פי שיטת רש"י)		תמונה 10. חלקי פרי הרימון על פי שיטת הרמב"ם צילמה: תהילה רענן

שיטת הרמב"ם

פיטמא

הפטמא היא הבליטה החרוטית הנמצאת בבסיס ה"כתר" שבראש הרימון ולא ה"כתר" עצמו כפי שמפרש רש"י. בליטה זו והעמוד העולה ממנה הם שרידי עמוד העלי (ראה בתמונות 13-14). על פי גרסת הר"ש בתוספתא מבנה זה נקרא "עמוד". "... והיינו דתניא בתוספתא [עוקצין ספ"א] ר"א אומר הנוגע בעמוד טמא בשער ובמסרק טהור". לאור זיהוי זה ניתן להבין היטב את היחס בין ה"נץ" ל"פיטמא". ה"פיטמא" כלומר הבליטה החרוטית סוגרת את פי הרימון באופן שהגרעינים אינם נראים והנץ (האבקנים) ממוקם סביבה ועליה ומהווה שומר על גבי שומר.

על זהות הפיטמא נוכל ללמוד מפרי אחר, האתרוג, שבו הפיטמא בפרי גלויה ואינה מוסתרת כברימון. אומרת המשנה (סוכה, לד ע"ב): "אתרוג הגזול והיבש פסול ... עלתה חזזית על רובו, נטלה פטמתו, נקלף, נסדק, ניקב וחסר כל שהוא, פסול וכו'". מפרש רש"י: "נטלה פטמתו - ראש אתרוג, מפי רבינו יעקב, ודוגמתו: הפטמה של רמון". ובתוס': "... דעוקץ פעמים שיוצא מחודו שבראשו כמין עוקץ בולט וקשה כעץ ולכך קרי ליה עוקץ. ונטלה פטמתו דהיינו בוכנתו היינו שנתלש אותו עוקץ ממקום חיבורו ונשאר כמין גומא בראש האתרוג וכו'". יש להוסיף שפיטמת הרימון ופיטמת האתרוג אינם דומים רק בצורתם אלא גם בהגדרתם הבוטנית משום ששניהם מתפתחים מעמוד העלי והצלקת (ראה תמונה 11).


תמונה 11. פרח האתרוג לאחר הסרת עלי הכותרת – הפיטם מתפתח מעמוד העלי והצלקת		תמונה 12. רימונים מפסיפס בית הכנסת במעון – המאה 5-6 לספירה

מסרק

המסרק הוא הכתר העשוי מאונות עלי הגביע של הפרח. המבנה המסרקי בולט במיוחד במבט מהצד (ראה בתמונה 8). לשיטת רש"י מבנה זה נקרא "פיטמא".

נעיין בדברי הרמב"ם בפירוש המשניות המתאר את המסרק ובהמשכם נוכל לגלות את הזיהוי של שאר החלקים:

"... ויש בקלפת הרימון כעין כוס מוקף בראש הרימון ושפתו עשוי שנים שנים כמו שני המסרק(5), ולפיכך נקרא מסרק כי מסרק שם "אלמשט", ואם נקלף זה וניטל לא ייראה כלום מגרגרי הרימון, ולפיכך אומר ר' אליעזר שאינו שומר. וכן כאשר נקלף כוס זה יש בתוכו כעין ראש הדד בולט על פני הרימון ומראהו צהוב והוא הנקרא פטמה של רימון ואם נחתכה אותה הפטמה ולא העמיק את החתך לא יתגלו גרגרי הרימון. וכל הכוס הזה מלא נצנים צהובים דקים נשארין בתוכו אחר שהפרי בשל תכלית בשולו והוא הנץ שלו האמור כאן וכו'".

דברי הרמב"ם מתארים באופן מדוייק את המראה המתגלה בתמונות 13-14. אין ספק שפירוש הרמב"ם מבוסס על התבוננות מעמיקה שהתבססה על ניתוח (חיתוך) הרימון ולא על מבט חיצוני בלבד.


תמונה 13. חתך אורך ברימון צילמה: תהילה רענן		תמונה 14. מבט לאיברי הרימון לאחר חיתוך חלקו הקדמי של הכתר (המסרק). השמות על פי שיטת הרמב"ם צילמה: תהילה רענן

תודה לשמואל רענן על עזרתו בצילום חלק מהתמונות

(1) פירוש: אלא אמר רבא פירוש אחר: היכא אמרינן דהוי [היכן אנו אומרים שהוא] שומר לפרי היכא דכי שקלת ליה [היכן שאם אתה נוטל אותו] את השומר, מיית פירא [מת הפרי], הכא כי שקלת ליה [כאן בצלף, כאשר אתה מוריד אותו], את הקפרס לא מיית פירא [מת הפרי], ואכן הוה עובדא ושקלוה לנץ דרמונא [היה מעשה ונטלו, הורידו, את נץ הרימון], ויבש רמונא [הרימון], ושקלוה לפרחא דביטיתא [ונטלו, את פרח פרי הצלף] ואיקיים ביטיתא [והתקיים פרי הצלף] ולא מת, וזו הסיבה שקפריסין אינם נחשבים כשומר לפרי.
(2) רבי רחמים חי חויתה הכהן נולד באי ג'רבא (תוניסיה) בשנת תרס"א (1901).
(3) הספרגלין הם כנראה חבושים.
(4) פירוש: אלא אמר רבא פירוש אחר: היכא אמרינן דהוי [היכן אנו אומרים שהוא] שומר לפרי היכא דכי שקלת ליה [היכן שאם אתה נוטל אותו] את השומר, מיית פירא [מת הפרי], הכא כי שקלת ליה [כאן בצלף, כאשר אתה מוריד אותו], את הקפרס לא מיית פירא [מת הפרי] ואכן הוה עובדא ושקלוה לנץ דרמונא [היה מעשה ונטלו, הורידו, את נץ הרימון], ויבש רמונא [הרימון], ושקלוה לפרחא דביטיתא [ונטלו, את פרח פרי הצלף] ואיקיים ביטיתא [והתקיים פרי הצלף] ולא מת, וזו הסיבה שקפריסין אינם נחשבים כשומר לפרי".
(5) בלשון הר"ש: "סביב מוקף כמין עטרה ושמו מסרק שהוא עשוי וחתוך כמין מסרק".

לעיון נוסף:

פורטל הדף היומי: "פרדס אני מוכר לך"; "רימונים שלא פיתחו פיהן".

א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

לראש העמוד שליחה לחבר הדפסה הוספה למועדפים