טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
גזירה שמא ישחוט בן עוף – יונת בית
"אמר ליה אביי: וחשבונות של מצוה מי אסירי? והא רב חסדא ורב המנונא דאמרי תרוייהו: חשבונות של מצוה מותר לחשבן בשבת; וא"ר אלעזר: פוסקין צדקה לעניים בשבת ... אלא אמר רבי זירא: גזירה שמא ישחוט בן עוף" (כתובות, ה ע"א).
פירוש: אָמַר לֵיהּ [לו] אַבַּיֵי: וְחֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל מִצְוָה מִי אֲסִירִי [האם אסורים הם] בשבת? וְהָא [והרי] רַב חִסְדָּא וְרַב הַמְנוּנָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ [שאמרו שניהם]: חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל מִצְוָה מוּתָּר לְחַשְּׁבָן בְּשַׁבָּת! וְעוד אָמַר ר' אֶלְעָזָר: פּוֹסְקִין (קובעים, מבטיחים) צְדָקָה לַעֲנִיִּים בְּשַׁבָּת ... אֶלָּא, יש לדחות ולומר טעם אחר, אָמַר רבי זֵירָא: גְּזֵירָה שֶׁמָּא מתוך טרדתו יִשְׁחוֹט בשבת בֶּן עוֹף לצורך סעודת הלילה (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: יונת הבית שם באנגלית: Domestic pigeonurtle Dove שם מדעי: Columba livia domestica
שם נרדף במקורות: תסיל
נושא מרכזי: מהו "בן עוף" ומדוע הוא הועדף לקרבן ומאכל?
לריכוז המאמרים שנכתבו על יונת הבית הקש/י כאן.
המונח "בן עוף" מופיע בתלמוד בדרך כלל בסוגיות "קדשים" והפעם היחידה שהוא מופיע בהקשר של "חולין" הוא בסוגייתנו. ייתכן ודווקא אזכור בודד זה עשוי לסייע בזיהוי "בן העוף" ב"קדשים" והבנת הרקע להעדפתו לקרבן העוף כפי שנראה בשורות הבאות.
בפסוקים רבים בתורה העוסקים בקרבן העוף מופיע צמד המינים "תורים ובני יונה". למשל בפסוק: "ואם לא תגיע ידו די שה והביא את אשמו אשר חטא שתי תרים או שני בני יונה לה' וכו'" (ויקרא, ה' ז'). השימוש הקבוע בשמות אלו מצביע על כך שהתורים הם דווקא הגדולים או המבוגרים ואילו היונים הובאו כאשר הן קטנות או צעירות. ואכן כך היא ההלכה כפי שאנו מוצאים במשנה בחולין (פ"א מ"ה): "כשר בתורין פסול בבני יונה, כשר בבני יונה פסול בתורין, תחלת הציהוב בזה ובזה פסול". הגמרא בחולין (כב ע"א) מצטטת ברייתא המפרשת את המשנה: "ת"ר: תורין - גדולים כשרים, קטנים פסולים, בני יונה - קטנים כשרים, גדולים - פסולין; נמצא כשר בתורין פסול בבני יונה, כשר בבני יונה פסול בתורין ... מאימתי התורים כשרים? משיזהיבו. מאימתי בני יונה פסולין? משיצהיבו וכו'". על מאפייני הגילאים השונים והגדרתם כתבתי במאמר "כשר בתורין פסול בבני יונה" ואילו בשורות הבאות אעסוק במשמעות ומקור המונח "בן עוף" המופיע בספרות חז"ל רק בתלמוד הבבלי.
לאור העובדה שהן היונים והן התורים כשרים לקרבן העוף עולה השאלה מדוע זכה דווקא "בן העוף" להתייחסות מיוחדת. בגמרא בזבחים (מח ע"ב) אנו לומדים: "אלא אותו בצפון ואין בן עוף בצפון. דתניא: יכול יהא בן עוף טעון צפון ודין הוא? ומה בן צאן שלא קבע לו כהן, קבע לו צפון, בן עוף שקבע לו כהן, אינו דין שיקבע לו צפון. ת"ל אותו" (זבחים, מח ע"ב). לפחות על פי פירוש רש"י(1), סוגיה זו דנה בשני המינים הכשרים לקרבן העוף כלומר בתורים ובני יונה ולכן השימוש המחודש במונח "בן עוף" תמוה מעט ובמיוחד לאור כך שרק "בן יונה" ראוי לקרבן ולא "בן תור". אמנם בהמשך משתמשת הברייתא גם במונח "בן צאן" אך לענ"ד שימוש זה הוא אגב "בן עוף"(2). כבר בתוס' אנו מוצאים התייחסות לייחודו של הביטוי "בן עוף": "שמא ישחוט בן עוף - יש גורסים "בו עוף" אף על גב דשבת לשון נקבה היא דכתיב (שמות לא) מחלליה מות יומת הכא נמי הוי לשון זכר כל העושה בו מלאכה (שם לה) שומר שבת מחללו (ישעיה נו) וכו'". כנראה שביטוי זה הנראה לכאורה מוזר הביא לגרוס במקום "בן" "בו". שינוי גרסה זו מעט בעייתי לאור כך ש"בן עוף" מופיע במקומות נוספים בש"ס אם כי בהקשר ל"קדשים".
ייתכן מאד שהגמרא בחרה לייצג את קרבן העוף ב"בן העוף" משום שבדרך כלל הובאו לקרבן "בני יונה" שהיו נפוצים יותר במשק האדם ומצויים כל השנה. וכך כתב תוס' (שם) בסוף דבריו: "... ושפיר גרסינן נמי בן עוף דדרך בני אדם לשחוט הרכין והקטנים כדכתיב (ויקרא ה) שני בני יונה ובפרק קמא דקידושין (דף לו: ושם) אתיא מבן עוף מה לבן צאן שכן קבע לו כו'". את גוזלי היונים גידלו ואילו את התורים לכדו בלית ברירה. אמנם גם התורים וגם בני היונה קרבים כקרבן "עולה ויורד" של העני אך התורים היו קרבנו של עני מרוד שידו לא השיגה אפילו בני יונה. שני מינים אלו אינם שווים בערכם (או אולי במעמדם) כפי שמשתמע מהמשנה במסכת קנים (פ"ב מ"ה): "אין מביאין תורין כנגד בני יונה ולא בני יונה כנגד תורין וכו'". מפרש רע"ב: "אין מביאים תורים כנגד בני יונה - אלא או שתיהם תורים, או שניהן בני יונה".
נוכל ללמוד על כך שהשם "בן עוף" מתייחס לגוזלי היונה מסוגייתנו העוסקת באיסור נישואין במוצאי שבת שמא החתן ישחט בן עוף בשבת לצורך הסעודה: "אמר מר: בין כך ובין כך, לא יבעול לא בערב שבת ולא במוצ"ש ... אלא אמר רבי זירא: גזירה שמא ישחוט בן עוף". החשש הוא שמא יצא האדם לחצירו ויקח מהשובך גוזלי יונים הנמצאים במשך כל השנה. גוזלי היונים הזמינים והמשובחים היו חלק מסעודת הנישואין ולא תורים שערכם כמזון ירוד וניתן להשיגם רק בעזרת ציד. נוכל לסכם, אם כן, שגם אם קרבן העוף כולל הן תורים והן בני יונה הרי שהתייחסות הגמרא בסוגיות שונות העוסקות בקרבן זה היא למין הנפוץ יותר והוא גוזל היונה הנקרא "בן עוף" ובלשון התורה "בן יונה".
יונת הבית היא מין שבויית על ידי האדם כבר לפני אלפי שנים. יש הטוענים שהיא מין העוף הראשון שבויית על ידי האדם. עדות ראשונה לביות מופיעה על פפירוס מצרי מימי הממלכה הקדומה. גם בספרות חז"ל אנו מוצאים איזכורים לגידול יונת הבית למטרות שונות כמו למאכל ולנוי. אב המוצא של יונת הבית היא יונת הסלעים (Columba livia) ולכן אנו מוצאים בטבע להקות בני כלאיים של שני מינים אלו. בניגוד ליונת הסלעים הרי שהתור המצוי לא בויית מעולם. מעניין למצוא את תאור זה בדברי המלבי"ם (ספרא, ויקרא א ע"ד):
"מן התורים או מן בני היונה, הם שני משפחות נפרדות ממין הזה, כמ"ש בחולין (דף סב) תסיל פסול משום תורין וכשר משום בני יונה, דאציפי ותורין של רחבה וכ': כי יש בין היונה כשבעים משפחות, היונה היא נוחה להכנע לא כן התור הוא חפשי, התור נוסע בחורף כמ"ש ותור וסוס ועגור שמרו את עת בואנה, וקול התור נשמע בארצנו, לא כן היונה".
גישה נוספת להסבר בחירת "בן העוף" מובאת בדברי כמה מהראשונים ביניהם הריטב"א (שם):
"גזירה שמא ישחוט בן עוף - להכי נקט ישחוט ולא קאמר יבשל משום דשחיטה דבר קל ולא דכיר, והיינו נמי דנקט עוף ששחיטתו קלה, ונקט בן עוף כגון גוזל מדדה שהוא יותר קל, ויש גורסים שמא ישחוט בו עוף כלומר בע"ש דקתני רישא שהוא לשון זכר דאילו שבת לשון נקבה הוא, ואין צריך לכך".
על פי פירושו "בן העוף" לא נבחר משום שהוא נפוץ יותר למאכל אלא משום ששחיטתו קלה יותר. על פי גישה זו אין העדפה דווקא לגוזלי יונים אלא לגוזלים בכלל.
 |
|
 |
|
קולמבריום בבית גוברין צילם: חי |
|
גוזלי יונה בני יום אחד צילם: mogor
|
הרחבה
יונת הבית היא מין שבויית על ידי האדם כבר לפני אלפי שנים. יש הטוענים שהיא מין העוף הראשון שבויית על ידי האדם. עדות ראשונה לביות מופיעה על פפירוס מצרי מימי הממלכה הקדומה. גם בספרות חז"ל אנו מוצאים איזכורים לגידול יונת הבית למטרות שונות כמו למאכל ולנוי. אב המוצא של יונת הבית היא יונת הסלעים (Columba livia) ולכן אנו מוצאים בטבע להקות בני כלאיים של שני מינים אלו. בניגוד ליונת הסלעים הרי שהתור המצוי לא בויית מעולם. להבדל זה בין היונה והתור עשויות להיות סיבות רבות:
א. יונת הסלעים יציבה בארץ ואילו התור רק מקייץ ולכן קיים קושי רב לביית אותו. ניתן להניח שפרטים של תור מצוי שילכדו על ידי האדם יגלו סימני מצוקה בסוף הקיץ.
ב. משקל יונת הסלעים הוא 190-290 גרם ואילו משקל התור המצוי הוא 125-165 גרם ולכן ערכו כמקור למזון קטן יותר. גם משקל התור הגדול בארץ, תור הצווארון, נופל ממשקל היונה והוא 160-200 גרם. כתוצאה מטיפוח זני מאכל ניתן לקבל היום בגידול תעשייתי גוזלי יונים במשקל של כ – 600 גרם ובגידול מסורתי למשקל 230 גרם.
ג. יונת הסלעים מקננת כל השנה ובעיקר ב - 5-6 חודשי האביב והקיץ ואילו התור המצוי מקנן רק 3 מחודשי הקיץ. במהלך הביות ניתן היה להרחיב את עונת הקינון של יונת הבית אף יותר ובימינו קיימים זני יונים הדוגרים במהלך כל השנה.
ד. היונה חברותית ולכן ניתן לגדלה בשובכים בצפיפות.
ה. היונים מגלות נאמנות לשובך (או למערה) ולכן ניתן לשחררן על מנת שיאספו מזון בכוחות עצמן ויחזרו לעת ערב. בניגוד לכך, התקרבות אדם לקן של התור גורמת לבריחת הדוגר ולעיתים קרובות אף לנטישת הקן.
ו. היונה דוגרת בכוכים ומערות ולכן האדם הפרהיסטורי חי בשכנותה. כתוצאה משכנות זו הוא הגיע בקלות לגוזליה וניסה פעמים רבות לגדלם. בנוסף לכך, ניתן היה להשתמש במערות קיימות ולהתאימן לגידול יונים בצפיפות גבוהה בעזרת חציבת גומחות קינון כדוגמת הקולומבריה (ראה בתמונה). השובכים המלאכותיים הבנויים על ידי האדם הם למעשה חיקוי של בית הגידול הטבעי של היונים. התורים, לעומת זאת, מקננים על עצים ולא ניתן לאלצם לקנן במקומות הרצויים לאדם.
העובדה שהיונה בויתה ואילו התור איננו מבויית והפרשי הגודל בין המינים הקרינה, קרוב לוודאי, על אופן ניצולם למזון וכנראה גם על אופן הבאתם לקרבן. התורים ניצודו כבוגרים ונאכלו באופן זה ואילו היונים נאספו מתוך השובך ונאכלו בעיקר כגוזלים משום שאיכותם של הבוגרים ירודה. גוזלי יונים נחשבים גם היום במקומות רבים כמאכל יוקרתי. הניגוד בין מצוות הבאת תורים (גדולים) ובני יונה (קטנים) לקרבן משקף, כנראה, את אופן ניצולם השונה.
(1) רש"י: "ואין בן עוף - מליקת תורין ובני יונה".
(2) לא ייתכן לפרש שהמונח "בן צאן" נועד להגדיר את גיל הבהמה שהרי גם קרבן אשם קרב בצפון וגילו שנתיים.
מקורות עיקריים:
מנחם דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (עמ' 137-138).
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 6 (עמ' 267-271).
לעיון נוסף
פורטל הדף היומי:
המולק את התורין לאכול ביציהן בחוץ
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
