|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
מסרק של פשתן שניטלו שיניו – פשתה תרבותית
"אמר ליה והא תנן: מסרק של פשתן שניטלו שיניו ונשתיירו בו שתים - טמאות, ואחת - טהורה, וכולן שניטלו אחת אחת בפני עצמן טמאות; של צמר שניטלו שיניו אחת מבינתים טהור, נשתיירו בו ג' במקום אחד טמא, היתה החיצונה אחת מהן טהור, ניטלו ב' ועשאן למלקט טמאות, אחת והתקינה לנר או למיתוח טמאה; וקי"ל דאין הלכה כאותה משנה!" (יבמות, מג ע"א).
פירוש: אָמַר לֵיהּ [לו]: וְהָא תְּנַן [והרי שנינו במשנה]: מַסְרֵק שֶׁל פִּשְׁתָּן, שסורקים בו את הפשתן לאחר ניפוצו, כדי להכינו לטוויה, שֶׁנִּיטְּלוּ שִׁינָּיו, וְנִשְׁתַּיְּירוּ בּוֹ שְׁתַּיִם מהן, אם היה המסרק טמא אף השיניים שנשתיירו בו טְמֵאוֹת, משום שמסרק זה ראוי עדיין לשמש ככלי, ואין טומאתו בטילה. וְאם נשארה בו רק שן אַחַת, שאינו ראוי לשמש לסריקה כלל, טְהוֹרָה. וְכוּלָּן, כל השיניים הללו לעצמן, שֶׁנִּיטְּלוּ אַחַת אַחַת בִּפְנֵי עַצְמָן טְמֵאוֹת, משום שהן ראויות לשמש ככלי בפני עצמו, כגון לכרוך עליהן חוט וכיוצא בזה. מסרק שֶׁל צֶמֶר שֶׁנִּיטְּלוּ שִׁינָּיו, אם היה זה באופן שניטלה אחת אַחַת מִבֵּינְתַיִם, כך שאין שתי שיניים סמוכות זו לזו המסרק טָהוֹר, משום שאיננו יכול לשמש עוד לסריקת הצמר. נִשְׁתַּיְּירוּ בּוֹ שָׁלֹשׁ שיניים בְּמָקוֹם אֶחָד טָמֵא, שהרי אפשר לסרוק בו שם. אם הָיְתָה הַחִיצוֹנָה שהיא המסגרת אַחַת מֵהֶן מאותן השיניים טָהוֹר, משום ששן זו עבה יותר, ואין השיניים האחרות ראויות עוד לסירוק. נִיטְּלוּ שְׁנַיִם מן השיניים וַעֲשָׂאָן לְמַלְקֵט (מלקחיים קטנות) טְמֵאוֹת. ניטלה אַחַת מן השיניים וְהִתְקִינָהּ לְנֵר כדי לנקותו אוֹ לְמִיתּוּחַ כעין יתד קטנה שימתחו עליה דברים טְמֵאָה שהרי היא משמשת כלי לעצמו, וְקַיְימָא לָן [ומוחזק לנו] שאֵין הֲלָכָה כְּאוֹתָהּ מִשְׁנָה, והרי זה סותר את כללו של ר' יוחנן שהלכה כסתם משנה! (באדיבות התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
|
 |
 |
|
| תמונה 1. חתך רוחב בפשתה המראה את מיקום הרקמות השונות: Ep= אפידרמיס, C= קליפה, BF= סיבי שיפה, P= שיפה, X= עצה, Pi= ליבה צילם: Ryan R. McKenzie |
תמונה 2. קנבוס - הפרדת הקליפה מליבת הגבעול מקור |
לסיבי הפשתן יש כמה יתרונות בהשוואה לסיבים ממקורות צמחיים אחרים (למשל צמר גפן). יתרון חשוב הוא אורכם הגדול יחסית. סיבי צמר הגפן (כותנה בלשון ימינו) קצרים משום שהם אינם סיבי גבעול אלא סיבים המלווים את זרעי הפרי ומשמשים כאמצעי הפצה על ידי הרוח (ראה בתמונה). סיבים ארוכים קלים לטוויה ואינם נפרמים בקלות. חוט השזור מסיבים ארוכים חזק בהרבה ועמיד למתיחה (גם כאשר חומר הסיב איננו חזק) משום שסיביו חופפים זה לזה על פני קטע ארוך, ולכן קשורים זה לזה באופן הדוק, בניגוד לסיבים קצרים החופפים לאורך קטע קצר בלבד. חוטים השזורים מסיבים קצרים ניכרים במראה "פרום" המזכיר צמר. איכותם המיוחדת של חוטי הפשתן היוותה סיבה לכך שרק לגביהם הייתה מחלוקת חכמים אם ניתן להשתמש בהם לתפירת ספר תורה ("ספר שתפרו בפשתן").
 |
 |
|
| תמונה 3. שדה כותנה ליד אופקים | תמונה 4. הלקטים בשלים של צמר גפן - כותנה |
תהליך הפקת סיבי הפשתן
לאחר שהצגתי את התהליך באופן עקרוני אתאר את שלביו השונים באופן מפורט יותר:
א. עקירת הצמחים ואגידתם בדומה לעומרי תבואה ("הוצני פשתן" (1)) בעזרת גבעולי פשתן. "שני עמרין שכחה, ושלשה אינן שכחה, שני ציבורי זיתים והחרובים שכחה, ושלשה אינן שכחה, שני הוצני פשתן שכחה ושלשה אינן שכחה וכו'" (ירושלמי, פאה, פ"ו דף יט טור א /מ"ד). העקירה התבצעה ביד עם השורשים על מנת להבטיח שהסיבים יהיו ארוכים ככל שניתן.
ב. ייבוש אגודות הפשתן התבצע באחת מכמה שיטות: 1. הצבתן בשדה בערימות קטנות דמויות קונוס (בונגלו). 2. פרישה על משטחים חשופים לשמש כפי שנהגה רחב: "והיא העלתם הגגה ותטמנם בפשתי העץ הערכות לה על הגג" (2) (יהושע, ב ו'). רש"י במקום מפרש: "בפשתי העץ - פשתים בגבעוליהן". את הסיבה להמצאות הגבעולים על הגג נמצא בדברי הרד"ק: "בפשתי העץ – רצה לומר שהיו עדין הפשתים בגבעוליהם והעלתם הגגה ליבשם והטמינה אותם בתוכם וכו'". על הסיבה לכך שבשלב זה הפשתים נקראים עץ עמד בעל "מצודת דוד": "בפשתי העץ - בפשתים שהם עדיין בתוך העץ והם הקנים של פשתן". 3. תליית חבילות הגבעולים.
ג. הייבוש בשלב הקודם נועד לאפשר את הסרת ההלקטים והעלים, העלולים להפריע בהמשך העיבוד, מעל הגבעולים. הפרדת ההלקטים והעלים מכונה "חפפה" והיא התבצעה בעזרת העברת אגודות הגבעולים דרך מסרק גדול (תמונה 5) שהיה קבוע בקרקע או על גבי שולחן.
ד. הפרדת הסיבים המרוכזים בקליפת הגבעול מהליבה על ידי השריית הגבעולים במים במשך תקופה מסויימת הנמשכת מימים עד שבועות ותלויה בטמפרטורת המים (3). השרייה זו נועדה לגרום לריקבון התאים החיים דבר המנתק את הקשר בין הקליפה וליבת הגבעול ומאפשר להרחיק את התאים החיים מהסיבים. בשלב זה מפיצה המשרה ריח רע. משום כך אין להתפלל בקרבתם: "... ולא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה, עד שיטיל לתוכן מים" (ברכות, כב ע"ב). ייתכן ומסיבה זו גם נאמר שיש להרחיק את המשרה מגינת ירק: "ת"ש: מרחיקין את המשרה מן הירק, ואת הכרישין מן הבצלין, ואת החרדל מן הדבורים וכו'" (בבא בתרא, יח ע"א). השרייה ממושכת מדי הייתה עלולה לגרום לנזק לסיבים לכן מלאכת הוצאתם מהמים נחשבה לדבר האבד הן לעניין חול המועד (מועד קטן, יב ע"ב) והן לאבלות: "אלו דברים העושין לאבל בימי אבלו: זיתיו הפוכין טוענין לו, וכדו לגוף, ופשתנו להעלות מן המשרה וכו'" (מועד קטן, יא ע"ב).
ה. בשלב הבא יש לשטוף ולייבש את הגבעולים על מנת להכינם לשלב הדישה. הייבוש התבצע על ידי סחיטה ושטיחה בשמש או על ידי הכנסתם לתנור. פעולה זו מתוארת במשנה בשבת (פ"א מ"ו): "בית שמאי אומרים אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור אלא כדי שיהבילו מבעוד יום, ולא את הצמר ליורה אלא כדי שיקלוט העין". הכוונה היא לכך שאין לתת את אגודות ("אונין") הפשתן לתוך התנור על מנת לייבשן. הפועל "יהבילו" מקורו במילה הבל. בדומה לצמר שאין להניחו לתוך היורה אלא אם כן תסתיים מלאכת הצביעה עד כניסת שבת כך בפשתן יש לסיים את תהליך הייבוש מבעוד יום דבר המתבטא בהפסקת התאדות מים. "כדי שיהבילו מבעוד יום" = עליהם לסיים את העלאת ההבל מבעוד יום. בסרטון כאן ניתן לראות את ההכנסה לתנור ואף את ההבלא. על מנת ששלב זה יתבצע כראוי אין לפתוח במהלכו את התנור ולכן אין חשש שמא "יחתה בגחלים": "אונין של פשתן נמי ליגזור (שאסור להניחם סמוך לשבת)? התם, כיון דקשי להו זיקא – לא מגלו ליה" (שבת, יח ע"ב).
רש"י במקום מפרש באופן שונה: "אונין - ארישב"א (4) והן אגודות של פשתן מנופץ, ונותנין אותו בקדרה לתנור ומתלבן. שיהבילו – שיתחממו". מקור פירושו הוא בדברי הגמרא (שבת, יז ע"ב) העוסקת בשלב שבו מוצרים שונים מקבלים טומאה: "... והאונין של פשתן משיתלבנו". מפרש שם רש"י: "משיתלבנו – בתנור". על הקשר בין הסוגיות, על פי רש"י, עומד התוס' (שבת, יז ע"ב): "אונין - פירש בקונטרס נותנין בתנור ומתלבן וכן משמע בפ"ב (דף כז:) דאמרינן האונין של פשתן משיתלבנו". רש"י מזהה בין המונחים "יהבילו" במשנתנו למונח "יתלבנו" שמופיע במשנה בדף יז ע"ב ולדעתו שניהם מתיחסים למלאכה הבאה לאחר ניפוץ הפשתן כאשר מטרת החימום בשלב זה היא הלבנת הפשתן.
על פי פירוש רש"י מתעוררות כמה שאלות: 1. מדוע שינתה המשנה את לשונה ופעם נכתב "יהבילו" ופעם "משיתלבנו"? 2. מדוע השתמשה המשנה בפועל "יהבילו" כאשר מטרת החימום היא ללבן את הפשתן. 3. בתהליך עיבוד הפשתן המסורתי לא קיים שלב ייבוש לאחר הניפוץ. ההלבנה של הפשתן בעת העתיקה התבצעה על ידי פרישת האריגים או אפילו הבגדים המוכנים בשמש.
בני הרב נחמיה נ"י הסב את תשומת לבי לדברי הריב"א על הדף שזכיתי לכוון אליהם:
"וריב"א רצה לפרש שנותנין אותן בתנור כדי לייבשן כשמעלן מן המשרה ויש בו איסור בישול, טרם שיתייבשו מתרכך מחמת הלחלוחית וכדאמר (לקמן עד ע"ב): האח מאן דשדי סיכתא לאתונא חייב משום מבשל" (תוס' ישנים).
לענ"ד ייתכן ובסופו של שלב הניפוץ סיבי הפשתן לבנים כפי שניתן לראות בתמונה במאמר "על צמח אחד ופרשת ריגול מסעירה" ואם כן המשניות עוסקות בשני שלבים שונים כאשר המאוחר מביניהם הוא שלב ההלבנה. אכן רש"י מייחס את ההלבנה להכנסה לתנור אך אין רמז לכך בדברי המשנה: "... והאונין של פשתן משיתלבנו".
ו. לאחר השלמת הייבוש דשו את אגודות הפשתן על ידי הכאתם לכל אורכם בעזרת פטיש עץ. פעולה זו גרמה לשבירת הליבה והסיבים הקשים למקטעים קצרים וניתוקם מהסיבים העדינים הארוכים.
ז. סילוק מקטעי הסיבים הגסים והקשים והקש, התבצע בעזרת ניפוץ. בשלב זה מנערים את אגודות הפשתן על מנת להפריד מהן את הפסולת. פשתה מנופצת נקראת "פשתה שננערה". הניעור נעשה על ידי הכאת אגודות הפשתן לכל אורכם בעזרת כלי עץ דמוי סכין קהה. שברי הגבעולים המנוערים מן הפשתן נקראו "דקתא" או "נעורת". הנעורת בוערת היטב ולכן היא שימשה כדימוי לדבר המתלקח במהירות: "... כאשר ינתק פתיל הנעורת בהריחו אש" (שופטים, טז ט'). מפרש שם בעל "מצודת ציון": "הנעורת - הוא פסולת הפשתן המנערים ומשליכים ממנה בעת הנפוץ כמו והיה החסון לנעורת ורצה לומר חוט המנוער מהפסולת שהוא נוח להשרף בקל". ובפסוק "והיה החסן לנעורת וכו'" (ישעיהו, א לא): "לנעורת - היא הפסולת שמנערין מעצי הפשתן".
במשנה מוזכרת הנעורת כחומר בעירה טוב שבו השתמשו להכנת המשואות שבעזרתן הודיעו לגולה על קידוש החודש: "כיצד היו משיאין משואות? מביאין כלונסאות של ארז ארוכין, וקנים, ועצי שמן, ונעורת של פשתן, וכורך במשיחה ועולה לראש ההר ומצית בהן את האור וכו'" (ראש השנה, פ"ב מ"ג). רע"ב (שם): "קנים ועצי שמן ונעורת של פשתן - כל אלו מרבים שלהבת".
ח. השלב האחרון היה סירוק במסרק על מנת להרחיק סיבים קצרים ושברי גבעולים דקים וליצור אגודת סיבים מסודרת ואחידה (תמונה 6). מסרק זה נקרא "מסרק של פשתן": "מסרק של פשתן שניטלו שיניו ונשתייר בו שתים טמא ואחת טהור וכו'" (כלים, פי"ג מ"י). רע"ב: "מסרק של פשתן - יש לו שינים מרובות כעין מחטים ארוכים תחובים בעץ, ובו סורקים הפשתן". הפסולת העדינה המתקבלת בשלב זה כונתה "דקדקתא". מונח זה מופיע בגמרא בחולין (נא ע"ב) העוסקת בחשש לטריפה בעופות שנפלו על משטחים העשויים חומרים שונים: "דקתא - חיישינן, דקדקתא - לא חיישינן וכו'". מפרש רש"י: "דקתא - נעורת שברי גבעולין הננערין מן הפשתים כשמנפצין אותו. חיישינן - אם נפל עוף עליהן. דקדקתא - דקה מן הדקה וגם היא נעורת".
בסופו של הסירוק מתקבלים "אניצי פשתן" המוכנים לטוויה ולאחר מכן לאריגה. עלינו להניח ש"אניצי פשתן" מהווים אחד מהשלבים הסופיים בהכנת הפשתן שאם לא כן מה החידוש בהיתר, לאדם שנדר מפשתן, להתכסות בהם: "... אמר קונם צמר עולה עלי, מותר להתכסות בגיזי צמר, פשתן עולה עלי, מותר להתכסות באניצי פשתן וכו'" (נדרים, פ"ז מ"ג). רש"י בנדרים (נה ע"ב) מפרש באופן שונה: "קונם צמר עולה כו' - משמע מלבוש של צמר. באניצי פשתן - דדייק ולא נפיץ".
הפעלת הקישורית כאן תציג סרטון המדגים את שלבי עיבוד הפשתן.
 |
 |
|
| תמונה 5. מסרק לניקוי גבעולי הפשתן צילם: Kozuch | תמונה 6. סירוק הפשתן צילם: Pymouss |
 |
 |
|
| תמונה 7. מתקן ההשרייה באום קנאטיר צילם: Yoavd | תמונה 8. מתקן ההשרייה באום קנאטיר צילם: Yoavd |
(1) חלק מהמונחים הקשורים לשלבי העיבוד השונים מופיעים בגמרא בסוכה (יב ע"ב): "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: סככה באניצי פשתן פסולה, בהוצני פשתן כשרה, והושני פשתן איני יודע מהו. והושני עצמן איני יודע? מה נפשך, אי דייק ולא נפיץ הושני קרי ליה, אבל תרי ולא דייק הוצני קרי ליה, או דלמא: תרי ולא דייק נמי הושני קרי ליה".
מפרש רש"י: "אמר רבה בר בר חנה - שמעתי שלשה דברים מר' יוחנן, השנים פירש, והשלישי השיב איני יודע. סככה באניצי פשתן פסולה - שכן ראויה ליטמא בנגעים, כדאמר בבמה מדליקין: האונין של פשתן משיתלבנו, (פירוש אניצי) לאחר שתיקנו במסרק שקורין צרבי"ש (צ"ל: בדומה לכתוב בתוספות צרניש כלומר מסרק לסריקת פשתן), ועשאן אונין שקורין רישט"א (חבילת פשתן סרוק). בהוצני פשתן - שמעתי מר' יוחנן כשרה, דהיינו כשהוא בהוצין שלו כמו שגדל, ולא נשרה במי המשרה, ולא נופץ במכתשת".
(2) המלבי"ם (שם) מפרש את פשר השם "פשתי עץ" באופן שונה: "... ויש לומר שכבר נחבטו הקנים רק לא נופצו והיו מעורבים עם העץ, ולכן אמר הערוכות בלשון נקבה כי הפשתה הוא שם נקבה. ויש מפרשים שהוא מין פשתה הגדלה על העצים הנקרא צמר גפן בלשון המשנה (בוים וואללע), ופשתים סתם שיש בם משום שעטנז גדלים על האדמה, והצמר גפן קרוי פשתי עץ".
(3) בלשון הגמרא מקום המשרה נקרא "בדוכתא היכא דתרו כיתנא" (גיטין, כז ע"א).
(4) ד"ר משה קטן גורס ב"אוצר לעזי רש"י" "רישטי"ש (ristes) שהן אגודות פשתן.
לעיון נוסף:
ז. עמר, צמחי המקרא, הוצאת ראובן מס, ירושלים תשע"ב (עמ' 109-111).
והם מתאוים לכלי פשתן – פורטל הדף היומי
פשתה תרבותית – צמח השדה
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.