סקר
לקראת סיום מסכת עירובין






 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

זה ההורג כינה בפני חברו ונמאס בה – כינת האדם

 

"רבי יוחנן כי מטי להאי קרא בכי. כי את כל מעשה האלהים יבא במשפט על כל נעלם, עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות תקנה יש לו? מאי על כל נעלם? אמר רב: זה ההורג כינה בפני חברו ונמאס בה. ושמואל אמר: זה הרק בפני חבירו ונמאס" (חגיגה, ה ע"א).

פירוש: ר' יוֹחָנָן כִּי מָטֵי לְהַאי קְרָא, בָּכֵי [כאשר היה מגיע לפסוק זה, היה בוכה], נאמר: "כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם" (קהלת יב, יד), אמר: עֶבֶד שֶׁרַבּוֹ שׁוֹקֵל (מחשיב) לוֹ שְׁגָגוֹת כִּזְדוֹנוֹת, שגם על דבר שנעלם מדעתו של האדם מעניש אותו ה', וכי תַּקָּנָה יֵשׁ לוֹ?! ושואלים: מַאי [מה פירוש] "עַל כָּל נֶעְלָם", איזהו החטא הנעלם מעושהו? אָמַר רַב: זֶה הַהוֹרֵג כִּינָּה שהיתה עליו בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ, וְחבירו נִמְאָס בָּהּ, שה' שופטו גם על צער זה שגרם לחבירו, בלא כוונה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר בדומה לכך: זֶה הָרָק בִּפְנֵי חֲבֵירוֹ וחבירו רואה וְנִמְאָס (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).


שם עברי: כינת האדם         שם באנגלית: Louse        שם מדעי: Pediculus humanus

שם נרדף במקורות: מאכולת, קלמתא, קלמי, כלמי, אינבא


נושא מרכזי:  זיהוי הכינה ותאור מאפייניה במקרא ובספרות חז"ל?


מעבר לעניין התאורטי יש לזיהוי הכינה חשיבות הנובעת מכך שלהגדרתה יש גם השלכות הלכתיות. היא התפרסמה בעיקר בכך שאין איסור להרגה בשבת משם ש"אין היא פרה ורבה" (בנושא זה ראו "ההורג כינה בשבת כאילו הורג גמל"). הכינה מוזכרת במקרא לראשונה בין 10 מכות מצרים: "וַיַּעֲשׂוּ כֵן וַיֵּט אַהֲרן אֶת יָדוֹ בְמַטֵּהוּ וַיַּךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה כָּל עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כינים בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות, ח י"ג). מאורע זה מוזכר גם בתהילים (קה ל"א): "אָמַר וַיָּבא עָרב כינים בְּכָל גְּבוּלָם". על פי המלבי"ם המילה "כן" בפסוק בישעיהו (נא ו) מתפרשת כצורת היחיד של הכינים: "שְׂאוּ לַשָּׁמַיִם עֵינֵיכֶם וְהַבִּיטוּ אֶל הָאָרֶץ מִתַּחַת כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה וְישְׁבֶיהָ כְּמוֹ כֵן יְמוּתוּן וכו'". מפרש המלבי"ם: "כמו כן ימותון - נוכל לאמר כי מלת כן הוא הנפרד מן כינים, כמו קן מן קנים, ככנה ימותו".

כל התרגומים הקדומים (השבעים, אונקלוס, ניאופיטי, שומרוני ועוד) מתרגמים את הכינה כמשמעותה היום. בתרגומים לועזיים נוכריים פירשו שהכינים הן יתושים. מלשון הפסוק מסתבר שאין מדובר בבעל חיים מעופף משום שבניגוד למכת הערוב שהייתה ערבוביה של יתושים וזבובים (ראו במאמר "חגב, זבוב, וצירעה, ויתושין") ובה נאמר "ויבא" ומכת הארבה שבה נאמר "ויעל" הרי שבכינים כתוב "ויך את עפר הארץ ותהי הכנם" (שמות, ח י"ג). היה צורך להפוך את עפר הארץ לכינים משום שאין להן כנפיים ולכן אינן יכולות להגיע ממקום אחר(1). בהקשר זה מעניין הוא פירושו של הריב"ש (שמות, ט ט"ו) לשאלה מדוע פרעה לא ביקש להסיר את מכת הכינים: "ויחזק לב פרעה – וגם לא שאל רפואה על הכינים, לפי שלא היו אלא בעפר, והיכלין של רצפת שיש היו, ומכבדין אותן בכל יום, לא היה שם עפר וכינים, וכן כל השרים הגדולים; והעניים רגילים בכינים ואינם חוששים". החזקוני (שמות, ח י"ב) פירש: "והיה לכנם הם שקורין פוצי"ש שדרכם לבא מן העפר מקום תולדותם כמו שאר מכות שכל אחת ואחת באה ממקום תולדותה". ייתכן שמקור הלע"ז "פוצי"ש" הוא בשמה של הכינה בספרדית Los piojos או בצרפתית poux.

על הקשר בין השם כינה לחרק הטפיל הנקרא בשם זה בשפתנו כתב הרש"ר הירש (שמות, שם): "לכנם - משורש "כנן": לקבוע. "כַן": בסיס, קרוב ל"גנן" ו"קנן". "קנן": שים קינו ב -, "גנן": לגדור חלקת אדמה כדי לדור בה. "גן": קן גדול, גינה. אין זה מן הנמנע, שעל כן נקרא שמם "כינים", על שהינם טפילים, השוכינים על גופיהם של בעלי חיים אחרים. חיות "מקננות" הם, טפילים החיים על חשבון אחרים, וניזונים מזיעת אפם ודמם של אחרים". מ. דור הוסיף שצורתם השטוחה של הכינים מאפשרת להם להצמד בחוזקה ולהוות כנה או בסיס על גוף הפונדקאי.

בארמית נקראת הכינה קלמתא (קלמי, כלמי) ואכן בתרגום אונקלוס אנו מוצאים: "ואמר ה' למשה אימר לאהרן ארים ית חוטרך ומחי ית עפרא דארעא ויהי קלמתא בכל ארעא דמצרים". בתרגום יונתן: "... וִיהֵי לְקַלְמֵי בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם וכו'". בערבית נקראת הכינה כ'מל (قمل) ואולי מקורה משותף לשם הארמי בשיכול אותיות. מקור נוסף שבו מופיע השם קלמי מופיע בגמרא בברכות (נא ע"ב): "... אדהכי שמעה ילתא, קמה בזיהרא ועלתה לבי חמרא ותברא ארבע מאה דני דחמרא. אמר ליה רב נחמן: נשדר לה מר כסא אחרינא, שלח לה: כל האי נבגא דברכתא היא. שלחה ליה: ממהדורי מילי ומסמרטוטי כלמי"(2). מפרש רש"י: "ומסמרטוטי כלמי - וממשחקי בגדים בלויים וממורטים ירבו כנים, כנים מתרגמינן כלמתא". בתוס' (שבת, יב ע"א ד"ה "שמא יהרוג") מייחס את שם זה לכיני הגוף: "... ועוד בברכות אמרינן ממהדורי מילי ומסמרטוטי קלמי ודרך כנים לבנות הרוחשות להיות בסמרטוטי מבגדים ישנים וכו'". במסכת נדה בנדה (כ ע"ב) אנו מוצאים: "אפרא הורמיז אמיה דשבור מלכא שדרה דמא לקמיה דרבא, הוה יתיב רב עובדיה קמיה, ארחיה אמר לה: האי דם חימוד הוא. אמרה ליה לבריה: תא חזי כמה חכימי יהודאי! א"ל: דלמא כסומא בארובה? הדר שדרה ליה שתין מיני דמא, וכולהו אמרינהו, ההוא בתרא דם כינים הוה, ולא ידע, אסתייע מילתא ושדר לה סריקותא דמקטלא כלמי; אמרה: יהודאי, בתווני דלבא יתביתו"(3). מפרש רש"י: "קטלא כלמי - שהורגין עליה כינים(4) וסברה ודאי הבין ומשום הכי שלח לי האי. כלמי - כינים כדמתרגמינן כינים כלמתא".

שם ארמי נוסף הוא "אינבא" שאותו אנו מוצאים בהקשר לכינת הראש. "גמרא. איבעיא להו: האי מזיא, מלתחת רבי או מלעיל? ... ת"ש, מהא אינבא חיה דקאים בעיקבא דבינתא, ואי סלקא דעתך מלתחת רבי, ברישא דבינתא בעי למיקם. לעולם מלתחת רבי, ואגב חיותא נחית ואזיל אינבא. ת"ש: אינבא מתה ברישא דבינתא, ואי סלקא דעתך מלעיל רבי, בעיקבא דבינתא בעי למיקם. התם נמי, משום דלית בה חילא, שרוגי שריגא ואזיל"(5) (נזיר, לט ע"א). מפרש רש"י: "ת"ש מהאי אינבא חיה - לינטרי"ש בלע"ז דהוא מביצי כינים". ד"ר מ. קטן מתרגם "ביצי כינים" (lentres). הוא מוסיף שבכתב היד הגרסה לינדיני"ש. בתענית (כב ע"ב) מופיע השם "איניבא" והלעז ברש"י הוא לינטר"א (lentre). על פי ד"ר קטן הגרסה בדפוסים מאז דפוס סונצינו היא לינדינ"א והיא מושפעת מהאיטלקית lendine. משמעות שני הלעזים (בצרפתית ובאיטלקית) היא ביצי כינים אך גם כינים צעירות.

בחלק מהמקורות בספרות חז"ל השם "כינה" אינו כולל רק את כינת האדם (לתאור סוגי כינת האדם ראו במאמר "מהא אינבא חיה דקאים בעיקבא דבינתא") אלא גם מיני מזיקים קטנים(6) נוספים. במשנה (פרה, פ"ט מ"ב) הכינה היא חרק המזיק לתבואה: "נפל לתוכה שקצים ורמשים ונתבקעו או שנשתנו מראיהם פסולין ... ר"ש ור"א בן יעקב אומרים הדירה והכנה שבתבואה כשרים מפני שאין בהם לחה". מפרש הרמב"ם: "ודירה וכנה שבתבואה העש והתולעים המתהווים בתבואה, והוא חי יבש שאין בו לחלוחית נכרת וכו'". בבבלי בבבא מציעא (קז ע"ב) הכוונה לתולעי מעיים: "תנו רבנן: שלשה עשר דברים נאמרו בפת שחרית: מצלת מן החמה, ומן הצנה ... והורגת כינה שבבני מעים וכו'". מפרש רש"י: "כינה שבבני מעיין – תולעים". לעומת זאת הכינים שהיכו את מצרים היו שייכים כנראה לקבוצה הכוללת חרקים מוצצי דם אדם ודם יונקים ככתוב "ותהי הכנם באדם ובבהמה".

החלופות לזיהוי הכינים שנאמרו במכות מצרים מפורטות ב"כתב והקבלה" (שמות, שם):

"והיו לכינים. אמרו במדרש: כינים דברים שנבראו מעפר ונפרע ממצרים שבקשו לאבד אומה משולה כעפר, דכתיב והיה זרעך כעפר הארץ; מתוך דבריהם אלה יראה שלא היתה מכת הכינים מאותן הלבנות הרוחשות בראש האדם מזיעתו, אבל הוא מין רחוש אחר או שהיא הכינה השחורה הקופצת היוצאת מן הארץ(7) (כמ"ש תוס' שבת י"ב בד"ה שמא יהרוג), וכן הזכיר הרשב"ם פרעש, או שהוא מין תולעים ויתושים שבפירות וזרעים שהוזכר במשנה (רפ"ו דמכשירין) המעלה פירותיו לגג מפני הכנימה, ע"ש בפי' הר"מ והר"ש וברש"י (חולין י"ד)".
 

היחס לכינים בספרות חז"ל 

הכינים כסמל לבעל חיים קטן

הכינים היו בלשון חז"ל סמל לבעל חיים קטן ביותר. במסכת שבת (יב ע"א) אנו מוצאים: "לא יפלה את כליו כו'. איבעיא להו: לא יפלה את כליו ביום, שמא יהרוג, ורבי אליעזר היא. דתניא, אמר רבי אליעזר: ההורג כינה בשבת כאילו הורג גמל וכו'". בדברי רבי אליעזר עומדת הכינה בניגוד לגמל שסימל בעל חיים גדול (ראו במאמר "גמלא במדי אקבא רקדא"). רעיון דומה אנו מוצאים במסכת עבודה זרה (ג ע"ב): "אמר רב יהודה אמר רב: שתים עשרה שעות הוי היום. שלש הראשונות הקדוש ברוך הוא יושב ועוסק בתורה, שניות יושב ודן את כל העולם כולו, כיון שרואה שנתחייב עולם כלייה עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים. שלישיות יושב וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים עד ביצי כינים וכו'". כאן עומדים ביצי הכינים בניגוד לקרני הראמים הנחשבים אף הם לבעלי חיים גדולים מאד. במסכת תענית (כב ע"ב) מסופר: "שאלו את רבי אליעזר: עד היכן גשמים יורדין ויתפללו שלא ירדו? אמר להם: כדי שיעמוד אדם בקרן אפל, וישכשך רגליו במים. והתניא ידיו? רגליו כידיו קאמינא. אמר רבה בר בר חנה: לדידי חזיא לי קרן אפל, דקם ההוא טייעא כי רכיב גמלא ונקיט רומחא בידיה מיתחזי איניבא"(8). מפרש רש"י: "ומיתחזי - האי טייעא וגמליה ורומחא לרבה בר בר חנה דהוה על קרן אפל. איניבא - תולעת, לשון אחר: כי אנבא - לינדינ"א בלעז". תוס' מפרשים: "אינבא - פירוש לנד"א בלע"ז מחמת גובהו של הר". בכתב"י אנו מוצאים "ומחזי כי אניבא".

הערכה לגודל הכינה נוכל לקבל מהמשנה בנדה (פ"ח מ"ב): "ותולה בכל דבר שהיא יכולה לתלות. שחטה בהמה חיה ועוף נתעסקה בכתמים או שישבה בצד העסוקים בהן. הרגה מאכולת הרי זה תולה בה". מפרש רע"ב: "מאכולת – כינה. עד כמה הוא תולה - בדם מאכולת. עד כגריס - אבל טפי מהכי אין דם מאכולת כל כך גדול וכו'".
 

הכינים כמטרד

מהאמור בסוגייתנו אנו לומדים שהכינים, או לפחות הריגתן, עוררו סלידה: "...זה ההורג כינה בפני חברו ונמאס בה". במסכת שבת (יב ע"א): "תנו רבנן: אין פולין ברשות הרבים מפני הכבוד". רש"י: "מפני הכבוד - של עוברין, שלא ימאסו". ייתכן וזה הרקע לשבח ששיבחה המטרוניתא את החכמים על שאינם הורגים כינה על בגדיהם: "רב חסדא ורבה בר רב הונא הוו קאזלי בארבא, אמרה להו ההיא מטרוניתא: אותבן בהדייכו! לא אותבוה, אמרה מלתא אסרתה לארבא, אמרו אינהו מילתא שריוה, אמרה להו: מאי איעביד לכו, דלא מקנח לכו בחספא, ולא קטיל לכו כינה אמנייכו וכו'"(9) (חולין, קה ע"ב). ביטוי נוסף של סלידה מהכינים מופיע בפסיקתא רבתי (איש שלום, פיסקא ל"א): "ר' אליעזר אומר: מהו ושפח ה'? שהיו יושבות אצלם והיו רואים שורות שורות של כינים יורדות משערם לתוך קדקד, והיו משתקצות ומתעזבות בפניהם, ומיד היו משליכים אותן ארצה. הוא שציון אומרת עזבני ה' עיזבני ה'".

מהגמרא בשבת (שם) משתמע שלא כולם סלדו מהריגת הכינים: "תנו רבנן: המפלה את כליו מולל וזורק, ובלבד שלא יהרוג. אבא שאול אומר: נוטל וזורק, ובלבד שלא ימלול. אמר רב הונא: הלכה מולל וזורק וזהו כבודו, ואפילו בחול. רבה מקטע להו, ורב ששת מקטע להו, רבא שדי להו לקנא דמיא. אמר להו רב נחמן לבנתיה: קטולין, ואשמעינן לי קלא דסנוותי"(10).

הכינים הטרידו לא רק בגלל הסלידה שהן עוררו אלא גם בעקיצתן כפי שנוכל ללמוד מדברי רבא: "אמר רבא: אי קרצתן כינה - לא תנאי"(11) (עירובין, סה ע"א). חכמת שלמה מביא שני פירושים לדברי רבא: "שם אי קרצתן כינה נ"ב לכאורה נ"ל פי' אם הרגתי כינה והיתה נמאסת עלי וכן אמרינן בפרק הממונה מאי משמע דקרצו לישנא דקטולי הוא כו' אכן בערוך קצת משמע שהוא לשון דיבוק ואחיזה דומיא דקרצה שפתה וא"כ לפי זה הוי פירוש אם נדבקת בי כלומר עוקצת ומשום צערא הוא וק"ל". על פי פירושים אלו ההפרעה שנגרמה לרבא על ידי הכינים היא בסלידה שהם מעוררים או בעקיצתם.
 

כינת הראש
צילם: Maximus Rex 

 

      

כינת הראש  - בקיעה
צילם: CDC

 

ביצה של כינת הראש
צילם: לא ידוע

 
 


(1) זיהוי הכינים במכת מצרים עם כיני האדם עורר קושי משום שהניחו שאין הן נוצרות מעפר אלא מזיעה.
(2) פירוש: אדהכי [עד שכך, בתוך כך] שמעה ילתא את הדברים הללו, והיא היתה בת ראש הגולה והיתה רגילה שינהגו בה כבוד, קמה בזיהרא [בחמתה], ועלתה לבי חמרא, ותברא ארבע מאה דני דחמרא [ונכנסה לבית היין, ושברה ארבע מאות חביות יין]. אמר ליה [לו] אחר כך רב נחמן לעולא: נשדר [ישלח] לה מר כסא אחרינא [אדוני כוס אחרת], שלח לה עולא לילתא: כל האי נבגא, דברכתא [החבית הזו, של ברכה] היא, ואם לא שתתה מכוס הברכה עצמה, יכולה היא לשתות יין מן החבית הזו, והרי זו כשתיית כוס של ברכה. שלחה ליה [לו] בתשובה: ממהדורי [מן המחזירים בעיירות], רמז לעולא שהיה מסתובב בין בבל לארץ ישראל יוצאים תמיד מילי [דברים], ומסמרטוטי [ומן הסמרטוטים] מתרבים כלמי [כינים].
(3) פירוש: אפרא הורמיז אימו של המלך שבור שלחה דם לרבא (על מנת שיפסוק אם הוא דם טמא) וישב לפניו רב עובדיה. הריח את הדם ואמר שדם זה הוא דם חימוד (על פי חלק מהראשונים דם זה כשלעצמו טהור). אמרה האם לבנה ראה כמה חכמים היהודים. ענה הבן אולי הם רק מנחשים (כסומא בארובה). כתגובה שלחה לרבא ששים מיני דמים וידע לזהות את כולם מלבד האחרון שהיה דם כינים. אירע נס ורבא נתן לה כמתנה מסרק כינים והיא חשבה שבכך רמז לה שמדובר בדם כינים. אמרה איפרא הורמיז: יהודים בחדרי הלב אתם יושבים כלומר כל חכמה מצויה בכם.
(4) בחפירות בקומראן ומצדה נמצאו מסרקי עץ ושנהב ששימשו לפליית כינים ובין שיניהם כינים בשלבי התפתחות שונים.
(5) פירוש: אִיבַּעֲיָא לְהוּ [נשאלה להם ללומדים]: הַאי מַזְיָא [שיער זה] הגדל על פני הגוף האם מִלְּתַחַת [מלמטה] הוא רָבֵי [גדל] אוֹ מִלְּעֵיל [מלמעלה]? היכן מתווסף השיער החדש? ... ומציעים: תָּא שְׁמַע [בוא ושמע] תשובה לדבר מֵהָא אִינְבָּא חַיָּה דְּקָאֵים בְּעִיקְבָא דְּבִינְתָא [מהכינה החיה שנמצאת תמיד בשורש השערה] וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ מִלְּתַחַת רָבֵי [ואם עולה על דעתך שמלמטה גדלה השערה] בְּרֵישָׁא דְּבִינְתָא בָּעֵי לְמֵיקַם [בראש השערה היתה צריכה הכינה לעמוד], שהרי השער צומח והכינה היתה צריכה לעלות אתו. ודוחים: לְעוֹלָם תאמר כי מִלְּתַחַת רָבֵי [מלמטה השיער גדל] וְאַגַּב חִיּוּתָא נָחֵית וְאָזֵיל אִינְבָּא [ומפני חיותה הכינה יורדת והולכת], שהיא זוחלת למטה תמיד לכיוון שורש השיער, משם היא ניזונה. ומביאים ראיה אחרת, תָּא שְׁמַע [בוא ושמע] מכך שאִינְבָּא [כינה] מֵתָה נמצאת תמיד בְּרֵישָׁא דְּבִינְתָא [בראש השערה], וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ מִלְּעֵיל רָבֵי [ואם עולה על דעתך שמלמעלה גדל השער] בְּעִיקְבָא דְּבִינְתָא בָּעֵי לְמֵיקַם [בשורש השערה היתה צריכה לעמוד]. ודוחים: הָתָם נַמִי [שם גם כן] אפשר לומר שמִשּׁוּם דְּלֵית בָּהּ חֵילָא, שָׂרוּגֵי שָׂרִיגָא וְאָזֵיל [שאין בה כוח, היא נתפסת במקומה ועולה עם השיער הצומח].
(6) "... למה הביא עליהם כינים לפי ששמו ישראל מכבדי חוצות ושוקים לפיכך נהפך עפרם לכינים וחופרין אמה על אמה ולא היה שם עפר שנאמר כל עפר הארץ היה כינים, ויעשו כן החרטומים להוציא את הכינים ולא יכולו, אמר ר' אלעזר מכאן אתה למד שאין השד יכול לבראות פחות מכשעורה" (שמות רבה, וילנא, וארא פרשה י'). על רקע עובדה זאת ניתן להבין את דברי רבי אליעזר: "ההורג כינה בשבת כאילו הורג גמל" (שבת, יב ע"א) ואת הניגוד "מקרני ראמים עד ביצי כינים" (שבת, קז ע"ב).
(7) כך סבר הרב יוסף מאורליינ"ש שדבריו הובאו בתוס' הנ"ל. ר"ת חלק וזיהה את הכינים עם כינת האדם (כיני הגוף והראש): "ואין נראה לר"ת דאמרינן במדרש אף כי אנוש רימה אלו כינים שבראש ובנדה פ"ב (דף כ:) שלח לה מסריקותא מקטל קלמי ופי' בקונטרס מסרק להרוג כינים ואין דרך שחורה הקופצת להיות בראש ועוד בברכות (פ"ז דף נא:) אמרינן ממהדורי מילי ומסמרטוטי קלמי ודרך כינים לבנות הרוחשות להיות בסמרטוטי מבגדים ישנים ועוד דפרעוש אמר לקמן בפרק שמונה שרצים (דף קז:) שהוא פרה ורבה וכינה הרוחשת אינה פרה ורבה אלא באה מזיעת אדם וכו'".
מחלוקת זו מעוררת שאלה עקרונית העוסקת בקשר בין הנסים והריאליה. מדברי רבי יוסף מאורליינ"ש משתמע שלמרות שמכות מצרים היו אירועים ניסיים יש לפרש אותן במונחים ריאליים. מסיבה זו הוא זיהה את הכינים שהיכו את מצרים במין היוצא מהארץ ("הכינה השחורה הקופצת היוצאת מן הארץ"). נימוק זה איננו מובן מאליו שהרי אם מכת הכינים הם תופעה ניסית "היד ה' תקצר" להביא כל מין שיחפוץ ולא רק מינים העולים מהקרקע.
(8) פירוש: שאלו את ר' אליעזר: עד היכן גשמים יורדין ויתפללו שלא ירדו? אמר להם בלשון הפרזה: כדי שיעמוד אדם בצוק הנקרא קרן אפל שהוא מקום גבוה מאד וישכשך (ינענע) רגליו במים, שאם לא הגיעו המים עד לגובה כזה אין מתפללים על רוב הטובה. ושואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] שבה נאמר בלשון אחרת: "ישכשך ידיו"! ומשיבים: אין זו סתירה, רגליו כידיו קאמינא [אומרים אנו]. כלומר, שיכול לשכשך רגליו בשחיה הרי שיכול לשכשך גם את ידיו במים המגיעים ממש עד לקצה קרן אופל. וכדי להסביר את שיעורם של הדברים, אמר רבה בר בר חנה: לדידי חזיא לי [אני עצמי ראיתי] את קרן אפל, דקם ההוא טייעא כי רכיב גמלא ונקיט רומחא בידיה מיתחזי איניבא [שעמד ערבי אחד כאשר הוא רוכב על גמל ומחזיק רומח בידו ונראה משם כתולעת] ללמדנו עד כמה גבוהה קרן אופל.  
(9) רב חסדא ורבה בר רב הונא הוו קאזלי בארבא [היו הולכים בסירה], אמרה להו ההיא מטרוניתא [להם גבירה אחת]: אותבן בהדייכו [הושיבו אותי יחד איתכם בסירה]! לא אותבוה [לא הושיבוה], אמרה מלתא [דבר] של כשפים ואסרתה לארבא [קשרה את הסירה] למקומה, שלא תזוז. אמרו אינהו מילתא, שריוה [אמרו הם דבר, התירו אותה ממקומה]. אמרה להו [להם] אותה גבירה: מאי איעביד לכו [מה אעשה לכם] שאין הכשפים שולטים בכם, דלא מקנח לכו בחספא [שאין אתם מקנחים עצמכם לאחר עשיית צרכים בחרס], ולא קטיל לכו כינה אמנייכו [ואין אתם הורגים כינה על בגדיכם].
(10) פירוש: בענין פילוי הבגד מכינים בשבת מביאים את מה שתָּנוּ רַבָּנַן [שנו חכמים] בתוספתא: הַמְפַלֶּה אֶת כֵּלָיו מוֹלֵל, כלומר, לוחץ וממעך קצת את הכינה, וְזוֹרֵק אותה, וּבִלְבַד שֶׁלּא יַהֲרוֹג אותה. ואילו אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: נוֹטֵל וְזוֹרֵק את הכינה, וּבִלְבַד שֶׁלּא יִמְלוֹל אותה, שלדעתו הריגת כינה אסורה מן התורה, ולכן אפילו למלול אסור, שמא יבוא להרוג. אָמַר רַב הוּנָא: הֲלָכָה היא שמוֹלֵל וְזוֹרֵק את הכינה, וְזֶהוּ כְּבוֹדוֹ, וַאֲפִילּוּ בַּחוֹל. כלומר, אף בימות החול שאין חשש איסור בהריגת כינה, אף על פי כן מוטב שלא יהרגנה, מפני המיאוס, ודיו אם זורקה בלבד (מאירי). ומסופר כי רַבָּה מְקַטַּע לְהוּ [היה הורג אותן], את הכינים. וְכן רַב שֵׁשֶׁת מְקַטַּע לְהוּ [היה הורג אותן]. ואילו רָבָא שָׁדֵי לְהוּ לֶקְנָא דְּמַיָא [היה זורק אותן לתוך ספל מים] ולא היה הורגן בידיים ממש. ומסופר שאָמַר לְהוּ [היה אומר להן] רַב נַחְמָן לִבְנָתֵיהּ [לבנותיו]: קְטוֹלִין וְאַשְׁמְעִינַן לִי קָלָא דְּסַנְוָותֵי [הרגון והשמיעו לי את קול המסרקות], כלומר, יכולות אתן להרוג את הכינים כרגיל על גבי המסרק.
(11) אָמַר רָבָא: אִי קְרַצְתָּן [אם עקצתני] כִּינָה שוב לָא תְּנָאִי [אינני יכול ללמוד כפי רגילותי]. 
 

 

לעיון נוסף:

סיכום הרב חיים רפופורט בדרכו של הרבי מלובביץ'
יחס חז"ל לעולם הטבע
תשובות לקונטרסי "ד"א"
השתנות הטבעים כפתרון לסתירות בין דת למדע
תולדות ההלכה והחיים המודרניים
תכתובת בנושא ב"חדרי חרדים"
פורטל הדף היומי: הריגת כינים בשבת
 



א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

 


כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה. 

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר