סקר
באיזה סבב של "דף יומי" אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

צדין את האישות ואת העכברים – עכבר הבית

 

"תנו רבנן: צדין את האישות ואת העכברים משדה הלבן ומשדה האילן כדרכו, ומחריבין חורי נמלים, כיצד מחריבין? רבן שמעון בן גמליאל אומר: מביא עפר מחור זה ונותן לתוך חור זה, והן חונקין זה את זה" (מועד קטן, ו ע"ב).

פירוש: ההלכה שבמשנה מובאת בהרחבה בברייתא, תנו רבנן [שנו חכמים]: צדין את האישות ואת העכברים משדה הלבן ומשדה האילן כדרכו, ומחריבין חורי נמלים שהנמלים לא יזיקו. ומסבירים: כיצד מחריבין? רבן שמעון בן גמליאל אומר: מביא עפר מחור נמלים זה ונותן לתוך חור זה (קן נמלים אחר) ומכיון שאין הנמלים מזהות את העפר, אינן מוציאות אותו ואינן יכולות לצאת החוצה ולכך הן חונקין זה את זה (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
 

שם עברי: עכבר הבית   שם באנגלית: House Mouse   שם מדעי: Mus musculus

שם נרדף במקורות: עכברא


נושא מרכזי:  על העכבר כמזיק בשדות ובמשכנות האדם


העכברים מוזכרים בש"ס פעמים רבות כמזיקים למזון ורכוש הנמצאים בבית. בסוגייתנו אנו לומדים על כך שהם גורמים לנזקים כבדים גם בשדות ולכן מותר לצוד אותם במועד ובשביעית(1) . רבי יהודה מחלק בברייתא (דעת חכמים במשנה) בין "שדה הלבן" שבו מותר לצוד רק בשינוי ל"שדה האילן" שבו צד "כדרכו". מתוך דבריו לא ברור האם הוא מתייחס לנזק האישות (חולד) ו/או העכברים שעליהם דבר ת"ק. לכאורה נראה שהוא מחלק בין "כדרכו" ל"שלא כדרכו" הן לגבי האישות והן לגבי העכברים. בפני הנחה זו עומדים שני קשיים: א. שיטת הציד "שלא כדרכו" המתוארת על ידו ("נועץ שפוד, ומכה בקורדום, ומרדה האדמה מתחתיה" - ראו במאמר "צדין את האישות ואת העכברים משדה האילן ומשדה הלבן") אינה מתאימה לציד עכברים. ב. נזקם של עכברים גדול יותר ב"שדה הלבן" (שדה תבואה, ראו להלן) מאשר ב"שדה האילן" ואילו מהמשנה והברייתא משתמע להיפך. מסיבות אלו נראה לענ"ד שבניגוד לאישות הרי שבעכברים הברייתא אינה מבחינה בין "כדרכו" ל"שלא כדרכו". ניתן, אם כן, להציע שבגלל נזקם הגדול של העכברים בכל סוגי השדות, מותר לצודם תמיד ללא שינוי גם לדעת רבי יהודה. לחילופין ייתכן וגם לגבי העכבר קיימת אבחנה בין שיטות ציד אלא שהברייתא לא טרחה לתארן משום שהיו ידועות לכל.

על פי אחת הגרסאות בשאילתות דרב אחאי (וזאת הברכה שאילתא ק"ע) התמונה מתהפכת: "... וצדין את האישות ואת העכברים במועד ... רבי יהודה אומר: צדין את העכברים משדה האילן כדרכו ומשדה הלבן שלא כדרכו וכו'". בניגוד לגרסה בגמרא שלפנינו בה נאמר באופן כללי "רבי יהודה אומר: משדה האילן כדרכו ומשדה הלבן שלא כדרכו", דבר המאפשר לנו לייחס את דבריו לאישות, הרי שבגרסה בה נכתב: "רבי יהודה אומר: צדין את העכברים" הדבר כמובן בלתי אפשרי. כאמור לעיל, מסתבר יותר לומר שרבי יהודה התייחס לאישות בלבד ואכן במהדורת מירסקי מובא שבשני עדי נוסח של השאילתות הגירסה היא "את האישות ואת העכברים". 
 

    
תמונה 1. עכבר בית      צילם: Xocolatl   תמונה 2. גולגולת טיפוסית של מכרסם         
מקור:  Nordisk familjebok

 

הרחבה

עצם העובדה שבעלי חיים שוכנים בחצירו של האדם ובשדותיו מגדילה את הסכויים למעורבותם בתרחישים שונים שבהם עוסקות הסוגיות בגמרא. העזים, למשל, מעורבות ב"מעשי משובה" וגורמות לנזקים בגינה ובבית בגלל זריזותן ויכולת הטיפוס שלהן (ראה במאמר "ההוא גדיא ... דחזא חושלא"). העורב מעורב לעיתים קרובות ב"גניבות" מחצר האדם ובעיקר חטיפת נתחי בשר (ראה במאמר "לעורבים ולא לעטלפים").

משחר ההיסטוריה ההתיישבותית נחשב העכבר ל"דייר משני" בבית האדם ובשדותיו ולכן במהלך מחקרים ארכיאולוגיים מציאת שרידיו מהווה הוכחה לקיומו של יישוב קבע. הקשר שלו לאדם נובע מהתנהגותו ה"אופורטוניסטית" (מנצל הזדמנויות). בדרך כלל בעלי חיים מסוג זה סתגלניים ובעלי כושר למידה טוב. העכבר מזהה ולומד במהירות את דרכי הגישה למאגרי מזון ואת דרכי המילוט בשעת סכנה ולכן משגשג במשכנות האדם העשירים בדרך כלל במזון זמין. מזון רב נמצא באסמי התבואה והעכברים גורמים בהם לנזקים משמעותיים: "המפקיד פירות אצל חבירו הרי זה יוציא לו חסרונות. לחטין ולאורז תשעת חצאי קבין לכור ... הכל לפי המדה, הכל לפי הזמן. אמר רבי יוחנן בן נורי: וכי מה איכפת להן לעכברין והלא אוכלות בין מהרבה ובין מקימעא אלא אינו מוציא לו חסרונות אלא לכור אחד בלבד. רבי יהודה אומר אם היתה מדה מרובה אינו מוציא לו חסרונות מפני שמותירות" (בבא מציעא, פ"ג מ"ז). מוצאים אנו כאן מחלוקת "ביולוגית" בשאלה כיצד משפיע עודף מזון על הכמות שהעכברים אוכלים. דוגמאות נוספות לנוכחות העכברים ונזקיהם בבית מצאנו בגמרא בבכורות (כה ע"ב): "... אימר בא עורב ונטלה, בא עכבר ונטלה וכו'" או עכבר שמצא את מותו בשיכר (עבודה זרה, סח ע"ב): "אמר רבא הלכתא נותן טעם לפגם מותר ועכברא בשיכרא וכו'".

תכונה חשובה נוספת התורמת למגוון האיזכורים של העכבר בש"ס היא תפריטו הכולל פריטי מזון לא שגרתיים שרוב בעלי החיים אינם מנצלים או אינם מסוגלים לנצל: "תנו רבנן: בראשונה היו מניחין תפילין בחורין הסמוכין לבית הכסא, ובאין עכברים ונוטלין אותן. התקינו שיהו מניחין אותן בחלונות הסמוכות לרשות הרבים וכו'" (ברכות, כג עא). הן הבתים והן פרשיות התפילין עשויים עור וגם אם איננו מזון מועדף על העכברים הם עלולים לאכלו. בפסחים (יג ע"א) מסופר על עכברים שנקבו שק עור: "... מעשה באדם אחד שהפקיד דיסקיא מלאה חמץ אצל יוחנן חקוקאה, ונקבוה עכברים והיה חמץ מבצבץ ויוצא וכו'". מפרש רש"י: "דיסקייא – שתי מלות מורכבות: שני שקים, אמתחת של עור". בבכורות (כט ע"ב) העכברים חשודים לאכול עור בהמה: "רבי אליעזר אומר לוקחין ממנו עורות של נקבה: מאי טעמא? מידע ידיע. ות"ק? אם כן זכר נמי, חייק לזכרותיה ואמר עכברים אכלוה. ואידך בי עכברים מידע ידיע" (2). עכברים עלולים לכרסם מסמכים חשובים שנכתבו על נייר או קלף: "משנה: מי שפרע מקצת חובו ר' יהודה אומר יחליף רבי יוסי אומר יכתוב שובר אמר רבי יהודה נמצא זה צריך להיות שומר שוברו מן העכברים וכו'" (בבא בתרא, קע ע"ב). מסיבה זו ניתן "להאשים" עכברים בהעלמותו של גט: "וגיטא אימור עכברים שקלוה" (גיטין, יט ע"ב). בגמרא בביצה (לו ע"ב) אנו לומדים על עכבר שחדר ל"קופסת" הבשמים של רב אשי: "תא שמע: דההוא עכברתא דאשתכח בי אספרמקי דרב אשי, אמר להו רב אשי: נקטה בצוציתה ואפקוה"(3). איננו יודעים אם אכן מדובר בקופסה או בדרך אריזה אחרת אך עובדה היא שהעכבר ניסה לכרסם בשמים.

יכולת הכרסום של העכברים גרמה לכך שהיה קושי להתגונן מפני שיניהם ולכן נזקקו לשיטה שכיום כמעט ואינה מוכרת לנו. על מנת למנוע מהעכברים להגיע למזון נהגו לתלות אותו במקום גבוה כפי שמשתמע מהאיסור לתלות ביום טוב בשר על גבי מאזניים, באופן הדומה לשקילה, כדברי הגמרא (ביצה, כח ע"א): "... אפילו לשמרו מן העכברים". מפרש רש"י: "אפילו לשמרו מן העכברים - אין נותנין אותו במאזנים התלויין ביתד גבוה". במצבים אחרים היה צורך להשקיע מאמץ ולמנוע באופן אקטיבי את נזקם של העכברים: "ותניא רבי שמעון בן אלעזר אומר תינוק בן יומו חי אין צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים אבל עוג מלך הבשן מת צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים שנאמר ומוראכם וחתכם יהיה כל זמן שאדם חי אימתו מוטלת על הבריות כיון שמת בטלה אימתו" (שבת, קנ"א ע"ב). "גופא: המשמר את המת אף על פי שאינו מתו פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה. היו שנים זה משמר וזה קורא, וזה משמר וזה קורא. בן עזאי אומר: היו באים בספינה מניחו בזוית זו ומתפללין שניהם בזוית אחרת. מאי בינייהו? אמר רבינא: חוששין לעכברים איכא בינייהו. מר סבר: חיישינן, ומר סבר: לא חיישינן" (ברכות, יח ע"א).

התנהגות הכרסום של עצמים שאינם מזינים התפרשה כחטא העכברים: "שאלו תלמידיו את ר"א מפני מה הכל מושלים בעכברים? מפני שסורן רע. מאי היא? רבא אמר: אפילו גלימי גייצי. רב פפא אמר: אפילו שופתא מרא גייצי" (4) (הוריות, יג ע"א). מפרש שם רש"י: "מפני מה הכל מושלין בעכברים - כלומר מפני מה נתנה מפלה יתירה לעכברים שנרדפין תדיר תדיר. אמר להם מפני שסורן רע - שיצר לבם רע הוא יותר מדאי סורו שר שלהם כדאמר (ב"מ דף נט:) בגר שסורו רע דהיינו יצר הרע ששר שלו רע הוא. מאי היא - היכי הוי סורן רע. אמר רבא אפילו גלימי - דלאו מאכל ולית בהו הנאה אפילו הכי גייצי להו. גייצי - נושכין. שופתא - ביתד של מרא דעץ הוא גייץ". רש"י מתאר כאן את התנהגותם של העכברים באופן מדויק: "דלאו מאכל ולית בהו הנאה אפילו הכי גייצי להו". יש להעיר שאכן ייתכן והעכברים אינם ניזונים מהעצמים הקשים אותם הם מכרסמים ולכן "לית בהו הנאה" אך פעילות זאת חיונית עבורם. כפי שאתאר להלן בסעיף "ביולוגיה" כרסום עצמים קשים נועד לשמור על "בריאות" שיני המכרסמים בכלל והעכברים בפרט. 

כיוון נוסף להסבר "רשעות" העכברים מופיע בירושלמי (בבא מציעא, פ"ג דף ט טור ב /ה"ה): "המפקיד פירות אצל חבירו כו'. אמר רבי אמי: בשעת הגורן שנו. תמן אמרין אילין עכברייא רשיעיא כד חמיין פירי סגין קריין לחביריהון ואכלין עמהון". כאשר מלאי המזון גדול העכברים קוראים לחבריהם וכך מגדילים את הנזק. בעזרת הסבר זה ניתן לפרש את שיטת חכמים במחלוקתם עם רבי יוחנן בן נורי (בבא מציעא, לעיל) הסוברים שמידת נזק העכברים תלויה בכמות התבואה. הקשר בין שיטת חכמים ודברי הירושלמי מובא בתוי"ט (בבא מציעא, שם): "וכי מה אכפת להן לעכברים וכו' - תניא אמרו לו הרבה אובדות מהן. הרבה מתפזרות מהן. ופירשו התוספות דלדברי רבי יוחנן בן נורי קאמרי. אבל טעמייהו דרבנן מפורש בירושלמי וכו'".
 

ביולוגיה

בדרך כלל בעלי חיים אינם ניזונים מעור משום שהוא קשה לכרסום ובעל ערך קלורי נמוך. שיני העכברים ובמיוחד החותכות מאפשרים להם להתמודד עם חומרים קשים. כל המכרסמים (הסדרה שבה נכללים העכברים) מותאמים היטב לכרסום ומכאן נובע שמם. באנגלית נקראים המכרסמים rodents שם שמקורו בלטינית. Rodere = לכרסם, dens = שיניים. לכל המכרסמים יש זוג אחד של חותכות בלסת העליונה ומולו זוג אחד בלסת התחתונה. החותכות בעלות שורש פתוח ולכן הן גדלות בקביעות. על מנת שלא תגדלנה יתר על המידה יש לשחוק אותן בעזרת כרסום. פני השטח הקדמיים והצדדיים של השן העשויים מדנטין רך מכוסים באמייל קשה ואילו בפני השטח האחוריים הדנטין חשוף. בזמן הכרסום החותכות מתחככות זו בזו וכך נשחק הדנטין הרך ואילו קצוות האמייל הקשים נשארים כמבנה דמוי להב של מפסלת (תמונה 2). במקרים בהם המכרסמים ניזונים ממזון רך וקצב שחיקת השיניים אינו מספיק הם נוהגים לכרסם עצמים קשים רק לשם מטרה זו.
 


(1) בדברי הפוסקים (ראשונים ואחרונים) ניתן למצוא מגוון גדול של דעות לגבי היחס בין "שדה הלבן" ו"שדה האילן", מחלוקת ת"ק וחכמים והאם היא עוסקת במועד או גם בשביעית (ראו סכום ב"צידת מזיקים לחקלאות במועד ובשביעית", מכון הלכה ברורה) אך לא מצאתי התייחסות להבדלים (ואולי אין כאלה) בין המזיקים השונים.
(2) פירוש: ועוד שנינו: ר' אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ, מן החשוד על הבכורות, עוֹרוֹת שֶׁל נְקֵבָה. ומסבירים: מַאי טַעֲמָא [מה טעם הדבר]? מֵידַע יְדִיעַ [הדבר ידוע] שהוא עור של נקבה, שחסר בו העור של אבר הזכרות, ואם כן אין מה לחשוש. ושואלים: וְתָנָא קָמָא [והתנא הראשון] שאינו מחלק בין עור לעור, מה הוא סבור? ומשיבים: אִם כֵּן, שקונים ממנו עורות של נקבה עורות של זָכָר נַמִי [גם כן] יכול למכור, כשהוא חָיֵיק לְזַכְרוּתֵיהּ [חותך את עור הזכרות שלו], וְאָמַר [אומר] שחלק זה עַכְבָּרִים אֲכַלוּהּ [אכלו אותו]! ואומרים: וְאִידָךְ [והאחר, ר' אליעזר], מה הוא משיב לכך? בֵּי עַכְבָּרִים מֵידַע יְדִיעַ [מקום שאכלוהו עכברים ידוע וניכר], ואינו יכול לרמות.
(3) פירוש: תא שמע [בוא ושמע]: דההוא עכברתא דאשתכח בי אספרמקי [שעכבר מת אחד שמצאו באוצר הבשמים] של רב אשי בשבת, אמר להו [להם] רב אשי: נקטה בצוציתה ואפקוה [אחזוה בזנבה והוציאוה].
(4) פירוש: שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת ר' אֱלִיעֶזֶר: מִפְּנֵי מָה הַכּל מוֹשְׁלִים בָּעַכְבָּרִים, שכל הטורפים אוכלים אותם? אמר להם: מִפְּנֵי שֶׁסּוּרָן (שיצרם) רָע כלומר, יש להם מנהגים רעים. ושואלים: מַאי [מה] הִיא, מה הם אותם מנהגים רעים? רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ גְּלִימֵי גָּיְיצִי [גלימות הם מכרסמים] אף על פי שאינם מזון להם. רַב פַּפָּא אָמַר: אֲפִילּוּ שׁוּפְתָּא מָרָא גָּיְיצִי [קת של מעדר הם מכרסמים].

 

רשימת מקורות:

אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 7 (עמ' 121-123).
מנחם דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (עמ' 78).

לעיון נוסף:

בפורטל הדף היומי: "להיות שומר שוברו מן העכברים"


 

א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.



כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר