סקר
מסכת תמורה
קשה מאוד
קשה
ממוצעת
קלה


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

כשותא בכרמא מהו – כשות

 

"שלחו ליה בני בשכר ללוי: כילה מהו? כשותא בכרמא מהו? מת ביום טוב מהו? ... כשותא בכרמא - עירבובא. ולישלח להו כדרבי טרפון? דתניא: כישות, רבי טרפון אומר: אין כלאים בכרם, וחכמים אומרים: כלאים בכרם. וקיימא לן: כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ? לפי שאינן בני תורה. מכריז רב: האי מאן דבעי למיזרע כשותא בכרמא ליזרע. רב עמרם חסידא מנגיד עילויה, רב משרשיא יהיב ליה פרוטה לתינוק נכרי וזרע ליה וכו'" (שבת, קלט ע"א).

פירוש: וחוזרים עתה להלכה בדיני כילה. שָׁלְחוּ לֵיהּ [לו] בְּנֵי העיירה בַּשְׁכַּר לְלֵוִי: כִּילָּה מַהוּ דינה לענין לפרסה בשבת? וכן: כְּשׁוּתָא בְּכַרְמָא [כשות בכרם] מַהוּ דינה, האם יש בה משום כלאיים? אדם שמֵת בְּיוֹם טוֹב מַהוּ הדין בכגון זה, כיצד נטפל בו? ... ובענין כְּשׁוּתָא בְּכַרְמָא הרי זה עִירְבוּבָא [כשות בכרם כלאיים]. ושואלים: וְלִישְׁלַח לְהוּ [ושישלח להם] כְּדברי ר' טַרְפוֹן? דְּתַנְיָא [שכן שנינו] בתוספתא: כִּישׁוּת, ר' טַרְפוֹן אוֹמֵר: אֵין הם כִּלְאַיִם בַּכֶּרֶם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כישות הם כִּלְאַיִם בַּכֶּרֶם. וְקָיְימָא לָן [מוחזק בידינו]: כּל הַמֵּיקֵל בדיני כלאיים בָּאָרֶץ, אפילו אין הלכה כמותו באותה הלכה, הרי הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בְּחוּץ לָאָרֶץ, שדין כלאיים שם מדברי סופרים בלבד! ומסבירים: לא גילה להם את ההיתר לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי תוֹרָה. ובענין זה של כישות בכרם מספרים שהיה מַכְרִיז רַב ואומר: הַאי מַאן דְּבָעֵי לְמִיזְרַע כְּשׁוּתָא בְּכַרְמָא [מי שרוצה לזרוע כשות בכרם] לִיזְרַע [שיזרע]. רַב עַמְרָם חֲסִידָא [החסיד] היה מְנַגֵּיד עִילָּוֵיהּ [מלקה על כך], על מי שזרע כשות בכרם. ומסופר: רַב מְשָׁרְשִׁיָּא יָהֵיב לֵיהּ [נתן לו] פְּרוּטָה לְתִינוֹק גּוֹי וְזָרַע לֵיהּ [והיה זורע לו] וכו' (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).


שם עברי: כשות הקורנית          שם באנגלית: Dodder           שם מדעי: Cuscuta epithymum

שם נרדף במקורות: כשותא    שמות בשפות אחרות: ערבית - שַעַר אל-ע'וֹלָה, ח'ניק אלכרסנה


נושא מרכזי: לזיהוי הכשותא


תקציר: תנאי להבנת מחלוקת רבי טרפון וחכמים הוא זיהוי הצמח "כשותא". על פי פירוש רש"י בסוגייתנו המחלוקת נעוצה בהגדרת מעמדה של הכשות כירק או כאילן: "כשותא - הימלו"ן שגדל על ההגא, מהו בכרמא? ירק הוא וכלאים בכרם, או אילן הוא ואינו כלאים בכרם". במאמר זה אתרכז בהיבט הביולוגי והקורא המתעניין מוזמן לעיין במאמרם של הרבנים א. אפרסמון וד. ויסקוט: "מכל עץ הגן אכל תאכל - הצצה בפינות אחדות בבוסתן ההלכה" העוסק בהרחבה בהגדרת ירק ואילן(1).

השם כשות – כשותא מופיע במקומות רבים בגמרא בהקשרים שונים. מתוך הקשרים אלו משתמע שהכשות הוא צמח טפיל ששימש כצמח מאכל, תרופה וכמרכיב להכנת שיכר. בעברית בת זמנינו קיים בלבול בשימוש בשם כשות בהתייחס לשני מיני צמחים ממשפחות שונות. הכשות היא שמו של סוג טפיל (Cuscuta) ממשפחת החבלבלים המונה בארץ כ – 13 מינים. אולם בשם זה משתמשים לעתים קרובות גם כאשר מתייחסים לצמח Humulus lupulus. צמח זה הוא מטפס ממשפחת הקנביים, הקרובה למשפחת הוורדניים, ומשמש כמרכיב חשוב בייצור הבירה. ואם לא די בבלבול זה הרי שבנוסף לכך קיים גם מין פטריה טפילה הנקראת כשותית הגפן. היום מקובל לכנות את הצמח המשמש להכנת הבירה בשם כשותנית (תמונות 1-3) ואילו הצמח הטפיל נקרא כשות (תמונות 4-6).

ייתכן ומקור ההחלפה הוא כבר בפירושי הראשונים באירופה שפירשו כשות בלעז "הומלו"ן" (Humulus lupulus) כלומר כשותנית. בתקופה זו התבסס באירופה המנהג להוסיף כשותנית לבירה לצורך הענקת טעם מריר, גוון וריח אופייניים ולצורך הארכת "חיי המדף". לאור כך שעל פי דברי הגמרא הכשות שימשה להכנת שיכר נטו הראשונים לזהותה עם הכשותנית שהיתה מוכרת להם והייתה בשימוש נרחב למטרה זו. זיהוי זה אינו עולה בקנה אחד עם הסוגיות המצביעות על הכשות כצמח טפיל של מיני שיחים קוצניים ועם מועד התחלת השימוש בכשותנית המאוחר לתקופת התנאים והאמוראים. מאידך גיסא אין עדויות חד משמעיות ממקורות חיצוניים ומאוחרים לשימוש ב – Cuscuta להכנת שיכר. ייתכן והכנסת הכשותנית לשימוש בתעשיית הבירה דחקה את הכשות שטעמו אולי נחות ולכן הוא נעלם מתעשייה זו.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

הסוג כשות (Cuscuta) מונה כ – 170 מיני צמחים טפילים דמויי חוטים חסרי כלורופיל ובעלי עלים מנוונים. בארץ גדלים 12 מינים שהבולט בהם הוא כשות השדות שפלש לארץ בראשית המאה ה – 20 מארה"ב. עלינו להניח שחז"ל התייחסו לאחד או יותר מהמינים המקומיים ואולי למין כשות הקורנית (Custuta epithymum) שתפס מקום חשוב כצמח רפואה בימי הביניים (תמונה 4). על מנת שנוכל להבין את טעם מחלוקתם של רבי טרפון וחכמים עלינו לזהות את הכשות לא רק ברמת הסוג אלא גם ברמת המין משום שהסוג כולל מינים חד שנתיים (ירק) ורב שנתיים (אולי אילן אך הדבר תלוי בהגדרתו).

כאמור, לדעת רש"י המחלוקת היא האם כשות הוא ירק או אילן אך קשה להניח שמדובר כאן במחלוקת במציאות בלבד שהרי הדבר ניתן לבדיקה. נראה שמסיבה זו הריטב"א חלק על רש"י: "כשותא בכרמא עירובא - פירוש כלאים, פרש"י ז"ל דמספקא להו לבני בשכר אם מין אילן הוא או מין תבואה, ואינו מחוור, דהא כל דמפיק והדר מפיק בלא זריעה הוא אילן אבל כל דמפיק ולא הדר מפיק הוא תבואה, לכך נראה שהספק הוא אי חשבינן ליה אוכל או לא". הריטב"א לא מציין האם הכשות גדל בלי זריעה אבל שולל את האפשרות שזה טעם המחלוקת. מהתוספתא (כלאים, ליברמן, פ"א הל' י"א-י"ב) נוכל ללמוד שלכשות מעמד ירק: "אין מרכיבין כשות על גבי האיזמא ולא תרד על גבי ירבוז מפני שירק בירק ... אין מרכיבין כשות על גבי האגא מפני שירק באילן". אם נקבל את שיטת רש"י נאלץ לטעון שהתוספתא איננה כדעת רבי טרפון.

בפסקי הרי"ד (שם) אנו מוצאים טעם אחר למחלוקת רבי טרפון וחכמים. לכו"ע הכשות הוא מין ירק אך מעמדו תלוי בפונדקאי אליו ניטפל: ... כשותא בכרמא עירובא. פירוש כשות הוא מין ירק, אלא שגדל על מיני קוצים, ושלח להם שהזורעו בכרם הוא כלאים ואסור. ונשלח להו כר' טרפון, דתנן ר' טרפון אומר כשות אין כלאים בכרם, וחכמים אומרים כלאים. פירוש דרבי טרפון אומר הקוצין עיקר, שהן אילן ואין בו משום כלאים, וחכמים אומרים כשות עיקר והוא ירק. וקיימין כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ וכו'". מעניין לציין שבחלק מהמינים הכשות נקראה בשם הפונדקאי שאליו נטפלה כמו למשל כשות הקורנית.
 

     
תמונה 1. כשותית מטפסת על גדר בגן הבוטני בגבעת רם  

 תמונה 2. כשותית - תפרחת נקבית           צילם: LuckyStarr

 

     

תמונה 3. כשותית - Humulus lupulus       
צילם: Hagen Graebner

 

 תמונה 4. כשות הקורנית         צילמה: שרה גולד

 

 
תמונה 5. כשות השדות  
מין פולש שהגיע לארץ בראשית המאה ה - 20
      תמונה 6. כשות השדות
ניתן לראות בתמונה את הגבעולים הלופתים את הפונדקאי

 
הרחבה

מאפייני הכשות

לצורך זיהוי הכשות נסקור את מאפייניו כפי שהם משתמעים מספרות חז"ל ובכללם גם את התכונות שהפכו אותו לצמח תועלת:

הכשות כצמח טפיל

בגמרא בעירובין (כח ע"ב) אנו לומדים שהכשות הוא צמח טפיל התלוי לחלוטין בפונדקאי: "... נפק אתא ינוקא דבי רב, אמר ליה: מאי אגמרך רבך? אמר ליה: כשות בורא פרי האדמה, חזיז שהכל נהיה בדברו. אמר ליה: אדרבה, איפכא מסתברא; האי מארעא קא מרבי, והאי מאוירא קא מרבי. והלכתא כינוקא דבי רב. מאי טעמא? האי גמר פירי, והאי לאו גמר פירי. ומאי דקאמרת האי מארעא קא רבי והאי מאוירא קא רבי לא היא. כשות נמי מארעא קא רבי, דהא קא חזינן דקטלינן לה להיזמתא ומייתא כשותא"(2). מפרש רש"י: "כשות - גדל בהיזמי, ואין לו שורש בקרקע, אלא מהיזמי צמח ... דקטלי להיזמיא - שקוצצין ההיזמי ומייתי כשותא, אלמא: אי לא ינקא מארעא לא רביא". כוונת הדברים היא שהכשות זקוק להתפתחותו לחומרים המגיעים מהקרקע דרך מערכת ההובלה של השיחים עליהם הוא גדל ולכן אם קוצצים אותם גם הכשות מתייבש ומת.

מקור נוסף מופיע בגמרא בשבת (קז ע"ב): "אמר מר בר המדורי אמר שמואל: הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב. מאי טעמא? אמר רבא: בר המדורי אסברא לי, לאו אמר רב ששת: האי מאן דתלש כשותא מהיזמי והיגי מיחייב משום עוקר דבר מגידולו, הכא נמי מיחייב משום עוקר דבר מגידולו". מלשון רש"י ניתן להסיק שיש חידוש בכך שתולש הכשותא חייב: "ואף על פי שאינו מחובר לקרקע כדאמרינן בעלמא מאוירא רבי"(3). במסכת עירובין מוסיף רש"י פרט נוסף המשלים את הטענה שהכשות איננו מחובר לקרקע והוא שאין לו שורש בקרקע. לדעת רש"י, אם כן, האיסור לתלוש צמח איננו מוגבל אך ורק למנתק צמח מהקרקע, אליה הוא מחובר בעזרת שורשים, אלא גם למי שמנתק צמח המחובר לצמח אחר.
 

צבע הכשות

צבע הכשות הוא גוון מסויים של צהוב או אדמדם: "אמר רב כהנא: ככבדא כשרה, כבשרא טרפה. וסימניך, ובשר בשדה טרפה. אמר רב סמא בריה דרבא: האי ריאה דדמיא ככשותא, וכמוריקא, וכגון ביעתא, טרפה. אלא ירוקה דכשרה היכי דמיא? ככרתי"(4) (חולין, מז ע"ב). הערוך (ערך "כשות") ציטט את דברי רבי האי גאון מהם ניתן להסיק מהו צבע הכשות: "... והגאון רב היי אמר כמו כן נקרא בלשון ישמעאל כשות והוא כמין חוטין ירקרוקין כגון של ברקת ... ועוד פירש צמח כדמות זהב נמשך בחוטין למעלה מהקוצים וכו'". אם נניח שהכשות הוא המין כשות הקורנית הרי שצבעו נוטה לאדום אם כי ייתכן שקיימים שלבים במחזור חייו בהם הוא צהוב. מדברים אלו נוכל להסיק לא רק לגבי צבעו של הכשות אלא גם שהצבע ירוק כלל בתוכו גם גוונים צהוב אדמדמים. בנושא זה הרחבתי במאמר "האי ריאה דדמיא ככשותא, וכמוריקא".
 

הכשות כצמח תועלת

המחלוקת המובאת בסוגייתנו ("... דתניא כישות רבי טרפון אומר אין כלאים בכרם וחכמים אומרים כלאים בכרם וכו'") מצביעה על כך שהכשות היה צמח תועלת שאם לא כן אין בו איסור כלאים. הרמב"ם פסק (הלכות כלאים, פ"ה הלכה י"ח): "הרואה בכרם עשב שאין דרך בני אדם לזורעו, אף על פי שהוא רוצה בקיומו לבהמה או לרפואה, הרי זה לא קדש, עד שיקיים דבר שכמוהו מקיימין רוב העם באותו מקום, כיצד המקיים קוצים בכרם בערב שרוצים בקוצים לגמליהם הרי זה קדש". יתר על כן, אם מדובר בצמח טפיל של "היזמי והיגי" מה האינטרס לגדלו? גידול צמח נוסף בין הגפנים פוגע בכמות היבול והוא כדאי רק כאשר מדובר בגידול יקר במיוחד כמו כרכום או וורדים ("כורכמא דרישקא זביני לך". השאלה חריפה במיוחד לאור כך שלכשות היה ערך נמוך במיוחד כפי שניתן ללמוד משתי הסוגיות להלן: "אמר רבי יהודה כשות וחזיז אין בהם משום גזל; באתרא דקפדי יש בהן משום גזל. אמר רבינא ומתא מחסיא אתרא דקפדי הוא" (בבא קמא, קיט ע"ב). מניקות הוזהרו שלא לאכלו בגלל היותו מזון רע: "לא תאכל עמו דברים הרעים. מאי נינהו? אמר רבי כהנא כגון כשות וחזיז ודגים קטנים ואדמה" (כתובות, ס ע"ב). נחזור לדון בשאלה זו בסעיף "לזיהוי הכשות" להלן. בעת העתיקה החשיבו את זרעי הכשות כתבלין וכרפואה ולשם כך היו קושרים נבטי כשות לצמחים שונים על מנת שייטפלו להם. תופעה זו היתה נפוצה במיוחד בבבל כפי שכתב פליניוס. הוא ציין שהכשות נזרעת בבבל על גבי קוצים ומשמשת לתיבול יין.
 

הכנת שיכר

הכשות שימש כתבלין לשיכר: "אמר רב: האי שיכרא דארמאה שרי, וחייא ברי לא נישתי מיניה. מה נפשך? אי שרי, לכולי עלמא שרי, אי אסיר, לכולי עלמא אסיר. אלא רב סבר משום גילויא, ואזיל מרורא דכשותא וקלי ליה זיהריה, ודלקי מלקי ליה טפי, וחייא ברי הואיל ולקי לא נישתי מיניה" (5) (עבודה זרה, לא ע"ב). מפרש רש"י: "משום דאזל מרורא דכשותא - טעם מרירות של כשות וקלי ליה לזיהרא ואין בו כח להלקות אדם בריא". על תפקידו של הכשות בהכנת השיכר אנו לומדים גם בגמרא במועד קטן (יב ע"ב): "רב יהודה שרא למיעקר כיתנא ולמיקטל כשותא ולמיעקר שומשמי. אמר ליה אביי לרב יוסף: בשלמא כיתנא חזי לחפיפה, כשותא חזי לשיכרא, אלא שומשמי למאי חזי וכו'?" (6). במסכת בבא מציעא (מב ע"ב) אנו לומדים על תפקידו של הכשות בהכנת שיכר אך גם על שתי עובדות נוספות: א. צוברים את הכשות בערימות ("כרי"). ב. בעת הסרת הכשות מהפונדקאי הקוצני נתלשים ממנו חלקים הפוגעים באיכותו: "ההוא גברא דאפקיד כשותא גבי חבריה, הוה ליה לדידיה נמי כריא דכשותא. אמר ליה לסרסיה: מהאי רמי. אזל רמא מאידך ... סוף סוף, מאי פסידא איכא, והא קא משתרשי ליה? אמר רב סמא בריה דרבא: דהוה שיכרא חלא. רב אשי אמר: בכיסי ומשלם ליה דמי כיסי"(7) מפרש רש"י: "מהא רמי - הראהו הכרי שלו, ואמר לו: מזה תטיל לשכר ... בכיסי - שהיתה כישות גרועה, וקוצים מעורבין בה, דלא השביח השכר כרצונו וקשה בעיניו שהטילוהו בתוכו".
 

כשות כצמח מאכל

"רבי זירא כי הוה חליש מגרסיה הוה אזיל ויתיב אפיתחא דרב יהודה בר אמי. אמר: כי נפקי ועיילי רבנן איקום מקמייהו ואקבל בהו אגרא. נפק אתא ינוקא דבי רב אמר ליה מאי אגמרך רבך? אמר ליה: כשות בורא פרי האדמה, חזיז שהכל נהיה בדברו וכו'" (עירובין, כח ע"ב). העובדה שהכשות נחשב למאכל לגיטימי מאפשרת לערב בו: "... עוכלא תבלין, קב תמרים, קב גרוגרות, מנה דבילה, קב תפוחין, כשות כמלוא היד, פולין לחין כמלוא היד, חזין ליטרא, והתרדין הרי הן בכלל הירק ומערבין בהן וכו'" (רמב"ם, הלכות עירובין, פ"א הל' י"א).
 

כשות כצמח תרופה

בתלמוד אנו מוצאים התייחסויות לכשות כצמח רפואה. הן המחלות שבעזרתו הן טופלו והן אופי הטיפול לא ברורים די הצורך, מתוך דברי הגמרא, אך ניתן ללמוד על ערכו הרפואי הרב מההיסטוריה, הרפואה העממית והרפואה הקונבנציונלית. במסכת כתובות (עז ע"ב) למדנו: "אמר ר' חנינא: מפני מה אין בעלי ראתן בבבל? מפני שאוכלין תרדין, ושותין שכר של היזמי. אמר רבי יוחנן: מפני מה אין מצורעין בבבל? מפני שאוכלין תרדין, ושותין שכר, ורוחצין במי פרת". מפרש רש"י: "בעלי ראתן - שרץ יש לו במוחו. של היזמי - שמטילין בו כשות שגדל בהיזמי". במסכת שבת (קט ע"ב) מופיע מאמר תמוה על פי אמות מידה מודרניות: "האי מאן דבלע חיויא לוכליה כשותא במילחא ולירהטיה תלתא מילי"(8). מקור נוסף מופיע בגיטין (סט ע"א): "לבשולי - לייתי פארי דריש נפייא, וטלפחי בעפרייהו, ושובלילתא וחומרתא דכשותא, ונינקוט כאמגוזא בפומיה. לאיפתוחי - לינפח ליה חבריה תחלי חיורתא בגילא דחיטתא"(9).

הרמב"ם (שבת, פכ"א הל' כ"ב) פסק: "אוכל אדם אוכלין ומשקין שדרך הבריאים לאכלן ולשתותן כגון הכסבר והכשות והאזוב אף על פי שהן מרפאין ואכלן כדי להתרפאות בהם מותר הואיל והם מאכל בריאים וכו'". מיני הכשות נכללו ברשימת התרופות הידועות בימי הביניים. למין כשות הקורנית שגדל בארץ ישראל ייחסו תכונות רפואיות ייחודיות והוא יוצא ממנה לארצות אחרות. ברפואה העממית משמשת משרה של הכשות לטיפול בדרכי השתן וסרטן המעי.
 

לזיהוי הכשות

מכלול המאפיינים של הכשות המופיעים בגמרא מצביע באופן כמעט ודאי על הצמח הטפיל כשות אך אין הסכמה בין החוקרים שאכן ה"כשות" בספרות חז"ל הוא ה - Cuscuta. בלוחות חימר שנמצאו במסופוטמיה מתואר מסחר וייצור שיכר מתמרים שהתקיים בין השנים 482-600 לפנה"ס. אחד המרכיבים המופיעים ברשימת חומרי הגלם היה kasû שמשערים שהוא הכשות (או אולי חרדל) ושימש כתבלין (10). ייתכן והשם אכדי/שומרי התגלגל לשם הארמי כשותא שפירושו: שיער, על שום דמיון גבעוליו לשערות (11). על הקשר שבין כשות ושיער אנו לומדים במשנה (עוקצין, פ"ב מ"א): "זיתים שכבשן בטרפיהן טהורים לפי שלא כבשן אלא למראה, כשות של קשות והנץ שלה טהורה וכו'". מפרש רע"ב: "כשות של קישות - כשהקשואים קטנים יש להן כמין שער קטן, ונקרא כשות". כך גם במשנה במקוואות (פ"ט מ"ד): "לפלוף שבעין וגלד שעל המכה ... כשות של קטן לא טמא ולא מטמא וכו'". גם כאן מפרש רע"ב: "כשות של קטן - כמין שער נולד בבשר הקטנים, כעין השער שנולד בקשואין שקורין פאקו"ס בערבי, ואותו שער קרוי בלשון משנה כשות של קישות, כך שער של קטן הדומה לו קרוי כשות של קטן, והנשים קוראות לו שער שוטה". רב האי גאון מתאר את הכשות "בלשון ישמעאלי": "והוא כמין חוטין ירקרקין (12) כגון של ברקת שעיקרן בארץ ופרין על הקוצין הנקראין היזמי" (13). השם כשות, או כשותא, עבר לערבית וללטינית ומכאן שמו המדעי של הכשות Cuscuta. גם הרמב"ם (ביאור שמות) זיהה את הכשות כצמח הטפיל Cuscuta.

יש המשערים שבעבר נקרא הכשות Orobance. תאופרסטוס(14) בספרו "על מחקר הצמחים" תיאר צמח בשם Orobanche (οροβαγχη). משמעות השם היא "חונק הבקיה"(15) (orobos הוא בקיה או בקית הכרשינה ו – anchone פירושו לחנוק). מקור שם זה הוא בכך שהצמח מכסה את הפונדקאי ולופת את גבעוליו. משערים שהכוונה לכשות ולא לעלקת הנקראת בימינו בשם זה משום שתיאופרסטוס כתב עליה פסקה נפרדת ובנוסף לכך אין היא לופתת את הפונדקאי אלא עולה מתוך שורשיו.

בארץ ישראל ובסביבתה (כמו בבבל) קיימים מיני כשות שונים. רובם טפילים של צמחי בר בלבד ורק בודדים נטפלים גם לצמחי תרבות ובמיוחד לקטניות. הכשות שאותו מתארת הגמרא הוא אחד מבין המינים המקומיים (בוודאי לא כשות השדות שחדרה לאזורנו רק לאחר מלחמת העולם הראשונה) הנטפלים לצמחי בר כמו "היזמי והיגי". ניתן להציע שהזריעה בכרם היתה של מין כשות שאיננו פוגע בגפנים אלא מסייע להדביר את עשבי הבר. דוגמה לדבר ניתן לראות בצפון מזרח הודו שם מעבירים קטעי כשות הנקטפים בשדות למטעי התה כדי שייטפלו לעשב מטפס מן הסוג מיקניה ((Mikania החונק את ענפי התה. גבעולי הכשות אינם תוקפים את צמח התה, ומתפתחים היטב על המיקניה בעזרת מצוצות שהם שולחים לתוך הענפים המטפסים ומביאים למותם. אפשרות נוספת היא שהכשות בכרמים לא גדלה בין הגפנים אלא על הקוצים שבעזרתם גדרו את הכרם והגנו עליו משיני חיה ובהמה(16). את קוצים אלו ניצלו גם לגידול הכשות.
 

"כשות" = כשותית

רבינו גרשום (חולין, מז ע"ב) כתב: "כשותא – הומלין, כמיל בלשון כנען". לשון כנען היא בוהמית והכשותית נקראת בשפה זו Chmel. גם רש"י מפרש בכל האזכורים: "כשותא – הומלו"ן". ההומלון הוא ה – Humulus lupulus כלומר הכשותנית. הכשותנית מעניקה לבירה את הטעם והמרירות האופיניים. לייצור הבירה משתמשים בתפרחת הנקבית של הכשותנית (ראו בתמונה 4). החומרים הכימיים בכשותנית מסייעים בשימור הטריות ובייצוב הקצף של הבירה. הכשותנית מכילה חומצות אלפא המעניקות מרירות וחומצות בטא המעניקות ארומה.

בפירוש רש"י קיים קושי כפול. א. הוא מזהה באופן עקבי בכל הסוגיות את הכשות כהומלון למרות שבחלקן (להלן) ברור שמדובר בצמח טפיל ולא בכשותנית שהיא אמנם מטפסת אך איננה טפילה. ב. הכשותית זקוקה לבית גידול מוצל ולח וקשה להניח שניתן היה לגדלה על גבי שיחים קוצניים בחבל הים תיכוני של ארץ ישראל וסביבתה. ג. יתכן והשימוש בכשותנית כתבלין להכנת בירה היה קיים במידה מצומצמת כבר בימיו של רש"י אך קרוב לוודאי שלא היה ידוע בתקופת חז"ל. התיעוד הראשון של גידול הכשותנית הוא משנת 736 בגרמניה ותיעוד של שימוש להטעמת בירה רק בשנת 1079. רק במאה ה – 13 התחילה הכשותנית לתפוס את מקומה של תערובת עשבים מסויימת (Gruit) ששימשה בתעשיית הבירה. תערובת עשבים זאת לא הייתה יעילה בשימור הבירה והיא התקלקלה זמן קצר לאחר הכנתה. בתקופה זו הדרך היחידה לשימור הייתה בעזרת העלאת אחוז הכוהל במשקה. תהליך פיתוח השימוש בכשותנית הושלם במאה ה – 13 בבוהמיה וזו הפכה לחלוצת הייצור התעשייתי של הבירה וממנה הוא התפשט לשאר אירופה. אין זה מקרה שהרמב"ם שלא הכיר את הכשותנית במקומות מושבו (ספרד, ארץ ישראל ומצרים) זיהה את ה"כשות" עם Cuscuta.
 

ביולוגיה

לנוסע בכבישי הארץ בחודשי הקיץ בולטים לעין משטחים צהובים בצדי הדרכים. אלה הם משטחי כשות השדות (ראה תמונה) שהוא צמח טפיל ממשפחת החבלבליים. לצמח הזה גבעולים צהובים או כתומים דמויי ספגטי(17), חסרי עלים, שנכרכים על פונדקאים שונים, מטפסים עליהם ויכולים לכסות אותם כליל. התפוצה הרחבה של הכשות בצידי הדרכים קשורה להתפתחות של אוכלוסיות גדולות של צמחים העמידים לריסוס בפני עשבים בצידי הכבישים. כשות השדות הוא הנפוץ בין מיני הכשות בארץ. מוצאו באמריקה והוא התפשט בכל העולם. בין פונדקאיו נכללים החימצה וקטניות מספוא שונות, אבטיח, עגבנייה, בצל, סלק, צמחי תבלין ורפואה שונים, צמחי גינה שונים, ואפילו צמחים מעוצים וביניהם הקפה והגפן. תכונה זו גורמת לכשות השדות להוות עשב מזיק.

הסוג כשות הוא טפיל מוחלט דבר הבא לידי ביטוי בכך שהוא מפיק את כל הדרוש לו (מים, מינרלים וסוכרים) מהפונדקאי(18). הכשות מפיק את החומרים הנחוצים לו מהפונדקאי בעזרת מצוצות(19) רבות המתפתחות לאורך הגבעול בקטעים הכרוכים סביב הענפים והעלים של הפונדקאי. בשלב הראשון הטפיל מפתח כרית הצמדה שמתוכה נשלחים תאי גישוש לתוך רקמת הפונדקאי. תא גישוש שנתקל ברקמת הובלה(20) מסמן לכשות את הכיוון הרצוי להתפתחות המצוצה הבנויה מתאי עצה ושיפה ומשמשת גשר פיזיולוגי בין הפונדקאי לטפיל.

 


(1) מלילות ב' תשס"א, בהוצאת המכון לרבני יישובים, עמ' 81-200.
(2) פירוש: ר' זֵירָא כִּי הֲוָה חֲלִישׁ מִגִּרְסֵיהּ, הֲוָה אָזֵיל וְיָתֵיב אַפִּיתְחָא [כאשר היה חלש מלימודו, היה הולך ויושב על פתח] בית מדרשו של רַב יְהוּדָה בַּר אַמִי, אֲמַר: כִּי נָפְקִי וְעָיְילִי רַבָּנַן [כאשר יצאו חכמים] אֵיקוּם מִקַּמַיְיהוּ [אקום מלפניהם] וַאֲקַבֵּל בְּהוּ אַגְרָא [בהם שכר]. שקיימתי מצוות כבוד תלמידי חכמים, שהיות ונחלש כוחו מלעסוק בתורה ינוח ועם זאת יקיים מצוה אחרת. פעם נְפַק אֲתָא [יצא ובא] מבית המדרש יָנוֹקָא דְּבֵי רַב [תינוק של בית רב] אֲמַר לֵיהּ [לו] ר' זירא: מַאי אַגְמַרָךְ [מה למדך] רַבָּךְ? אֲמַר לֵיהּ [לו]: על כְּשׁוּת מברכים "בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה", על חָזִיז מברכים "שֶׁהַכּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ". אֲמַר לֵיהּ [לו] ר' זירא: אַדְּרַבָּה, אִיפְּכָא מִיסְתַּבְּרָא [ההיפך הוא המסתבר], שכן, הַאי [זה] החזיז מֵאַרְעָא קָא מִרְבֵי [מהארץ הוא גדל], וְהַאי [וזו] הכשות מֵאֲוִירָא קָא מִרְבֵי [מהאויר היא גדלה]. וראוי איפוא לברך על כל דבר לפי מקור גידולו, ומסכמים בתלמוד: וְהִלְכְתָא כְּיָנוֹקָא דְּבֵי רַב [וההלכה כתינוק של בית הרב]. מַאי טַעֲמָא [מה טעם הדבר]: הַאי [זה] הכשות הוא גְּמַר פֵּירֵי [פרי גמור], וְהַאי [וזה] החזיז לָאו גְּמַר פֵּירֵי [איננו פרי גמור], ופרי שאינו גמור אין מברכין עליו אלא "שהכל". וּמַאי דְּקָאָמְרַתְּ: הַאי מֵאַרְעָא קָא רָבֵי, וְהַאי מֵאֲוִירָא קָא רָבֵי [ומה שאמרת: זה החזיז מהארץ הוא גדל, וזו הכשות מן האויר היא גדלה] לֹא הִיא. כְּשׁוּת נַמִי מֵאַרְעָא קָא רָבֵי, דְּהָא קָא חָזֵינַן דְּקָטְלִינַן לָהּ לְהִיזְמָתָא וּמַיְיתָא כְּשׁוּתָא [גם כן מן הארץ גדלה, שהרי רואים אנו שכאשר קוצצים את הקוצים ומתה הכשות הטפילה עליהן] מכאן שהכשות גם כן מהארץ גדלה, אף כי לא במישרין.
(3) דברי רש"י "ואף על פי שאינו מחובר לקרקע כדאמרינן בעלמא מאוירא רבי" לכאורה תמוהים שהרי למסקנת הגמ' שם "ומאי דקאמרת האי מארעא קא רבי והאי מאוירא קא רבי, לא היא. כשות נמי מארעא קא רבי וכו'". הגמ' מצדיקה את ברכת בורא פרי האדמה בכשות בכך שהכשות יונקת ("רבי") מהקרקע. יתכן ורש"י מדגיש בהסברו דווקא את ההו"א שהכשות גדל מהאוויר כדי לחדד את ההשוואה בין מדלדל עובר במעי אמו לתולש כשות. כלומר: כוונתו בדבריו "כדאמרינן בעלמא מאוירא רבי" איננה לשלול את דברי הגמ' שהכשות יונק גם מהקרקע אלא להשתמש באמירה הפופולרית ("בעלמא") "מאווירא רבי" כהוכחה לכך שאין זה צמח רגיל היונק רק מהקרקע בעזרת שורשים החודרים לקרקע אלא צמח יוצא דופן שאמנם מפיק את הדרוש לו מהקרקע אך בעזרת הפונדקאי.
(4) פירוש: אמר רב כהנא: ריאה שנראית ככבדא [ככבד] — כשרה, נראית כבשרא [כבשר] — טרפה. וסימניך שלא תחליף: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו", שאם הריאה נראית כבשר — הרי היא טריפה ואין אוכלים אותה. אמר רב סמא בריה [בנו] של רבא: האי ריאה דדמיא ככשותא [ריאה זו שנראית ככשות] שהוא צהבהב, או כמוריקא [ככרכום] שהוא כתום, וכגון ביעתא [חלמון של ביצה] — בכל המראות האלה היא טרפה. ושואלים: אם כן, אלא ירוקה שאמרנו שכשרה היכי דמיא [כיצד היא בדיוק]? ומשיבים: שהיה לה צבע ככרתי, שהוא צבע ירוק נוטה לכחול.
(5) פירוש: אָמַר רַב: הַאי שִׁיכְרָא דְּאַרְמָאָה שָׁרֵי [שכר של גוים מותר], וְחִיָּיא בְּרִי [בני] לָא נִישְׁתֵּי מִינֵּיהּ [אל ישתה ממנו]. ותמהים: מַה נַּפְשָׁךְ [מה רצונך]? אִי שָׁרֵי, לְכוּלֵּי עָלְמָא שָׁרֵי [אם מותר, לכל העולם הוא מותר], אִי אֲסִיר, לְכוּלֵּי עָלְמָא אֲסִיר [אם הוא אסור, לכל העולם הוא אסור]! אֶלָּא מכאן שרַב סָבַר [סבור] כי האיסור בשכר אינו מִשּׁוּם חשש גִּילּוּיָא [גילוי], וְאָזֵיל מְרוֹרָא דִּכְשׁוּתָא וְקָלֵי לֵיהּ זִיהֲרֵיהּ [והולכת המרירות של הכשות ששמים בשכר ושורפת את הארס שבו], וּדְלָקֵי מַלְקֵי לֵיהּ טְפֵי [ואולם מי שהוא חלוש מחליש אותו הארס יותר] מאדם רגיל, וְחִיָּיא בְּרִי [בני] הוֹאִיל וְלָקֵי [והוא חלוש] לָא נִישְׁתֵי מִינֵּיהּ [אל ישתה ממנו]. (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
(6) פירוש: רב יהודה שרא למיעקר כיתנא, ולמיקטל כשותא, ולמיעקר שומשמי [התיר לעקור פשתן, ולהרוג, לקצץ כשות, ולעקור שומשומים]. אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: בשלמא כיתנא [נניח לגבי הפשתן] חזי [ראוי] הוא אפילו בחול המועד לחפיפה [לכסות] בו דברים, כשותא חזי לשיכרא [כשות ראויה לעשיית שיכר], להשתמש בה מיד, אלא שומשמי למאי חזי [השומשומים למה הם ראויים], שהרי הגבעולים קצרים ואינם ראויים לכיסוי, וגרעיני השומשומים צריכים זמן רב לייבוש עד שיהיה ניתן לעצור מהם שמן.
(7) פירוש: הַהוּא גַּבְרָא דְּאַפְקֵיד כְּשׁוּתָא גַּבֵּי חַבְרֵיהּ [אדם אחד הפקיד כמות של כשות אצל חברו], היא הכשות שמטילים כתבלין בעשיית שיכר. הֲוָה לֵיהּ לְדִידֵיהּ נַמִי כַּרְיָא דִּכְשׁוּתָא [היה לו עצמו גם כן כרי, ערימה, של כשות]. אָמַר לֵיהּ לְסָרְסֵיהּ [לו לממונה על השיכר]: מֵהַאי רְמֵי [מזה, מהכרי שלי, הטל לשיכר]. אֲזַל רְמָא מֵאִידָךְ [הלך האיש והטיל לשיכר מן הערימה האחרת, של המפקיד] ... ושואלים: סוֹף סוֹף, מַאי פְּסֵידָא אִיכָּא, וְהָא קָא מִשְׁתָּרְשִׁי לֵיהּ [מה הפסד יש בכך, והלא הוא מרויח בזה]! ואם כן, ישלם השומר דמי הכשות שנטל מן הפקדון, והכל יבוא על מקומו בשלום! אָמַר רַב סַמָּא בְּרֵיהּ [בנו] של רָבָא: מדובר כאן באופן דַּהֲוָה שִׁיכְרָא חַלָּא [שנהיה השיכר חומץ, שהחמיץ השיכר] ואם כן נמצא שאי אפשר לקבל את דמי הכשות מן השיכר. רַב אַשִׁי אָמַר: מדובר כאן בְּכִיסֵי [בקוצים] שהיתה הכשות הזו מעורבת בקוצים, ולא השביחה את השיכר כראוי. וּמְשַׁלֵּם לֵיהּ [לו] דְּמֵי כִיסֵי [קוצים, כשות גרועה] לפי מה שהרויח.
(8) הַאי מַאן [מי] שבָּלַע חִיוְיָא [נחש] לוֹכְלֵיהּ כְּשׁוּתָא בְּמִילְחָא, וְלִירְהַטֵיהּ תְּלָתָא מִילֵי [שיאכילנו כשות במלח ויריץ אותו שלושה מילין].
(9) פירוש: לְבַשּׁוּלֵי [לבשל] כלומר, לגרום שהפצעים ייפתחו כדי שיוכל אחר כך להוציא המוגלה מהם לַיְיתֵי פָּארֵי דְּרֵישׁ נָפְיָיא [יביא סובין הנמצאים בראש הנפה], כלומר, סובין גדולים שנשארים בחלק העליון של הנפה, וְטַלְפְּחֵי בְּעַפְרַיְיהוּ [ועדשים בעפרם], וְשׁוּבְלִילְתָּא [ותלתן] וְחוּמְרְתָא דִּכְשׁוּתָא [ופרח של הכישות], וְנִינְקוֹט כְּאַמְגוּזָא בְּפוּמֵיהּ [ויקח כמלוא אגוז בפיו]. אם רצונו לְאִיפְתּוּחֵי [לפתוח] את הבועות שתצא הליחה לִינְפַּח לֵיהּ חַבְרֵיהּ תַּחְלֵי חִיוָּרְתָא בְּגִילָא דְּחִיטְתָּא [שיכניס לו חבירו בגרונו שחליים לבנים בקש של חיטה].
(10) יש המערערים על זיהוי kasû עם ה – Cuscuta ולדעתם שם זה מתייחס לצבע אדום ממקור צמחי ראו בספרו של Hornsey). הם מצביעים על כך ש – Cuscuta איננו צמח בר בעירק.
(11) ראה הערוך השלם בערך "כשות".
(12) בלשון חז"ל והמפרשים הוא גם צהוב. ראה במאמר "האי ריאה דדמיא ככשותא וכמוריקא".
שם.
(13) שם.
(14) תאופרסטוס (287-371 לפנה"ס) היה פילוסוף יווני, תלמידו ויורשו של אריסטו באסכולה הפריפטטית.
(15) שם זה נשמר בערבית - ח'ניק אלכרסנה. אלכרסנה היא הכרשינה.
(16) "וְעַתָּה אוֹדִיעָה נָּא אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר אֲנִי עשֶׂה לְכַרְמִי הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר פָּרץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס" (ישעיהו, ה ה').
(17) באמריקה הם מכונים Golden spagetti.
(18) טפילות מוחלטת היא מושג המנוגד לטפילות חלקית שבה לטפיל יש עלים והוא מבצע פוטוסינתיזה בעצמו ומנצל את הפונדקאי רק כמקור למים ומינרלים. דוגמאות לטפילים חלקיים הן הרנוג השיטים, דבקון הזית ושבטן לבן. 
(19) המצוצות הם איברי מציצה החודרים דרך האפידרמיס של גבעול הפונדקאי ויוצרים מגע פנימי בין שני הצמחים. המצוצות מתפתחות מזיזים המהדקים ומצמידים את הכשות לפונדקאי.
(20) רקמות ההובלה מתחלקות לעצה המובילה מים ומינרלים ושיפה המובילה סוכרים מהעלים אל השורש.

 

 

מקורות עיקריים:

אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 11 (עמ' 40-41).
יואל דן – טפילים בעולם הצמחים – טבע הדברים יוני-יולי 1994, גליון 4.
ז. עמר וירון סרי, 'ארץ ישראל וסוריה על פי תאורו של אלתמימי', הוצאת אוניברסיטת בר אילן, עמ' 70-72.
ז. עמר, "הצומח והחי במשנת הרמב"ם – לקסיקון לזיהוי הצמחים ובעלי החיים שבפירוש המשנה לרמב"ם", בהוצאת מכון התורה והארץ, תשע"ה. עמ' 223.
י. פליקס, 'כלאי זרעים והרכבה', עמ' 145-146. 



לעיון נוסף:

כשות השדות באתר צמח השדה


 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 




כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר