סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו  

 

והכרפס שבנהרות, והגרגיר של אפר – כרפס

 

"מתיב רב ששת: ומן המופקר שלש סעודות ותו לא? ורמינהי: הפיגם, והירבוזין, והשיטים, וחלגלוגות, והכוסבר שבהרים, והכרפס שבנהרות, והגרגיר של אפר - פטורין מן המעשר, וניקחין מכל אדם בשביעית, לפי שאין כיוצא בהן נשמר! הוא מותיב לה והוא מפרק לה: בכדי מן שנו" (סוכה, לט ע"ב).

פירוש: מְתִיב [מקשה על כך] רַב שֵׁשֶׁת: וּמִן הַמּוּפְקָר מותר לקנות רק כדי מזון שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת וְתוּ לָא [ולא עוד]? וּרְמִינְהִי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו במשנה במסכת שביעית: הַפֵּיגָם וְהַיַּרְבּוּזִין שהם מיני עשבים ומיני הירק, כגון הַשִּׁיטִּים וַחֲלַגְלוֹגוֹת וְהַכּוּסְבָּר שֶׁצומח בֶּהָרִים, וְהַכַּרְפָּס שֶׁצומח בַּנְּהָרוֹת, וְהַגַּרְגִּיר שֶׁל אֲפָר (שדה) כל אלה פְּטוּרִין מִן הַמַּעֲשֵׂר בכל השנים, וְנִיקָּחִין (נקנים) מִכָּל אָדָם בַּשְּׁבִיעִית, לְפִי שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בָּהֶן נִשְׁמָר. משום שצמחים אלה אינם גידולי תרבות, כרגיל, ומן הסתם גדלים בר במקומותיהם ואינם אלא הפקר. ועל כל פנים למדנו שצמחים הגדלים בר מותר לקנות אף מעם הארץ בכל כמות ואין הגבלה דווקא לכדי מזון שלוש סעודות! וממשיכים: הוּא רב ששת מוֹתִיב [היה מקשה] לָהּ קושיה זו וְהוּא גם מְפָרֵק לָהּ [פתר אותה] והיה אומר: בִּכְדֵי מָן [מזון] שָׁנוּ, כלומר: אכן, מה שהתירו לקנות פירות מצמחי בר, הריהו בכשיעור מזונו של אדם שהוא כאמור כדי מזון שלוש סעודות ולא יותר (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).


שם עברי: כרפס ריחני          שם באנגלית: Wild Celery           שם מדעי: Apium graveolens

שם נרדף במקורות: כרפס של נהרות, כרפסא          שמות בשפות אחרות: ערבית – כרפס


נושא מרכזי: מהו הכרפס?
 

המאמר עודכן ומופיע במסכת כתובות (סא ע"א): "דאכלה כרפסא הוו לה בני זיותני". לקריאה לחץ כאן.
 

לזיהוי הכרפס, בניגוד לזיהויים רבים אחרים, יש משמעות מיוחדת לאור דברי האריז"ל המובאים בכף החיים (סי' תע"ג סקמ"ט) שביאר את הסוד שנרמז ב"כרפס" וסיים "ובזה תבין כי לקיחת הכרפס בליל פסח אינה בהזדמן כמ"ש הפוסקים שלוקח ירק אחר במקומו אם ירצה. ואין הענין כן, כי דברי חכמים ומנהגם תורה היא, וצריך לדייק ולהזהר לאכול דוקא כרפס ולא ירק אחר" עכ"ל(1). משתמע מדבריו שהוא זיהה בבטחון את הכרפס עליו דברו חז"ל. המסורת שהתקבלה בתפוצות ישראל היא שכרפס הוא סלרי. למרות זאת קיימים מנהגים שונים ביחס לירק שאותו לוקחים למצות כרפס כמו פטרוזיליה, תפוח אדמה צנון, בצל ועוד. מעניינים הם דברי הקיצור שולחן ערוך (סי' קיח ב'): "לצורך טיבול הראשון שהוא כרפס נוהגין הרבה ליקח פטרוזיליה וטוב יותר ליקח סלרי שיש לו טעם טוב כשהוא חי, והמובחר הוא לקחת צנון". למרות העובדה שקרוב לוודאי שהכרפס הוא סלרי הרי שבקיצוש"ע נכתב שהמובחר הוא הצנון.

מהמשנה המובאת בסוגייתנו ניתן ללמוד שכרפס שבנהרות הוא צמח בר הגדל בסביבה לחה. מהתוספתא בכלאים (ליברמן, פ"א הלכה א') אנו לומדים שהכרפס הוא מין שונה אך דומה לכוסבר: "... השבת והגופנין הכיסבר והכרפס אע"פ שדומין זה לזה כלאים זה בזה וכו'". הגמרא בכתובות (סא ע"א) מתארת את השפעתם של מזונות שונים ביניהם הכרפס על תכונות ילודים: "... דאכלה ביעי הוו לה בני עינני, דאכלה כוורי הוו לה בני חינני, דאכלה כרפסא הוו לה בני זיותני, דאכלה כוסברתא הוו לה בני בישרני, דאכלה אתרוגא הוו לה בני ריחני"(2). הכרפס עשוי לשמש כתרופה לסוג מסוים של אבעבועות: "האי עינבתא פרוונקא דמלאכא דמותא היא. מאי אסותא? טיגנא בדובשא או כרפסא בטילייא"(3) (עבודה זרה, כח ע"א). אין די במאפיינים אלו כדי לזהות בוודאות את הכרפס אך נוכל להסתמך על מסורות זיהוי המובאות במפרשים. נקדים הערה כללית מפיהמ"ש של הרמב"ם (ערלה, פ"ב מ"י) שמתוכה אנו לומדים שקיימים כמה מיני כרפס: "אמר שאם היו שנים שלשה סוגי תבלין אבל כולן ממין אחד כגון ה"קאלקלה" שיש בו גדולים וקטנים, והפלפל שיש בו לבן ושחור. או שהיו שלשה מינים אבל יש להן שם אחד כגון מיני "אלפוד'נג'את" ומיני הכרפס שהם הרבה מינים שונים זה מזה ולהן שם אחד, כלומר שכל מיני הכרפס נקראין כרפס וכו'". בהלכות מאכלות אסורות (פט"ז הלכה ט"ו) כתב הרמב"ם: "שלשה שמות ממין אחד כיצד כגון כרפס של נהרות וכרפס של אפר וכרפס של גנה אע"פ שכל אחד מהן שם בפני עצמו הואיל והם מין אחד מצטרפין לתבל".

זיהוי קדום נמצא בירושלמי (שביעית, פ"ט לח טור ג /ה"א): "... מהו כרפס שבנהרות רבי יוסי בר חנינה אמר פיטרוסלינן וכו'". פירוש זה הובא ככתבו וכלשונו על ידי הריבמ"ץ (שביעית, פ"ט מ"א) אך אין בו די על מנת שנוכל לקבוע את זהות הכרפס. ייתכן וכאן המקור לקחת פטרוזיליה לטיבול הראשון אם כי ייתכן והכרפס (סלרי) נקרא בשם פיטרוסלינן. הערוך (ערך "כרפס") פירש: "... וי"א כרפס בלשון לעז אפי"ו ובלשון ישמעאל כרפס". רש"י (סוכה, לט ע"ב) פירש: "והכרפס של נהרות - שקורין בלעז קירשו"ן (שחליים) אבל של גנה חשוב הוא, ויש אומרים כרפס - אפי"א וכן שמעתי, אבל נראה שאינה גדילה בנהרות". בשאר אזכורי הכרפס בגמרא מביא רש"י את הפירוש השני בלבד (אפי"א). לדעת ח. י. קאהוט פירוש רש"י השני הוא בעקבות הערוך (4) משום ש"אפי"א" הוא השם האיטלקי (מקום מושבו של רבי נתן מרומי בעל הערוך) ואילו השם הצרפתי הוא ache. באופן דומה פירשו ראשונים נוספים למשל הר"ש (שם): "כרפס של נהרות - אבל של גינה חשוב הוא יש אומרים כרפס אפי"א" והרא"ש כתב: "כרפס - כרשים של מים ויש מפרשים כרפס אפיו". מאוחר יותר פירש כך גם רע"ב (שם): "כרפס - אפיי"ו בלע"ז". ניתן לסכם שכמעט כל המפרשים מזהים את הכרפס עם אפי"א כלומר הסוג כרפס (Apium).

הכרפס הוא סוג הכולל כ – 20 מינים הנכלל במשפחת הסוככיים. סוג זה כולל מינים דו-שנתיים או רב-שנתיים בגובה בינוני עד גבוה החיים בבתי גידולל לחים. הכרפס מגיע לגובה של 1 מ' ובעל עלים מנוצים. הגבעולים בדרך כלל חלולים בעלי חריצי אורך. הפרחים קטנים בצבעים לבן, קרם או ירקרק ומאורגנים בסוככים מורכבים. חלק מהמינים אכילים ובעיקר המין כרפס ריחני  (תמונה 1) שממנו בוית כנראה הכרפס המתורבת - סלרי. מין בר נוסף הגדל בארץ הוא כרפס הביצות (תמונות 2-4). קל לזהות את מינים אלו על פי טעמם וריחם.
 

               
תמונה 1.  כרפס ריחני         צילם: עמרם אשל   תמונה 2.   כרפס הביצות         צילמה: שרה גולד

  

               
תמונה 3.  כרפס הביצות         צילמה: שרה גולד   תמונה 4.   כרפס הביצות         צילמה: שרה גולד

  
סלרי משמש כירק מאכל וכתבלין ונאכל בשלמותו (גבעולים, עלים, זרעים ושורש). קיימים שני זנים של סלרי מתורבת: סלרי שורש (Apium graveolens var. rapaceum) וסלרי עלים ( var. dulce ). לסלרי שורש צוואר שורש מעובה בצורת פקעת וגבעולי עלים קצרים יחסית (תמונות 5-7). מגדלים אותו בעיקר עבור שורשו המשמש כתבלין למרקים. העלים ריחניים מאד, צבעם ירוק כהה והם משמשים כתבלין למאכל. מהזרעים מפיקים שמן ריחני המשמש כתרופה עממית וכתבלין. חלקי הצמח משמשים גם לייבוש, להכנת אבקות מרק וכדומה. הזן השני הוא סלרי עלים החסר אשרוש מעובה (תמונה 8). מגדלים אותו בעיקר עבור פטוטרות עליו הארוכות המשמשות כירק מאכל. לגבי הזרעים של מין הבר כתב הרמב"ם בפיהמ"ש: "זרעוני גנה שאינן נאכלין, ר"ל שאותם הזרעים עצמן אינן נאכלין כמו שנאכלין הפולין והאפונין וזולתם, והם כגון זרע הצנון וזרע הלפת וזרע הכרפס וזרע הגזר וזרע "אלראזיאנג" וזולתם מכל הדומים להם מן הזרעונים שאינן אוכל".
 

               
תמונה 5.  סלרי שורש          צילם:  Rasbak   תמונה 6.  סלרי שורש - אשרוש        צילם: Rasbak

 
 

               
תמונה 5.  סלרי שורש          צילם:  DocteurCosmos   תמונה 8. סלרי עלים         צילם: Eric Hunt

 

 


(1) תודה לרב א. צ. לונצר על ההפניה לדברי האריז"ל ועל הערותיו.
(2) פירוש: דְּאָכְלָה בֵּיעֵי [שאוכלת ביצים] בזמן הריונה הָווּ [יהיו] לָהּ בְּנֵי עֵינָנֵי [בנים בעלי עיניים גדולות]. דְּאָכְלָה כַּוְורֵי [שאוכלת דגים] הָווּ [יהיו] לָהּ בְּנֵי חִינָּנֵי [בנים חינניים, בעלי חן]. דְּאָכְלָה כַּרְפָּסָא [שאוכלת כרפס] הָווּ [יהיו] לָהּ בְּנֵי זִיוְתָנֵי [בנים יפים, בעלי זיו]. ועוד: דְּאָכְלָה כּוּסְבַּרְתָּא [שאוכלת כוסבר] הָווּ [יהיו] לָהּ בְּנֵי בִּישְׂרָנֵי [בנים בעלי בשר, שמנים]. דְּאָכְלָה אֶתְרוֹגָא [שאוכלת אתרוג] הָווּ [יהיו] לָהּ בְּנֵי רֵיחָנֵי [בנים ריחניים].
(3) פירוש: של צמח הנקרא יַבְלָא, וְגִירְדָא דְּאַסְנָא [וגרידה של שיח הסנה], אוֹ נִיקְרָא מִקִּילְקָלְתָא [תולעים מהאשפה]. אָמַר רַב סָפְרָא: הַאי עִינְבְּתָא פַּרְוַונְקָא דְּמַלְאָכָא דְּמוֹתָא הִיא [אותן אבעבועות הדומות לענב הם שליחיו של מלאך המוות] כלומר, דבר מסוכן הוא, ועלול להביא למוות. ושואלים: מַאי אָסוּתָא [מה התרופה לזה]? צמח הקרוי טִיגְנָא שמערבים אותו בְּדוּבְשָׁא [בדבש] אוֹ כַּרְפָּסָא בְּטִילְיָיא [כרפס ביין]. אַדְּהָכִי וְהָכִי [בינתיים].
(4) בניגוד לדעת רוב החוקרים בני זמננו הסבורים שרש"י לא ראה את פירוש הערוך.  
 

 

רשימת מקורות:

אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 12 (עמ' 83).
י. פליקס, הצומח החי וכלי החקלאות במשנה (עמ' 90).

לעיון נוסף:

באתר "צמח השדה": "כרפס ריחני", "כרפס הביצות".

 

 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.




כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר