טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

ואימא ביעתא דציפורתא, דזוטר טובא – צפור

 
"טומאת אוכלין כביצה מנלן? אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: דאמר קרא: מכל האכל אשר יאכל אוכל הבא מחמת אוכל, ואיזה זה ביצת תרנגולת. ואימא גדי! מחוסר שחיטה, ואימא בן פקועה! טעון קריעה. ואימא ביצת בר יוכני! תפסת מרובה לא תפסת, תפסת מועט תפסת. ואימא ביעתא דציפורתא, דזוטר טובא!" (יומא, פ ע"א).  

פירוש: ושואלים לגופו של הענין: טוּמְאַת אוֹכָלִין ששיעורה בכַּבֵּיצָה, מְנָא לָן [מניין לנו]? אָמַר ר' אַבָּהוּ אָמַר ר' אֶלְעָזָר: שאָמַר קְרָא [הכתוב]: "מִכָּל הָאכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אשר יבוא עליו מים יטמא" (ויקרא יא, לד), ללמדנו שטומאת אוכלין חלה אף על אוֹכֶל הַבָּא מֵחֲמַת אוֹכֶל, כלומר: על דבר מאכל הבא מתוך דבר אחר הנאכל גם הוא, וְאֵיזֶה זֶה בֵּיצַת תַּרְנְגוֹלֶת. ומקשים: וְאֵימָא [ואמור] שזה גְּדִי, שאף הוא אוכל הבא מתוך אוכל! ומשיבים: מְחוּסַּר שְׁחִיטָה, הגדי עדיין איננו נחשב כאוכל, שהרי צריך עוד לשוחטו, ורק לאחר שחיטה, כשיהיה בשר, יחשב כאוכל. ומקשים עוד: וְאֵימָא [ואמור] שמדובר פה בבֶן פְּקוּעָה (בולד הנולד מבהמה לאחר שנשחטה) ששחיטת אימו מכשירתו באכילה ואינו טעון שחיטה! ומשיבים: אף על פי כן טָעוּן הוא עדיין קְרִיעָה, שהרי ודאי אין אוכלין אותו חי. ושואלים: גם אם מפרשים ששיעור טומאת אוכלין הוא בכביצה, אם כן, וְאֵימָא [ואמור] שמדובר בבֵּיצַת העוף הענק בַּר יוֹכָנִי! ומשיבים: תָּפַסְתָּ מְרוּבֶּה לֹא תָּפַסְתָּ, שאם אתה מניח שיעור מרובה, אינך יכול להוכיח זאת, ואפשר עדיין לומר כי השיעור מועט מזה, אולם תָּפַסְתָּ מוּעָט תָּפַסְתָּ. על כך מקשים: ואם כן אֵימָא בֵּיעֲתָא דְצִיפּוֹרְתָּא דְּזוּטָר טוּבָא [אמור שמדובר בביצת ציפור שהיא קטנה הרבה]! ואם כן, אין הוכחה גמורה מלשון כתוב זה (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

 

שם עברי:  עופות    שם באנגלית:  Birds    שם מדעי:  Aves

שם נרדף במקורות:  צפור   


נושא מרכזי: ראיה לשיטת הרמב"ן בהגדרת השם "ציפור"

לריכוז נושאים וקישוריות על הציפור הקש/י כאן.

בשפת היום יום ברור לכולנו מה פירוש המילה "צפור" וכך גם משמעותה בפסוק שב"עשרת הדיברות". לאמיתו של דבר הנושא כלל אינו פשוט ו"מאחורי הקלעים" מתנהלים, בספרות חז"ל והמפרשים, דיונים רבים סביב שלושה נושאים בעלי משמעות הלכתית. א. כשרות - "כל צפור טהרה תאכלו". ב. שילוח הקן - "כי יקרא קן צפור לפניך בדרך וכו'". ג. ציפורי מצורע - "ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהרות". שאלה מרכזית המלווה את הדיון בפסוקים אלו היא מהם המינים הנכללים בשם "צפור" ובעיקר האם הוא כולל גם ציפורים טמאות. 

בספרי (דברים, פרשת ראה פיסקא צח) אנו מוצאים: "אמר רבי יאשיה: כל מקום שנאמר צפור בטהורה הכתוב מדבר. אמר רבי יצחק: עוף טהור נקרא עוף ונקרא צפור, והטמא אין נקרא אלא עוף בלבד". אנו מוצאים את מדרש זה גם בגמרא בחולין (קלט ע"ב) המבררת מדוע עוף טמא פטור ממצוות שלוח הקן: "עוף טמא פטור מלשלח. מנא הני מילי? א"ר יצחק: דאמר קרא כי יקרא קן צפור לפניך, עוף משמע לן בין טהור בין טמא, צפור טהור אשכחן (מצאנו) דאיקרי (שנקרא) צפור, טמא לא אשכחן דאיקרי צפור". הספרי מבחין בין שני שמות: השם "עוף" כולל בתוכו גם עופות טמאים ואילו "צפור" הוא עוף טהור בלבד.

מאידך גיסא בספרא (מצורע פרשה א יא-יב) אנו לומדים: "ולקח ציפרים, מיעוט ציפרים שנים אם כן למה נאמר שתי? שיהו שוות ... טהורות ולא טמאות, טהורות ולא טריפות". העובדה שהמדרש משתמש במילה "טהורות" למעט ציפורים טמאות מלמדת שמלכתחילה השם "צפור" כולל גם מינים טמאים. מקור תנאי נוסף לשיטה זו הוא מדרש תנאים (דברים, כב ו): "והאם רבצת על האפרחים. יכול עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור, ועוף טהור רובץ על ביצי עוף טמא, יהא חייב לשלח? ת"ל: והאם רבצת על האפרחים, עד שיהיו כולן מין אחד". על הקשר בין שיטת הספרא ומדרש התנאים עמד המלבי"ם (דברים, כב ו): "מה שכתב למעט עוף טמא רובץ על ביצי טהור סותר להנאמר בש"ס שלמד לה ממלת צפור שהוא רק טהור, וצריך לומר דברייתא זאת אזלא כשטת הספרא מצורע (ס' יא) שגם טמא אקרי צפור וכו'".

למסקנה דומה ניתן להגיע גם מפשטם של פסוקים רבים במקרא כמו למשל הפסוק בעשרת הדברות ("תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם") שהרי אין זה סביר שתבנית הצפור שהתורה אסרה היא רק צפור טהורה. פסוקים נוספים הם: "התפול צפור על פח הארץ ומוקש אין לה" (עמוס, ג ה), "עד יפלח חץ כבדו כמהר צפור אל פח ולא ידע כי בנפשו הוא" (משלי, ז כג). קשה להניח שמשל הציפור הנופלת לפח מתייחס לציפורים טהורות בלבד שהרי כל הציפורים חשופות לסכנה זו.

ברמב"ן (ויקרא, יד ד') אנו מוצאים שיטה שלישית. לאחר שציטט את פירוש רש"י בציווי ציפורי מצורע, "טהורות - פרט לעוף טמא לפי שהנגעים באים על לשון הרע שהוא מעשה פטיט לפיכך הוצרכו בטהרתו צפרים שמפטפטין תמיד בצפצוף קול", הקשה הרי יש עופות רבים שאינם משמיעים קולות ואם כן כיצד ייתכן לומר שציפורים הן כלל העופות. כפתרון לשאלתו הציע הגדרה שונה ל"צפור": "... והנכון בעיני, ששם צפור כלל לעופות הקטנים המשכימים בבקר לצפצף ולשורר, מלשון ארמית צפרא, וכן ישוב ויצפור (שופטים ז ג), ישכים בבקר וכו'". למחלוקת הפרשנית שתיארתי אין נפק"מ להלכה שהרי בסופו של דבר שילוח הקן וצפורי מצורע מתקיים בצפורים טהורות בלבד והמחלוקת מצטמצמת רק לדרך הלימוד.

לפחות בסוגייתנו מסתבר לפרש כדברי הרמב"ן משום ש"ביעתא דציפורתא" מהווה סמל ליחידת גודל קטנה ביותר. לציפורים הקטנות, טהורות וטמאות, יש ביצים קטנות ואילו על פי שיטות המדרשים השם "צפור" כולל גם מינים גדולים. ייתכן ורש"י נקט בשיטת הרמב"ן משום שפירש: "דבר יוכני - עוף גדול הוא, כדאמרינן בבכורות (נז, ב): שטבעה ביצתו ששים כרכים, זוטר טובא לא גרסינן, אלא הכי גרסינן: ואימר כביעותא דציפרתא". לאור כך ש"ציפרתא" היא ציפור קטנה (כדברי הרמב"ן) ברור מאליו שגם ביצתה קטנה ולכן אין צורך לגרוס "זוטר טובא" שהרי גם לגבי בר יוכני לא נאמר שביצתו גדולה. ההקבלה הסימטרית והסבירה ביותר היא בין בר יוכני כסמל לעוף גדול ובין צפורתא כסמל לעוף קטן. ראו גם הערתו של "יהודי קדום" בפורום ה"דף היומי". 
 

עוד בנושא זה במאמר "צפור טהור אשכחן דאיקרי צפור" (חולין, קלט ע"ב).

שחרור            צילם: משה חובב		תחמס אירופי         צילם: משה חובב

שחרור – נקבה בדגירה		שחרור – הביצים לאחר "שילוח" האם

א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך. לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.