סקר
עם סיום מסכת עירובין






 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו  

 

את הקשאים ואת האבטחים – אבטיח

 

"את הקשאים ואת האבטחים, רבי אמי ורבי אסי: חד אמר: טעם כל המינין טעמו במן, טעם חמשת המינין הללו לא טעמו בו. וחד אמר: טעם כל המינין טעמו טעמן וממשן, והללו טעמן ולא ממשן" (יומא, עה ע"א).

פירוש: ועוד בפירושי המקראות בענין זה. נאמר: "אֵת הַקִּשֻׁאִים וְאֶת הָאֲבַטִּחִים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים", ר' אַמִי וְר' אַסִי נחלקו בכך, חַד [אחד] מהם אָמַר: טַעַם כָּל הַמִּינִין טָעֲמוּ בַּמָּן, ואילו טַעַם חֲמֶשֶׁת הַמִּינִין הַלָּלוּ שהזכירו בדבריהם לֹא טָעֲמוּ בּוֹ ומשום כך בכו, וְחַד [ואחד מהם] אָמַר: טַעַם כָּל הַמִּינִין טָעֲמוּ טַעְמָן וּמַמָּשָׁן, כלומר: שהתחושה היתה כה חזקה שהיה נראה להם כאילו טועמין ממשן, אבל במינים אלה טעמו את טַעְמָן וְלֹא מַמָּשָׁן (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).


שם עברי: אבטיח פשוט          שם באנגלית: Watermelon          שם מדעי: Citrullus lanatus

שם נרדף במקורות: אבטיח         שמות בשפות אחרות: ערבית – בטיח אחמר.


הנושא המרכזי: לזיהוי האבטיחים


תקציר: קיימת הסכמה רחבה בין המפרשים והחוקרים לזהות את האבטיחים עם הפרי הנקרא בימינו בשם אבטיח פשוט ובערבית "אבטיח אדום". יחד עם זאת סבורים כמה חוקרים שקיים הבדל בין הזן שאליו התייחסו בני ישראל במצריים לבין האבטיח בתקופת חז"ל. האבטיח המקראי הוא זן שבויית, עבור זרעיו ששימשו למאכל, עוד בתקופה פרהיסטורית מאבטיח הפקועה. לעומת זאת על פי מקורות חז"ל היו באזורנו בתקופה היוונית-רומית גם זנים עסיסיים. אם כן, המשמעות של השם אבטיח התרחבה וכללה גם זנים בעלי מאפיינים אחרים מאותו המין. י. פליקס סבר שגם האבטיח המקראי היה הזן האדום והעסיסי ולכן בני ישראל שהלכו במדבר היבש השתוקקו לאוכלו.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
 
האבטיחים נזכרו במקרא פעם בודדת בפסוק שבפירושו חלקו רבי אמי ורבי אסי בסוגייתנו: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים" (במדבר, יא ה'). בניגוד למקרא הרי שבספרות חז"ל האבטיחים מוזכרים פעמים רבות אך כפי שנראה להלן ייתכן ומדובר בזן שונה של גידול זה. על פי רוב התרגומים והפרשנים המאוחרים הרי שהאבטיחים הם הגידול הנקרא בשם זה גם בימינו (Citrullus lanatus) (תמונה 1). שם זה השתמר גם בארמית ובערבית.

בתרגום השבעים אנו מוצאים את השם pepon ובוולגטה pepo. אונקלוס פירש: "דכירין אנחנא ית נוניא דהוינא אכלין במצרים מגן, ית בוציניא וית אבטיחיא וכרתי ובוצלי ותומי". בפשיטתא: "פטיחא" ורס"ג: (תפסיר רס"ג לתורה – במדבר יא ה') "אלבטיך". הרמב"ם בפיהמ"ש בכל איזכורי האבטיח פירש "בטיך" וכך פירש גם רבי אשתורי הפרחי. אבן עזרא מתייחס לשם הערבי: "אבטיחים - ידוע מלשון קדר, ואין לו ריע במקרא". רש"י (שם): "אבטחים - בורק"ש". ד"ר משה קטן(1) גורס כאן "בודיקי"ש" (bodekes) וסבור שהמילה הצרפתית והעברית הם ממקור זהה ומשמעותן אבטיח. ח. צ. אלבוים מעיר שכנראה זיהוי האבטיח אינו מוטל בספק ולכן לא נזקקו רוב הפרשנים לפרשו מה גם שקיימת קרבה בין השם הערבי והעברי. לזיהוי זה שותפים גם החוקרים. יש לציין שהשם היווני pepon, הערבי "בטיך" ומלפפוניא הם שמות קיבוציים הכוללים גם את המלון הנקרא בערבית "אבטיח צהוב" (Cucumis melo) (תמונה 2) אך בפסוק בתורה כנראה הכוונה לאבטיח הפשוט מה גם שספק אם גידלו את המלון במצרים.

בתרגום יונתן מפורש השם אבטיחים "מלפפוניא" אך פירוש זה אינו עולה בקנה אחד עם כמה מקורות משנאיים המונים את המלפפונים יחד עם האבטיחים. "ובירק הקשואים והדלועים והאבטיחים והמלפפונות וכו'" (מעשרות, פ"א מ"ד) ועוד. הרמב"ם (שם) מפרש: "ואבטיחים, "אלבטיך'". ומלפפונות, "אלכ'יאר". "אלכ'יאר" הוא הגידול הנקרא בימינו בשם מלפפון הגינה (Cucumis sativus) ויש הסבורים שהוא ה"קשואים" שהוזכרו באותו פסוק (ראו במאמר "אין לך מר בקישות אלא פנימי שבו"). את הזהות שערך תרגום יונתן בין האבטיחים והמלפפונות ניתן להבין אם נניח שהוא סבר שהמלפפון הוא מלון. המלפפון הוא שם יווני שפירושו "תפוח-אבטיח" שנגזר מהסברה שהמלון הוא בן כלאיים לתפוח (melo) ואבטיח (pepon). הכלאה זו מוזכרת בירושלמי (כלאים פ"א דף כז טור א /ה"ב): "רבי יודה אומר עיקרו כלאים אדם נוטל מעה אחת מפיטמה של אבטיח ומעה אחת מפיטמא של תפוח ונותנן בתוך גומא אחת והן נתאחין ונעשין כלאים לפום כן צווחין ליה בלישנא יונא מולפפון" (= לפיכך קוראין לו בלשון יווני מלפפון). לאור כך שהשם אבטיח עשוי לכלול גם את המלון ("אבטיח צהוב") יכול היה תרגום יונתן לזהות בין האבטיח והמלפפון. לעומת זאת בלשון חז"ל יוחד השם אבטיח למין Citrullus lanatus (אבטיח בלשוננו) ואילו המלפפון הוא המלון. 

לדעת מ. כסלו וז. עמר זן האבטיח שעליו דברה התורה שונה מהזנים שגודלו בתקופת חז"ל. הזן שאותו הכירו יוצאי מצרים היה זן מיוחד המיועד לזרעים לאכילה שמגדלים עד היום בדרום מצריים וסודן ונקרא C. lanatus var. colocynthoides. כמה חוקרים סבורים שמוצא זן זה הוא באבטיח הפקועה (ראו במאמר "בשמן דגים, בשמן פקועות, בעטרן ובנפט"). הפירות שלו כדוריים וירוקים כהים, קטנים משל אבטיח פשוט, בקוטר 15-10 ס"מ, ושטוחים בשני קצותיהם. הציפה הצעירה לבנה ומימית חסרת טעם או מרירה. לאחר שהפרי מתייבש הציפה הופכת לספוגית וקליפתו מתקשה. משאירים את הפירות בשדה עד התייבשם ואז אוספים אותם. הזרעים החומים והמרובים נאכלים גם היום קלויים ומומלחים. 

הסיבות לזיהוי הזה הן: א. זן זה גדל בדרום מצריים עד ימינו. ב. הזן לזרעים זהה לשרידים ארכיאולוגיים רבים שנמצאו באזור: במצרים מהאלף השני לפנה"ס, במואב מתקופת הברונזה הקדומה, ובתל ערד מהתקופה הישראלית. ממצאים דומים יש גם של המלון ובכללם עיטורים של כמה קברי מלכים במצרים העתיקה.

מ. כסלו מפרש את הפסוקים בספר במדבר ואת המחלוקת בסוגייתנו לאור זיהוי זה ונצטט את דבריו: 

כעת מובנים יותר הפסוקים והמדרש על החטא הקשרו באבטיח שחטאו במדבר אוכלי המן: "והאספסף אשר בקרבו התאוו תאווה, וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר. זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם, את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים. ועתה נפשנו יבשה אין כל, בלתי אל המן עינינו" (במדבר יא, ד-ו). בפירוש הדברים חלוקים האמוראים "רבי אמי ורבי אסי. חד אמר: טעם כל המינים טעמו במן, טעם חמשת המינים הללו לא טעמו בו. וחד אמר: טעם כל המינים טעמו – טעמן וממשן, והללו – טעמן ולא ממשן (תכונותיהם הניתנים למישוש) (יומא עה, ע"א). נראה שהדעה הראשונה מבטאת כמיהה ל'טעם של פעם'; ואילו הדעה השנייה מרמזת על התענוג בפיצוח גרעינים. אמנם היה במן טעם של גרעיני אבטיח, אבל הרי הטעם הוא רק חלק מהנאת אכילתם. אגב, גם הקישואים מיוחדים, הם נאכלים ע"י גריסה בשיניים תוך כדי השמעת 'קול של גזר' (או של פלפל) ויש הנאה מיוחדת באכילתם כי מרקם הפרי קשה יותר מזה של ירקות כמו חסה או תרד. כמו-כן לשלושת מיני השום שמוזכרים בפסוק יש ריח חריף אופייני שמגרה את האף והעיניים – שלא היה במן. ואולי זהו המקור למנהג של פיצוח גרעינים בשבת, כשם שמכינים מאכלים מתובלים בבצל ושום "כדי להשלים עונג שבת בכל מיני מטעמים שבעולם" (ספר טעמי המנהגים, עמ' קע)(2).

 

זן האבטיח בתקופת חז"ל

בניגוד למקרא הרי שבספרות חז"ל האבטיח מוזכר פעמים רבות. בתקופה זו היה מקובל זן אבטיח עסיסי אם כי ייתכן ולא היה אדום ומתוק כבימינו משום שתכונות אלו לא הוזכרו במקורות. מ. כסלו מציע את הזן Citrullus lanatus var. citroides. זן אבטיח זה קטן בעל מבנה עגול או סגלגל. הציפה לבנה וקשה ובדרך כלל איננה ניתנת לאכילה בצורתה הגולמית בגלל טעמה המר או חוסר טעם. פירות בשלים עשויים לשמש לשימורים, ריבות או כבישה והגרעינים טובים לאכילה. 

על עסיסיות האבטיח אפשר ללמוד מכמה מקורות חז"ל. בתוספתא (פסחים, פ"א הלכה י') מצאנו: "האוכל תרומה חמץ בפסח אין משלם דמי עצים לכהן. אמר ר' יוחנן בן נורי נמתי לו לר' עקיבא מפני מה האוכל תרומת חמץ בפסח אין משלם דמי עצים לכהן מה נשתנית זו משאר ימות השנה שבשאר ימות השנה משלם דמי עצים לכהן? אמר לי לא אם אמרת בשאר ימות השנה שאע"פ שאין לו בה היתר אכילה יש לו בה היתר עצים תאמר בזו שאין לו בה לא היתר אכילה ולא היתר עצים. למה זה דומה? לתרומת תותים ואבטיחים ומלפפונות שניטמאת שאין לו בה לא היתר אכילה ולא היתר עצים וכו'". מהלכה זו משתמע שעיקר פרי האבטיח עסיסי ולכן אין הוא ראוי להסקה. באופן זה מפרש רש"י סוגיה מקבילה בבבלי (פסחים, לב ע"א): "תרומת תותים וענבים משקה הן ואינן ראויין להסקה". ראיה נוספת היא המשנה (כלאים, פ"א מ"ח): "אין נוטעין ירקות בתוך סדן של שקמה ... אין תוחבין זמורה של גפן לתוך האבטיח שתהא זורקת מימיה לתוכו מפני שהוא אילן בירק וכו'". מפרש הריבמ"ץ (שם): "אין תוחבין זמורה של גפן לתוך האבטיח שתהא זורקת מימיה לתוכה. פי' כי האבטיח מליאה מים ונמצאת הגפן שותה את המים, ואסור, שהגפן אילן והאבטיח ירק".

מקורות נוספים מעידים על כך שזן האבטיח בתקופת המשנה לא נועד לאכילת זרעים: "מעי אבטיח וקניבת ירק של תרומה רבי דוסא מתיר לזרים וחכמים אוסרין וכו'" (עדויות, פ"ג מ"ג). המחלוקת מעידה על כך, שלפחות לדעת רבי דוסא, הזרעים הם פסולת בלבד ולכן לא חלים עליהם דיני תרומה. הדבר משתמע באופן מפורש יותר מדברי הירושלמי (מעשרות א, ב; מח, ד): "מה בין מיעי מלפפון למעי אבטיח? אמר ר"ש בר ברסנא: מעי מלפפון לאכילה, מעי אבטיח לזריעה". במשנה (מעשרות, פ"א מ"ד) מצאנו: "ובירק הקשואים והדלועים והאבטיחים והמלפפונות התפוחים והאתרוגין חייבים גדולים וקטנים וכו'". אין ספק שחיובם של אבטיחים צעירים במעשר, כאשר זרעיהם עדיין לא בשלים לגמרי, מוכיח שהם נועדו למאכל באופן אחר. ייתכן וכך ניתן להבין מדוע חיוב המעשרות חל רק משעה שהאבטיח "ישלק": "איזהו גרנן למעשרות? הקשואים והדלועים משיפקסו ואם אינו מפקס משיעמיד ערימה, אבטיח משישלק ואם אינו משלק עד שיעשה מוקצה וכו'" (מעשרות, פ"א מ"ה). מפרש הרמב"ם: "משיפקס ומשישלק, ר"ל משיסיר מעליהן הכשות ויחליקם בידו, וכך אמרו בתלמוד מן דו ירים פקסוסיא מן דו ירים שלקוקיא"(3). הצורך בהחלקת האבטיח מכסות השערות נובע מכך שחלקיו החיצוניים (ציפה ואולי חלקה הפנימי של הקליפה) נאכלים, כנראה על ידי בישול. קשה להניח שאבטיח שרק זרעיו נאכלים, לאחר ייבושו, היה מעובד באופן זה. 

ההנחה שבתקופת המשנה נאכלה גם הציפה העסיסית מאפשרת להבין באופן ברור יותר משניות נוספות: "הרמון והאבטיח שנימוק מקצתו אינו מצטרף וכו'" (עוקצין, פ"ב מ"ג). "ונמוק מקצתו נתמסמס מקצתו ונתרפה ונרקב ונעשה בלתי ראוי לאכילה, ולפיכך אינו מצטרף על אף היותו מחובר ומכסה גרגרי הרמון או זרעוני האבטיח" (רמב"ם בפיהמ"ש). "התורם קישות ונמצאת מרה אבטיח ונמצא סרוח תרומה ויחזור ויתרום וכו'" תרומות, פ"ג מ"א). במשנה במעשרות (פ"ב מ"ו): "האומר לחברו הילך איסר זה בעשר תאנים שאבור לי בורר ואוכל, באשכול שאבור לי מגרגר ואוכל, ברמון שאבור לי פורט ואוכל, באבטיח שאבור לי סופת ואוכל וכו'". מפרש הר"ש (כנראה שגרס "כופף" במקום "סופת"): "כופף ואוכל עץ שהאבטיח מחובר כופף אותו שיגיע האבטיח לפיו ונושך ואוכל שאם היה תולשו מתחייב וכו'". ורע"ב: "ובאבטיח סופת ואוכל - גרסינן, כלומר חותך חתיכות דקות ואוכל". מפירושים אלו עולה בבירור שהחלק הנאכל הוא החיצוני ולא רק הזרעים. 
 

       
תמונה 1.  אבטיח פשוט          צילם:  Steve Evans   תמונה 2.  מלון ("אבטיח צהוב") צעיר -  בשלב זה ניכרות השערות

 
 


(1) "אוצר לעזי רש"י".
(2) י. פליקס סבר שגם האבטיח המקראי היה הזן האדום והעסיסי ולכן בני ישראל שהלכו במדבר היבש השתוקקו לאוכלו.
(3) י. פליקס מפרש על פי הירושלמי שהסרת השערות התבצעה בעזרת שליקה.

 

רשימת מקורות:

ח. צ. אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 27).
ז. עמר, צמחי המקרא, הוצאת ראובן מס, ירושלים תשע"ב (עמ' 79).
י. פליקס, עולם הצומח המקראי (עמ' 164-165).

D. Zohary and M. Hopf, Domestication of Plants in the Old World, third edition (Oxford: University Press, 2000), pp. 193-195.

לעיון נוסף:

ז. עמר, גידולי ארץ ישראל בימי הביניים (עמ' 263-266).
ע. לונדון, 'אבטיחים בעבר ובהווה'. לקריאה לחצו כאן.
באתר "צמח השדה":  "אבטיח הפקועה".

 

 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.




כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר