כניסה הרשמה

פורטל הדף היומי > להרחיב > פשתה תרבותית - "סדין של בוץ" (יומא לד ע"ב - לה ע"א)

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו

פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם - פשתן

"משנה. הביאוהו לבית הפרוה, ובקדש היתה, פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם, קדש ידיו ורגליו ופשט. רבי מאיר אומר: פשט, קדש ידיו ורגליו. ירד וטבל, עלה ונסתפג, הביאו לו בגדי לבן, לבש, וקדש ידיו ורגליו. בשחר היה לובש פלוסין של שנים עשר מנה, בין הערבים הנדויין של שמונה מאות זוז, דברי רבי מאיר וכו'" (יומא, לד ע"ב).

שם עברי: פשתה תרבותית שם באנגלית: Flax שם מדעי: Linum usitatissimum

שם נרדף במקורות: כיתנא, בוץ

נושא מרכזי: משמעות השם בוץ

לנושאים נוספים העוסקים בפשתה תרבותית - הקש/י כאן.

תקציר: מסורת הזיהוי המקובלת רואה בבוץ שם נרדף לשמות פשתן, שש ובד. ייתכן והשמות השונים מייצגים דרכי עיבוד שונות. מסורת אחרת שהייתה נפוצה בין פרשני ימי הביניים דוברי ערבית, ובראשם רבי סעדיה גאון, היא שהבוץ והשש הם ה"עושר". לדעת ז. עמר הכוונה לסיבי הצמח פתילת המדבר שממנו הכינו אריגים יוקרתיים. מהשם בוץ נגזר השם הלטיני byssus שבמקורו היה בעל משמעות זהה אך היום משמעותו השתנתה והוא מתייחס לסיבים חלבוניים המופרשים על ידי צדפות ישיבות ומעגנים אותן לסלעי החוף וקרקעית הים.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

השמות הנרדפים לאריגי פשתן במקרא הם שש, בד ובוץ. בניגוד לשמות "שש" ו"בד" המופיעים כבר בתורה הרי שהשם בוץ כמתאר אריג פשתן מופיע במקרא מאוחר יותר. בספר שמואל ב' (ו י"ד) נאמר: "ודוד מכרכר בכל עז לפני ה' ודוד חגור אפוד בד" ורק לאחר מכן בדברי הימים א' (טו כ"ז) נכתב: "ודוד מכרבל במעיל בוץ וכל הלוים הנשאים את הארון ... ועל דוד אפוד בד". הרד"ק (שם) מזהה בין אפוד הבד בספר שמואל למעיל הבוץ בדברי הימים: "מכרבל במעיל בוץ - מעוטף וכן בארמית פשטיהון וכרבלתהון ומעיל בוץ שאומר הנה הוא אפוד בד שאומר בספר שמואל וכו'". מפשט הפסוק ומפירושי רש"י וה"מצודות" משתמע בניגוד לדעתו משום שלדעתם מעיל הבוץ היה לבוש עליון שכיסה על האפוד ואיננו האפוד. הבוץ היה גם לבוש הלויים כאמור בהמשך הספר (ה י"ב): "והלוים המשררים לכלם לאסף להימן לידתון ולבניהם ולאחיהם מלבשים בוץ וכו'". במגילת אסתר (א ו') מופיע הבוץ כאחד האריגים היקרים בסעודת אחשוורוש: "חור כרפס ותכלת אחוז בחבלי בוץ וארגמן וכו'" ואריג ממנו הוכנו בגדי מלכות: "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות ... ותכריך בוץ וארגמן וכו'" (אסתר, ח ט"ו). אבן עזרא (שם, א ו') מזהה את הבוץ כאריג פשתן יוקרתי שמקורו במצרים: "בוץ - הוא הבד ממיני פשתים במצרים גם ארגמן בצמר". הוא משווה את הבוץ הנעשה מפשתן לארגמן שהיה צבע יקר ביותר שבו צבעו צמר.

בגדי הכהן הגדול העשויים שש נקראו בלשון המשנה בשם בוץ: "בא לו כהן גדול לקרות אם רצה לקרות בבגדי בוץ קורא ואם לא קורא באצטלית לבן משלו וכו'" (יומא, פ"ז מ"א). על שם צבעם נקראו בגדי הכהן ביום כיפור "בגדי לבן" ואכן משמעות השם בוץ היא זוהר או לבן ומכאן המילים "ביצה" ו"בוצינא" שהיא מנורה. השם "בוץ" הפך ביוונית ל – byssos ובלטינית byssus שמשמעותם המקורית הקדומה הייתה בד פשתים מאיכות משובחת. מאוחר יותר קיבל שם זה משמעות רחבה יותר והוא כלל סיבים עדינים שונים ששימשו לאריגת בדים יוקרתיים (ואולי שקופים). בימינו נקראים בשם byssus סיבים חלבוניים המופרשים על ידי צדפות שונות כמו למשל הבוציות (Mytilidae) (תמונה 2) ומשמשים אותן לצורך עגינה על משטחים קשים בקרקעית הים. בשפה העממית נקראים סיבים אלו בשם "משי-ים" משום שמרקמם והרכבם הכימי דומים למשי המיוצר על ידי טוואי המשי. המין העיקרי שבו משתמשים באזורנו להפקת סיבי ביסוס הוא הצדפה מניפנית אצילה (Pinna nobilis) (תמונה 5). סיבי המניפנית האצילה הם באורך 3-8 ס"מ משמשים עד היום לשזירת חבלים וייצור גרביים וכפפות. ייתכן שסיבים אלו כונו בתוספתא (שבת, ליברמן, פ"ט הלכה ג') בשם "צמר חיה שבים": "המוציא מצמר גפן וצמר כלך מצמר גמלים ומצמר ארנבים ומצמר חיה שבים ושאר כל הנטוים כולן מלא הסיט כפול הרי זה חייב וכו'".


תמונה 1. גבעול קנבוס לאחר הפרדת הסיבים מקור		תמונה 2. בוצית - מסביבה נראים סיבי הביסוס צילם: Brocken Inaglory

הרחבה

לפשתה המקראית שמות נוספים בנוסף לשש ובוץ. בלשון המשנה היא נקראה פשתן ואילו באכדית kitannu, בארמית כתנא או כיתן ובערבית כתן. השם המקראי כתונת, שהיה לבוש עליון שהיה עשוי בדרך כלל מפשתן, נגזר משמות אלו. יוספוס כתב בקדמוניות (ג' ז' ב): "הכהן לובש בגד בד הנקרא כתונת, שמובנה של בד". גם משמעות המונח "בד" המופיע בפסוקים היא פשתן. אונקלוס (שמות, כח מ"ב) פירש שמכנסי הבד של הכהנים הם בוץ: "ועביד להון מכנסין דבוץ לכסאה בשר עריא מחרצין ועד ירכן יהון". בשמות (לט כ"ח) פירש את הפסוק "ואת המצנפת שש ואת פארי המגבעת שש וכו'": "וית מצנפתא דבוצא וית שבח קובעיא דבוצא וית מכנסי בוצא דבוץ שזיר". בלשוננו "בד" הוא אריג אך ממקורות שונים עולה ש"בד" הוא שם ייחודי לאריג פשתן. "תנו רבנן: בד שיהיו של בוץ, בד שיהו חדשים, בד שיהו שזורים, בד שיהו חוטן כפול ששה, בד שלא ילבש של חול עמהן ... ממאי דהאי בד כתנא הוא? אמר רבי יוסף ברבי חנינא: דבר העולה מן הקרקע בד בבד. אימא עמרא? עמרא מיפצל. כיתנא נמי מיפצל? על ידי לקותא מיפציל. רבינא אמר מהכא: פארי פשתים יהיו על ראשם, ומכנסי פשתים יהיו על מתניהם לא יחגרו ביזע" (1) (זבחים, יח ע"ב).

ההקבלה בין השמות שניתנו לפשתן מפורשת בדברי הרמב"ם: "וכל מקום שנאמר בתורה שש או בד הוא הפשתים והוא הבוץ, ותכלת האמורה בכל מקום היא הצמר הצבוע כעצם שמים שהוא פתוך מן הכוחל, הארגמן הוא הצמר הצבוע אדום, ותולעת השני הוא הצמר הצבוע בתולעת" (הלכות כלי המקדש, פ"ח הלכה יג). בפירוש המשניות (כלאים, פ"ט מ"א) כתב: "אמר ה' בכלאי בגדים צמר ופשתים יחדו. ואמר בטומאת נגעים בבגד צמר או בבגד פשתים. ואמר בכל בגדי כהונה שלא יהו אלא תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר, או מכולם יחד, או מאחד אחד מהם. ושש הוא הפשתן ... ואל תטעה במה שנאמר באיזה מקומות בתורה כתנת בד ומכנסי בד, לפי שגם בד שם הפשתן וכו'".

י. פליקס מעלה את הסברה שהשמות השונים מתייחסים לאריגי פשתן בצורות עיבוד שונות. בתאור מסחרה של צור נזכרת מצרים כמייצאת שש וארם כמייצרת בוץ. ייתכן ומצרים וארם היו מפורסמות באופן עיבוד הפשתן: "שש ברקמה ממצרים היה מפרשך וכו'" (יחזקאל, כז ז') ומפרש שם הרד"ק: "שש ברקמה ממצרים - יריעות פשתים עשויות מעשה רוקם מביאים לך ממצרים כי משם מביאים כלי פשתן ואותו השש היה מפרשך". לגבי ארם נאמר: "ארם סחרתך מרב מעשיך בנפך ארגמן ורקמה ובוץ וכו'" (יחזקאל, כז ט"ז). מפרש בעל "מצודת ציון": "ובוץ - הוא הפשתן הטוב". כינויים נוספים לאריגי פשתן נובעים ממקום ייצורם והכוונה לפלוסין וההינדוין שאותם לבש הכהן הגדול ביום הכיפורים: "בשחר היה לובש פלוסין של שנים עשר מנה ובין הערבים הנדוין של שמונה מאות זוז דברי רבי מאיר וכו'" (יומא, פ"ג מ"ז) (ראו עוד במאמר "כלי פשתן בכיתנא רומיתא").

בוץ – פתילת המדבר

רס"ג תרגם את המילים שש ובוץ ל"עושר". באופן זה הסבירו פרשנים נוספים כמו למשל הבלשן יהודה אבן קריש, רבינו נתן אב הישיבה ותנחום הירושלמי. בפירוש אבן עזרא (שמות, כה ד') אנו מוצאים: "ושש הוא הבד מין ממיני פשתים ימצא במצרים לבדו, רק הוא לבן ואינו צבוע, שש ורקמה ממצרים. והגאון תרגמו בלשון ערבי עושר, וידוע הוא עד היום". ז. עמר מזהה את ה"עושר" עם סיבי פתילת המדבר שמהם הכינו אריג יוקרתי. סיבים אלו ממלאים את הפרי הנפוח של פתילת המדבר (תמונות 3-4). (בנושא זה הרחיב ז. עמר במאמרו "לזהותו של הבוץ", סיני, קיד (תשנ"ד), עמ' רנב –רס).


תמונה 3. פתילת המדבר - פרי		תמונה 4. סיבי פתילת המדבר צילם: ידידיה מנדלבאום

מניפנית אצילה

המניפנית האצילה היא הצדפה הגדולה ביותר בים התיכון. אורך הקונכייה מגיע עד 50 ס"מ. קשוות הקונכייה דקות דמויות יתד. מלפנים היא מחודדת ואילו הקצה האחורי רחב ומעוגל. צבע הקונכייה חום בהיר ומבפנים היא בעלת ברק דר. תפוצתה בים מרמרה, מזרח הים התיכון ומערבו ומזרח האוקיינוס האטלנטי. פרטים חיים נמצאו בעומק 1-2 מ' ועד 29 מ'.

תמונה 5. מניפנית אצילה - קונכייה (מורכבת משתי קשוות)

(1) פירוש: ועוד תָּנוּ רַבָּנַן [שנו חכמים] בענין בגדי כהונה: מה שנאמר בהם "בַּד" בא לומר בשֶׁיִּהְיוּ שֶׁל בּוּץ (פשתן), "בַּד" שֶׁיְּהוּ חֲדָשִׁים, "בַּד" שֶׁיְּהוּ שְׁזוּרִים שיהא החוט ממנו הם עשויים שזור מכמה חוטים יחד, "בַּד" שֶׁיְּהוּ חוּטָן כָּפוּל שִׁשָּׁה, "בַּד" שֶׁלּא יִלְבַּשׁ בגדים שֶׁל חוֹל עִמָּהֶן ... ושואלים: לעיקרו של דבר, מִמַּאי [ממה יודע אתה] דְּהַאי בַּד כִּתָּנָא [שבד זה האמור במקרא פשתן] הוּא? אָמַר רַב יוֹסֵף בְּר' חֲנִינָא: דָּבָר הָעוֹלֶה מִן הַקַּרְקַע בַּד בְּבַד [אחד אחד], שאין גבעוליו מתפצלים לכמה ענפים. ושואלים: אֵימָא [אמור] שהוא עַמְרָא [צמר]! ואומרים: עַמְרָא מִיפְצַל [הצמר מתפצל] השערות מתפצלות לכמה נימים. ושואלים: כִּיתָּנָא נַמִי מִיפְצַל [הפשתן גם כן מתפצל]! ומשיבים: פשתן עַל יְדֵי לְקוּתָא מִיפְצִיל [רק על ידי הכאה הוא מתפצל] ואילו הצמר מתפצל מעצמו. רָבִינָא אָמַר, מֵהָכָא [מכאן] למדים דבר זה, שנאמר בבגדי הכהנים: "פַּאֲרֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל ראשָׁם וּמִכְנְסֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל מָתְנֵיהֶם לֹא יַחְגְּרוּ בַּיָּזַע" (יחזקאל מד, יח), הרי שהבד האמור התורה הוא פשתים (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

מקורות עיקריים:

א. ברש וז. צנציפר, 'רכיכות הים התיכון בישראל, החברה להגנת הטבע, תשנ"ב 1991, עמ' 113.
י. פליקס, עולם הצומח המקראי (עמ' 279-280).

לעיון נוסף:

והם מתאוים לכלי פשתן – פורטל הדף היומי
פשתה תרבותית – צמח השדה

א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

לראש העמוד שליחה לחבר הדפסה הוספה למועדפים