סקר
זבחים או מנחות - מה יותר קשה?
זבחים
מנחות
אותה רמת קושי
קשה להעריך


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו  


מרחיקין ... ואת החרדל מן הדבורים – דבורה וחרדל

 

"מרחיקין את המשרה מן הירק, ואת הכרישין מן הבצלין, ואת החרדל מן הדבורים ... רבי יוסי מתיר בחרדל, מפני שיכול לומר לו עד שאתה אומר לי הרחק חרדלך מן דבוראי הרחק דבורך מן חרדלאי שבאות ואוכלות לגלוגי חרדלאי" (בבא בתרא, יח ע"א). 

"... אלא חרדל ודבורים תרוייהו מזקי אהדדי. ורבנן: דבורים לחרדל לא מזקי ליה, אי בבינתא לא משכחא ליה, אי בטרפא הדר פארי" (בבא בתרא, יח ע"ב).

 
שם עברי: דבורת הדבש    שם באנגלית: Honeybee    שם מדעי: Apis mellifera

שמות נרדפים במקורות: צרעה, זיבורתא

שם עברי: חרדל    שם באנגלית: Mustard    שם מדעי: Sinapis sp


נושא מרכזי: מהם הנזקים ההדדיים בין החרדל לדבורה?

המשנה מציגה את הדבורים והחרדל כמינים שאינם יכולים לחיות בכפיפה אחת ומזיקים זה לזה לדעת רבי יוסי: "מפני שיכול לומר לו עד שאתה אומר לי הרחק חרדלך מן דבוראי הרחק דבורך מן חרדלאי שבאות ואוכלות לגלוגי חרדלאי" או לפחות החרדל מזיק לדבורים לדעת חכמים. שאלות רבות צצות סביב ויכוח זה: מהם הנזקים ההדדיים? מדוע אין הסכמה בין התנאים לגבי נזקם של הדבורים לחרדל? מה משמעות המונח "לגלוגי חרדלאי", "בינתא", "טרפא"?

לדעת הכל החרדל מזיק לדבורים. רש"י במקום מפרש: "ואת החרדל מן הדבורים - שאוכלין את החרדל ומחדד את פיהם ואוכלות את דבש שלהן". כל חלקי צמח החרדל מכילים את שמן החרדל החריף במידה כזו או אחרת. הריכוז הגבוה ביותר הוא אמנם בזרעים אך גם הצוף והאבקה שהדבורה אוספת עלולים להכיל את החומר הרעיל הזה. על מנת לצמצם את ההשפעה הרעילה על הדבורים להפחית את ריכוז החומר ואת דבר זה ניתן לעשות על ידי צריכה מוגברת של דבש שהוכן ממקורות אחרים. המונח "מחדד" בדברי רש"י מבטא את האופי החריף של החרדל.

רבי יוסי מוסיף נזק בכיוון ההפוך כלומר הדבורים מזיקות לחרדל. הנזק הוא בלשון המשנה: "שבאות ואוכלות לגלוגי חרדלאי". לפירוש רש"י לגלוגי החרדל הם פרחיו. אכילת הפרחים גורמת לנזק שהרי ללא הפרחים אין פרי ואין זרעים. הערוך פירש "גרעין" כלומר הדבורים אוכלות את זרעי החרדל. שני פירושים אלו קשים מן ההיבט הביולוגי שהרי הדבורה אוספת אבקה וצוף ואיננה אוכלת פרחים. ייתכן לפרש שכוונת רש"י באמת לא לפרחים עצמם אלא לחלקים שבתוכם (האבקה והצוף) אלא שאז לא רק שאין נזק אלא אולי יש תועלת משום שהדבורה מאביקה את הצמח ומעלה את יבול הזרעים. פירוש הערוך קשה יותר משום שאין קשר בין הדבורים לזרעים והם אף לא מתקרבים לצמח בשלב הפרי.

מעניינים הם דברי התוס' במקום המתקשה בשני הפירושים הנ"ל: "לגלוגי חרדל - פי' הקונטרס פרחים ובערוך פירש גרעין ותרוייהו אין נראה לר"י דהא קאמרי רבנן דבורים לחרדל לא מזקי אי בבינתא כו' אי בטרפא כו' משמע דלא פירש רבי יוסי בדבריו מה הן מזיקין ולכך היו מסתפקין אי בבינתא כו' ונראה לר"י דלגלוגי הם ענפים והשתא לא פירש רבי יוסי מה הם מזיקות לכך אמרי ליה רבנן אי בבינתא כו' ואם תאמר מכל מקום הרי הן מזיקין לחרדל שיאכלו הפרחים ויש לומר שהפרחים אינן כ"א מעט וביום או יומים שיעמדו אין יכולין להזיק". לדעת רבי יוסי הנזק הוא לענפים אלא שלחכמים לא היה ברור מה הנזק בכך והם הסתפקו אם הכוונה לאכילת הזרעים ("בינתא" לפירוש רש"י: גרעין הזרע") או לאכילת העלים ("טרפא"). לכל אחד מנזקים אלו הם מצאו סיבה מדוע אין הוא משמעותי: את הזרעים קשה למצוא שהרי הם מוסתרים בתרמיל (רש"י: "לפי שהוא טמון בשרביטו") ואילו העלים יגדלו מחדש ("הדר פארי"). דברי תוס' זקוקים להסבר נוסף שהרי לכאורה אין מקום לחכמים להסתפק במשמעות של "ענפים" ומה הקשר בין שתי ההצעות שלהם לטענת רבי יוסי שלגלוגים הם ענפים. להלן נתייחס לשאלה זו.

הרמב"ן מקשה על תשובת חכמים "הדר פארי" הרי לאחר שהעלים יגדלו ישובו הדבורים ויאכלו אותם פעם נוספת והנזק יהיה קבוע. בלשונו: "אי נמי פארי הדר אכלי ליה ולעולם לא יפרה ולא ירבה". מסביר הרמב"ן (בשם הראב"ד) שלאחר אכילה חד פעמית של העלים החריפים הדבורים ימנעו מאכילה נוספת שלהם. לעומת זאת הנזק לדבורים נגרם בביקור חד פעמי משום שהן אוכלות את דבשן.

הר"י מיגאש במקום מפרש: "ורבנן דבורים לחרדל לא קא מזקי, אי בביניתא וכו'. פירוש, הזרע עצמו שנזרע בקרקע לא משכחת ליה שהרי בתוך הקרקע היא זרועה והעפר מכסה אותה. ואי בטרפא. שהוא הצמח שלה אי נמי אכלי ליה דבורים ליכא בהאי היזיקא כיון שהרי העיקר עדיין ישנו בארץ. הדר פארי. זימנא אחריתי". לדעתו אין סכנה לזרעים שנזרעו לפני התפתחות הצמח משום שהם קבורים בקרקע וגם אין סכנה לענפי הצמח עצמם אם יאכלו שהרי הם יכולים להתחדש. פירושו לגבי ה"בינתא" נראה לכאורה תמוה.

המשותף לכל הפירושים הוא הקושי להבין אותם על רקע הידע הביולוגי הראשוני הקיים ברשותינו המצביע על הדבורים כניזונות ממרכיבי הפרחים אך לא עלים או זרעים. סוגייה קשה זו תוכל לקבל הסבר, לפחות חלקי, בעזרת מבט מפורט יותר על הקשר בין הדבורים והחרדל אותו שמעתי ממומחה לגידול דבורים, הרב אליעזר רייכמן תושב נוף איילון.

אמנם לייצור הדבש והדונג ומילוי חלות הדבש זקוקות הדבורים לאבקת פרחים וצוף אך כדי לייצר את המוצר היקר פרופוליס (ראה ב"הרחבה") המשמש להגנה מפני מזיקים וזיהומים הדבורים אוספות ניצני פרחים (ניצני פרחים הם הפרחים הצעירים לפני פתיחתם. בדרך כלל הם בצבע ירוק.) ואולי אף חלקים רכים של הצמח (קצוות הצמח). לגלוגי חרדלאי הם אותם ניצני פרחים שהדבורה אוספת לייצור הפרופוליס וכמובן שיש נזק בדבר משום שאם הפרחים ניזוקים אין התפתחות פירות. ניתן להסביר את הדו-שיח בין חכמים לרבי יוסי באופן הבא: בחרדל ובמינים נוספים הקרובים אליו הפרחים מסודרים במבנה של תפרחת הנקראת "אשכול". תוך כדי התפתחות הגבעול הולכים ויוצאים ממנו ניצני הפרחים באופן כזה שהחלק העליון הוא החלק הצעיר וככל שמתקדמים מטה הפרחים בשלב מתקדם יותר. בדרך כלל ניתן לראות שבחלק התחתון נמצאים כבר פירות בשלים ואילו בקצה העליון עדיין מופיעים ניצנים קטנים וירוקים (ראה בתמונה להלן).

רבי יוסי התייחס לפגיעת הדבורים בענפים (בלשון התוס') כלומר בעמודי הפריחה הנראים בשלב הצעיר כענפים. שאלת חכמים הייתה האם כוונתו לנזק הוא ל"ביניתא" כלומר לזרעים שיתפתחו בעתיד וכאן התשובה היא שהם עדיין לא קיימים. האפשרות השנייה היא בגרימת נזק לעלים (אולי ממש עלים ואולי אותם ניצנים ירוקים הנראים כעלים) וכאן התשובה היא שמבנים אלו עשויים להתחדש.

נקודה נוספת למחשבה היא הנזק הנגרם לדבורים בגלל החרדל. בנוסף לפירושו של רש"י ייתכן להוסיף נזק משמעותי הנגרם לדבש על ידי החרדל. מעדויות של כוורנים עולה שעם הפסקת פריחת ההדרים עוברות הדבורים לאיסוף צוף ואבקה מהחרדל וקרוביו. דבש מסוג זה נקרש במהירות עוד לפני שנארז בצנצנות ולכן יש צורך לחממו לפני השיווק. החימום פוגע באיכות הדבש וכרוך בטרחה והוצאות מרובות. הרב רייכמן סיפר לי על אירוע ששמע שבו כוורן נאלץ לפרק בעזרת כלי עבודה חקלאיים (מעדרים וכו') דבש במשקל 5 טון שנקרש לפני העברתו לצנצנות.

 

              
תמונה 1.  חרדל לבן - פרחים ותרמילים   תמונה 2. חרדל לבן - תרמילים

  

 

              
תמונה 3.  דבורים בפתח הכוורת   תמונה 4. 

  

הרחבה


הדבורה היא חרק חברתי שחשיבותו עבורנו עצומה הן כמאביק צמחים והן כיצרנית דבש. זיהויה איננו מוטל בספק מה גם שבמקרא היא נזכרת בהקשר דבש כמו במסופר על שמשון: "ויסר לראות את מפלת האריה והנה עדת דבורים בגוית האריה ודבש" (שופטים י"ד ח'). עדת הדבורים מציינת שמדובר בבעל חיים חברתי כמו הדבורה. מספרם הרב של הדבורים דומה למספרם של הזבובים: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִשְׁרֹק יְדֹוָד לַזְּבוּב אֲשֶׁר בִּקְצֵה יְאֹרֵי מִצְרָיִם וְלַדְּבוֹרָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר" (ישעיהו ז' ח'). הרד"ק במקום מפרש: "והיה ביום ההוא ישרוק - כאלו ישרוק להם שיבאו, כלומר שיעור את רוחם, וכן אמר למעלה ושרק לו מקצה הארץ, ואמר זבוב ודבורה לפי שמתאספים לרוב כרגע לפיכך המשיל חיל מצרים וחיל אשור לזבוב ולדבורה שיתאספו מהרה ויבאו מהרה כמו שאמר למעלה והנה מהרה קל יבא, וכן נאמר במשל "סבוני כדבורים", "כאשר תעשנה הדבורים" וכו'".

במדרש יש לדבורה כינוי אחר: "ויאמר אלהים אל בלעם לא תלך עמהם ... אמר לו אם כן אברכם אמר לו אין צריכין לברכתך כי ברוך הוא אומרים לה לצרעה לא מן דובשיך ולא מן עוקציך וכו'" (מדרש רבה, במדבר פרשה כ' פסקה י'). ניתן להסיק מהעובדה שמדובר בבעל חיים המסוגל ליצר דבש וגם לעקוץ שהדבורה נקראה גם צרעה.

החרדל הוא שם של סוג צמחים חד שנתיים הנפוצים בארץ כצמחי בר. מינים נפוצים במיוחד הם החרדל הלבן וחרדל השדה והם בין הצמחים העיקריים היוצרים את משטחי הפריחה הצהובה בצידי הדרכים באביב. אבותינו גידלו את החרדל למאכל ולרפואה כפי שעולה מכמה משניות: "זורע שְׁבַת או חַרְדָּל בשלשה מקומות, שהוא נותן פֵאָה מכל אֵחַד ואֵחַד" (פאה ג, ב'). הרמב"ם מפרש במקום: "חרדל, אלכ'רדל... דרך בני אדם לזרען מפורדות במלבנות, והוא אמרם לפי שדרכן לזרע ערוגות ערוגות". החרדל נחשב למאכל יוקרתי עד כדי כך שבהשוואה בין סעודות אברהם ושלמה המלך נאמר: "ולמה לי תלתא תסגי בחד? (מדוע היה צריך אברהם לשחוט שלשה שוורים?) אמר רב חנן בר רבא: כדי להאכילן שלש לשונות בחרדל (בבא מציעא פ"ו ע"ב). בדברי הרמב"ם מצאנו: "מתנות כהונה אין נאכלות... אלא בחרדל, 'למשחה בהן' כדרך שהמלכין אוכלין" (פיהמ"ש חולין י, ד).

זנים תרבותיים של החרדל מגודלים בהיקף רחב ברוב האזורים הממוזגים בעולם. חרדל לבן מגדלים בעיקר באירופה ומשתמשים בזרעים שהם החלק הנאכל בצמח לתיבול. מהזרעים הטחונים מפיקים את אבקת החרדל וממנה מייצרים את ממרח החרדל. שמן חרדל, המשמש לסיכה ולתעשיית הסבון מפיקים כיום מזרעי קרוב משפחה של החרדל, הכרוב השחור. מסתבר שבתקופת המשנה גם הוא נכלל בשם חרדל. החרדל כמו מינים אחרים במשפחה (כרוב, צנון, לפתית ועוד) מכיל תרכובות בשם גליקוזידים המשמשות כחומר מוצא לשמן החרדל שהוא בעל טעם וריח חריפים ומשמשים לצמח כמנגנון הגנה מפני אוכלי עשב. טעמים חריפים אלו הם המושכים אותנו והפכו את צמחים אלו לצמחי תבלין ומאכל. 

 

א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.



 


א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.


 


כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר