שריפת חמץ ושריפת קדשים / הרב דוב ברקוביץ
פסחים יד ע"ב
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
איסור חמץ אינו רק ביטוי שלילי של מצוות אכילת מצה, אלא אחד היסודות של החג. מטרתו להפוך את ביתו של אדם דומה לבית המקדש, שם החמץ – הסמל ליכולת האדם להתסיס את העולם - כמעט לא נראה ולא נמצא
על משנת "רבי חנינא סגן הכוהנים"(דף יד:) והסוגיה בגמרא המבררת ומרחיבה אותה מובילות אותנו למורכבויות הקשות של הלכות טומאה. לא נוכל להתייחס כאן לעושר הגדול של הסוגיה. כדרכנו, נשאל – מה מקומה של דיון המתמקד בנושאים רחוקים מענייני פסח וחמץ, בבניית המהלך של המסכת ושל הפרק?
המשנה עוסקת באיסור להרבות טומאה בכוונה – לטמא חפץ טהור, ואף להוסיף טומאה חמורה לחפץ שטמא בטומאה קלה. על אף זאת, המשנה מלמדת שמותר לשרוף יחד חפצים שהופרשו לקרבן או למקדש, והחייבים שריפה היות ונטמאו, גם אם במגע ביניהם בשעת השריפה מוסיף אחד למשנהו טומאה חדשה. הגמרא מוסיפה שההיתר להרבות בטומאה בשעת שריפה תקף גם אם הטומאה הקלה שבאחד החפצים היא רק טומאה מדרבנן, ובדין תורה החפץ טהור לחלוטין. במצב זה, מבחינת "ההסתכלות של התורה" מטמאים בכוונה תחילה חפץ טהור – מה שנחשב מעשה חמור.
בזיקה להלכות אלו המשנה מביאה הלכה בביעור חמץ בערב פסח, מה שמהווה על פניו הסיבה להבאת המשנה כאן. "אמר רבי מאיר - ...שורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח (בביעור חמץ בערב חג)". כלומר, כמו בשריפת קדשים טמאים, בשעת ביעור חמץ מותר להרבות בטומאה - גם כשמדובר במגע המטמא תרומה טהורה.
מה אפשר ללמוד על מהותה של שריפת החמץ מההקבלה הנוצרת בינה לבין שריפת קדשים טמאים?
מקור איסור חמץ
לחיוב שריפה משמעות מיוחדת במסגרת המצוות. ישנן דרכים שונות להעלים חפצים האסורים בהנאה או שהיו מיועדים לקיום מצווה כלשהי ונפסלו – קבורתם באדמה או פירוקם לחתיכות קטנות וזרייתם לרוח, או זריקתם בים (כפי שכמה תנאים אכן קבעו במצוות השבתת החמץ). כליון מוחלט של חפץ בשריפה קיים בעיקר בתחום הקודש כאשר קרבן (או תרומה), נטמא או נפסל. דוגמאות לכך הם "נותר", חלקי קרבן שלא נאכלו בזמן המיועד לכך, וקרבן או תרומה שנטמאו. במקרים אלו חיוב השריפה משקף את מעמדו המיוחד של תחום הקודש. למשל, אין להעלות קרבן שנפסל או נטמא למזבח, אך אין גם "להחזירו" לרשות החול היות וכבר "עלה לרשות הקודש" – אין פתרון אלא לכלותו כליל על ידי שריפה. משנתנו מלמדת שבשעת השריפה אין חיוב להמשיך ולשמור על קדושת הקרבן או התרומה שלא תתווסף אליו טומאה נוספת. באופן פרדוכסלי השריפה משקפת דווקא את המכנה משותף בין שני החפצים בהיותם שייכים לרשות ה"קודש" – מה שמתבטא בהוקעתם ממנה בהיותם טמאים – על אף השוני ביניהם בכל הקשור לדרגת הטומאה שלהם.
אם כן, מה הקשר בין עניין זה לבין ביעור חמץ?
התבוננות מרחבית במבנה המסכת מלמדת שהתורה שבעל פה, בניגוד לאינטואיציה הפשוטה, העמידה את איסורי חמץ כאחד היסודות של החג, ולא כביטוי שלילי של מצוות אכילת מצה. חומרת המניעה מחמץ מהווה תשתית החג - יחד עם הקרבת קרבן פסח ואכילתו בחבורה בליל הסדר - ומצוות אכילת מצה נגזרת ממנה. מה במהותו של איסור חמץ מזכה אותו למקום כה מכובד? הסוגיות בדף ד-ה הציעו שלש עיקרים למקור איסורי חמץ, והם מהווים בסיס לבירור שאלה זו.
שיטת אביי בפיתוח הגמרא - איסור חמץ הנו הביטוי השלילי לחיוב של אכילת מצה. איסור אכילתו והימצאותו הנו חלק ממערכת המצוות הקשורות לגאולת ישראל משעבוד, ולעצם מעשה הנס של ה"חיפזון" שביציאת מצרים.
שיטת רבא – "לא תשחט (קרבן) הפסח, ועדיין חמץ קיים". איסור חמץ נובע מהתקשרות לזבח ולא למצה. קרבן פסח בא לשמוח בבחירתו של עם ישראל המתגלמת במכת בכורות, כאשר פסח הקב"ה על בתי בני ישראל. כמקובל בזבחי שלמים, חוץ מבקרבן תודה, אין לשתף חמץ בשחיטת ואכילת הקרבן.
לשתי השיטות בעיות קשות המתבררות בדרשות בדף ד-ה. אם איסורי חמץ נובעים ממצוות מצה או מקרבן פסח, מצוות שחובתן וקיומן מצטמצמים לערב הראשון של החג, למה תקפם של איסורי חמץ הנם של שבעה ימים? צריכים להסביר לפי שיטות אלו שמתפשט האיסור לאורך כל ימי החג בכוחו של אותו ליל שימורים, ליל גאולה, המכונן את משמעות החג כולו. מכל מקום קשה לשיטת אביי להסביר למה איסור חמץ מן התורה מתחיל מחצות היום בערב פסח, אם האיסור של חמץ יונק ממצוות אכילת מצה החלה רק בליל חמישה עשר? עובדה זו ניתנת להסבר לשיטת רבא הרואה את איסור חמץ כנובע ממצוות קרבן פסח שזמן שחיטתו מתחיל בערך מחצות היום. מה שאינו מתיישב כלל לשתי השיטות הוא פשר היצירה המרכזית של חז"ל, המהווה את עיקרם של שני הפרקים הראשונים של המסכת – הרחבת איסור חמץ מחצות היום אל עבר ארבעה עשר בניסן כולו, אף מ"אור לארבעה עשר".
על כן, הגמרא מעמידה הצעה שלישית למקורו של איסור חמץ. הצעה זו רואה ביצירה רבת היקף של חז"ל אודות ערב פסח לפני חצות - מערכת המסתמכת על היסודות התורניים של מצוות מצה וקרבן פסח, אך המרחיבה אותה - את הצוהר להבנת איסור חמץ.
ישנו מעמד אוטונומי לאיסור חמץ, מעמד שעיצבו אותו חז"ל על בסיס איסור חמץ התקף במקדש לאורך השנה כולה. מגמת החידוש שבחז"ל משתקפת במספר הלכות מרכזיות.
אלכס טל שרטט עבורנו לפני שבוע את ההבחנה החשובה בין היקף איסור "בל יראה ובל ימצא" בתורה, "בכל גבולך", לבין הגדרת מרחב האיסור בתלמוד, רשות הממוני של כל אדם ואדם. זהו ביטוי משמעותי לכך שחז"ל בקשו להפוך את עיקר האיסור של חמץ מנדבך במרחב הלאומי, היסטורי - מעשה ה"חיפזון" או קדושת זבח פסח - אל הכנת רשותו של כל יהודי ויהודי לגאולה פרטית. מעשה זה של חז"ל קיבל את הביטוי המובהק שלו ביום ארבעה עשר לניסן בשעות שלפני שחל איסור חמץ מן התורה בשתי תקנות עיקריות – הבדיקה והביעור.
חז"ל קבעו שבדיקת חמץ תהווה תחליף לביטול במחשבה ובדיבור שלרוב הדעות "משבית" את החמץ מדין תורה. (הביטול נשאר להלכה, כדברי רבא בדף ו:, שמא ימצא אדם חתיכת חמץ נחשקת בחג). תקנת בדיקת חמץ מדגישה שקיום איסור חמץ תלוי במעשה היטהרות הבית של כל יהודי. המשמעות של תקנה זו מתעמקת במשנה בדף יא: ובמיוחד במשנת "רבי חנינא סגן הכהנים" הכתובה בפרקנו, כאמור, בכדי להמחיש את משמעות ההקבלה בין השריפה בקדשים לזו שבחמץ.
חמץ של תודה
במשנה בדף יא: כתוב – "אמר רבי יהודה, שתי חלות של תודה פסולות (לפי רבי אלעזר בדף י"ג:, היו כשרות) מונחות על גבי האיצטבא (גג של שורת עמודים בעזרה בבית המקדש). כל זמן שמונחות - כל העם אוכלין, ניטלה אחת - תולין, לא אוכלין ולא שורפין, ניטלו שתיהן – התחילו כל העם שורפין". למה השתמשו דווקא בלחמי תודה לסמן לעם שהגיעה שעת שריפת החמץ? לאיסור העלאת כל שאור וכל חמץ על המזבח במקדש היו שני יוצאים מהכלל, מנחת שתי הלחם בחג השבועות ועשרה ככרות חמץ שהובאו עם קרבן התודה. קרבן זה היה מוקרב כביטוי וולונטרי של אדם החש חובה להודות לקב"ה על נס שאירע לו, על הצלה מסכנה, או על כל סיבה אחרת. החיוב החריג להקריב חמץ עם התודה, ולא מנחת מצה כמקובל, בא להביע שגם מציאותו של האדם, המסומלת ב"חמצו של עולם" עשויה לשקף את מעורבותו הישירה של הקדוש ברוך הוא בעולם. על כן, מחד אין להביא חמץ למקדש, מקום המבטא את תשתית הימצאותו של העולם כמקומו של הבורא, ומאידך, במצב המיוחד של ה"תודה" יש להעלות דווקא חמץ, יחד עם ככרי מצה, לשולחן ה'.
אם כן, השבתת החמץ משך שבעה ימים אינה באה כביטוי למצוות מצה או קרבן פסח, אלא בכדי להפוך את ביתו של כל יהודי למקדש – המקום שנעדר ממנו הסמל של יכולת האדם להתסיס את העולם. כך הופכת המציאות שברשות הפרטית דומה לזו שבבית המקדש, שם חמץ לא היה נראה ולא היה נמצא כמעט באופן מוחלט כל השנה. שעת שריפת החמץ המסומלת על ידי העלמת לחמי התודה מרמזת שבמשך השנה כולה החמץ שברשותו הפרטית של האדם עמד בזיקה תמידית להבאתו לשולחן גבוה בתור הודאה לבורא. במובן זה שריפת החמץ הנו מעין שריפת קדשים, בה מנחה שהיתה מיועדת לקודש בזמן מסוים נהפכת ל"נותר". (יש לציין ששיטת אבא שאול המובאת בדף יד., לפיה סימון שעות בוקר יום י"ד היה דרך "שתי פרות (ש)היו חורשות בהר המשחה" חולקת על עיקרון זה. שיטה זו מדגישה שהעיסוק האנושי בהפקת לחם, המתחילה בחרישת האדמה, הנו עיסוק של חול המנותק לחלוטין מהמקדש. בכך שיטה זו מהווה בסיס להבנה שונה של שריפת החמץ.)
למה נקבעה שעת שריפת החמץ ל"תחילת שש", שעה שאיסור החמץ הנו חלק מעיצוב חז"ל את יום י"ד, ולא שעה שהחמץ אסור מן התורה? הדיון בגמרא בדף יא-יג מתייחס לעניין זה מטעם גזירה, שלא יתבלבל אדם בשעות היום ויבוא לידי איסור התורה. בהבנת ההקבלה בין שריפת החמץ לשריפת קדשים שבמשנת "רבי חנינא סגן הכהנים" ובסוגיה המרחיבה אותה, יש לראות פן נוסף של נקודה זו.
במשנה קובע רבי מאיר "ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח". ראשית, יש להדגיש שרבי מאיר משתמש בביטוי "פסח", השמור לזמן של מצוות התורה, בהתייחסו ל"תחילת שש", שעת איסור דרבנן. שנית, לפי רבי מאיר קיים חידוש מרחיק לכת. על אף שמצד שריפת הקדשים היה אסור לשרוף תרומה טהורה עם תרומה טמאה, מותר בשעת ביעור החמץ לעשות כך גם אם התרומה הטהורה תבוא במגע עם התרומה הטמאה בתוך השריפה. מאוד חשוב לשים לב לכך שמציאות זו הייתה יותר מובנת אם מדובר היה בתחילת השעה השביעית, כדברי רבי יוחנן בדף ט"ו:. רש"י שם מסביר "שאין לך טומאה גדולה" מאיסור חמץ מן התורה. כלומר, חתיכת חמץ בשעת איסור תורה הנה כקדשים שנטמאו, ועל כן יש לשורפה, ובשריפה זו מותר להרבות בטומאה. במלים אחרות, גם תרומה שהיא טהורה בגין דיני טומאה הקבועים, נחשבת "טמאה" בטומאה חמורה לא פחות מזו שעל ידה בגין "טומאת חמץ".
איך להסביר את שיטת רבי מאיר המתירה את השריפה של תרומה טהורה יחד עם תרומה טמאה בשעה ששית – שעה שמן התורה אין איסור חמץ? בדרך הראשונה בה הסבירה הגמרא את המשנה, בדף יד, היא קובעת שבשריפת קדשים ההיתר של המשנה תקף גם אם הטומאה הקלה היא מדרבנן, ומהתורה אין טומאה כלל. כהקבלה לכך, שיטת רבי מאיר מבליטה את מהלך העיקרי של כל פרק ראשון במסכת בו חז"ל עיצבו את איסורי חמץ – טומאת חמץ – ביום י"ד לפני חצות היום. מבחינה זאת בדיקת חמץ בערב וביעורו לפני זמן איסור חמץ מן התורה מבטאים את הפיכתו את איסור חמץ מהיסטוריה להיטהרות ביתו-רשותו של כל אדם בישראל מ"טומאת החמץ" משך שבעה ימים, הכנתו מבעוד מועד לכלי לגילוי המציאות הא-לוהית, כמו במקדש עצמו.
