חכמים בעקבות התורה / אלכס טל

פסחים ב ע"א

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

איסור השהיית החמץ בפסח נובע מאיסור אכילתו. חכמים גזרו מתלות מקראית זו את דיניו היסודיים, והמשיכו הלאה, כשאסרו את החמץ שעבר עליו הפסח

איסור חמץ הוא אחד המקרים היחידים בהם התורה עצמה מצווה על איסור וגם גודרת אותו בסייג. איסור השהיית חמץ בבית מנומק בתורה עצמה בחומרתה ועונשה של אכילתו: 'שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל בגר ובאזרח הארץ" (שמות יב י"ט). איסור זה אינו מצומצם רק לביתו של אדם, אלא מורחב לתחום גיאוגרפי גדול בהרבה: "מצות יאכל את שבעת הימים, ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבולך (שמות יג ז)". גם בפסוק נוסף זה, מצמדת התורה את איסור מציאות החמץ לאכילתו, הפעם לפן החיובי שלה – אכילת המצה.

פשטי המקראות מורים, כי בפסח אין מקום כלל לחמץ, מכל סוג שהוא, לא רק בביתו של אדם אלא ממש בכל מקום. אולם חז"ל צימצמו איסור גורף זה ע"י לימוד משני פסוקים אלו (מכילתא, פרשה י ופרשה יז): "בבתיכם למה נאמר? לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כמשמעו, תלמוד לומר: בבתיכם. מה בתיכם ברשותכם – אף גבולך ברשותך. יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי, אף על פי שיכול לבערו אבל אינו ברשותו. יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל". חלקו הראשון של המדרש, המתיר החזקת חמץ של ישראל מחוץ לרשותו, נתון במחלוקת ראשונים ידועה בין הרמב"ם לרמב"ן. מאידך, החלק השני של מדרש זה, המתיר השהיית חמץ שאינו של ישראל בביתו, מחוזק על ידי מדרש ידוע מאוד, המובא במקומות מספר בספרות התלמודית (ספרי ראה, קל"א; מכילתא דרשב"י עמ' 39; פסחים ה' ע"ב; כ"ג ע"א; כ"ט ע"א): "לא יראה לך שאור – שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה".

צמצום היקפו של איסור 'בל יראה ובל ימצא' לא היה מוסכם על הכל ואף עבר שינויים פסיקתיים עוד בתקופת התנאים עצמם, כפי שעולה מן התוספתא (פסחים פ"א ה"ז):

בראשונה היו אומ' אין מוכרין חמץ לנכרי ואין נותנין לו במתנה אלא כדי שיאכלנו עד שלא תגיע שעת הביעור. עד שבא ר' עקיבא ולמד שמוכרין ונותנין מתנה אף בשעת הביעור. אמ' ר' יוסה אילו דברי בית שמיי ואלו דברי בית הלל הכריע ר' עקיבא לסייע דברי בית הלל.

'הלכה ראשונה' אסרה השהיית חמץ אצל נכרי בפסח, ולכן אסרה את מכירתו מעבר לשעת ביעורו. פסיקתו של ר' עקיבא המתיר זאת, באה לידי ביטוי במשנת פסחים בצורה סתמית (ב א): "כל שעה שמותר לאכול, מאכיל לבהמה לחיה ולעופות ומוכרו לנכרי".

ניתן אם כן לסכם, כי שני המדדים החשובים לתוקפו של איסור 'בל יראה', הינם הבעלות על החמץ ומיקומו הפיסי. במידה ושני התנאים מתמלאים, הרי שאדם עובר על האיסור; ולהיפך. אולם המציאות הריאלית אינה נוטה להסתדר על פי כללים ברורים. בין שני קצות הספקטרום הנ"ל ישנם מקרים רבים, בהם שאלת הבעלות ושאלת המיקום אינן ברורות. בחלק מאלה דן התלמוד בדפים אלו ונזכיר אחד מהם.
 

שותף בעל כרחו

כאמור, חמץ של נכרי מותר להשהותו בבית ישראל. שונה הדין כאשר ישנה אחריות ממונית של ישראל על חמץ זה, למשל כאשר הגוי הפקידו בידו. קבלת האחריות על חמצו של הגוי ע"י היהודי, מחזקת את הקשר הבעלותי-ממוני ביניהם ולכן אוסרת את השהייתו. קשר זה קיים גם במקרה ואין קבלת אחריות פורמלית; רבא מזהיר את בני מחוזא (ה ע"ב):

בעירו חמרא דבני חילא מבתייכו, כיון דאילו מיגנב ואילו מתביד - ברשותייכו קאי, ובעיתו לשלומי - כדילכון דמי, ואסור (בערו החמץ של אנשי הצבא כיון שאילו נגנב ונאבד ברשותכם עומד וצריכים אתם לשלם. [לכן] כשלכם הוא ואסור).

גם אם הישראל שמונה בעל כרחו לשמור על מזון הצבא אינו מקבל אחריות, מבחן התוצאה מראה שלא כך הוא. שהרי, במידה ויאבד החמץ, תכפה המלכות תשלום בעד הנזק שנגרם. עובדה זו מספיקה כדי לקשור את החמץ ליהודי במידה מספקת לאסור את השהייתו בביתו.

ראינו שבהיקף איסור 'בל יראה', ישנו מרחק מסוים בין פשטי המקראות האוסרים קטגורית השהיית חמץ, ובין חז"ל המצמצמים את היקפו של האיסור. אכן, הקראים חלקו על תורה שבע"פ בעניין ונצמדו לדין התורה הפשוט. אך עיון נוסף במקראות יראה, שעל פער זה בינם ובין הלכת חז"ל, מגשרת רוח ההלכה שמקורה בתורה עצמה. כאמור, איסור 'בל יראה ובל ימצא' מנומק כבר בכתובים כנובע מהחשש שאדם יבוא לאוכלו בפסח. החשש מסתבר מאוד: אכילת חמץ מותרת רוב ימות השנה, עד כדי כך שהיא נהפכת להרגל. במידה ופרוסת לחם נמצאת בפסח תחת ידו של אדם, אין הדבר רחוק שללא מחשבה היא תמצא את דרכה לפיו.

כל זה נכון כאשר מדובר בביתו של האדם ובחמצו שלו, ולכך נדרש הסייג של 'בל יראה'. מנגד, ישנם מקרים בהם אדם יחשוב פעמיים לפני ביצוע מעשה האכילה. כך הוא כאשר החמץ אינו שלו, אלא של גבוה (=הקדש) או של נכרי, וכך הוא כאשר המגע בין החמץ ובעליו אינו מיידי במידה והוא אינו ברשותו. אכן, מקרים אלו הם שהוצאו ע"י חז"ל ממסגרת האיסור.

חשוב לציין שמרגע שנקבעו הכללים ההלכתיים (קרי, בעלות ממונית ומיקום גיאוגרפי), משקל השיקולים שעיצבו עקרונות אלו נעשה מישני. לכן, כאשר רבא בא לדון בבעיית אחסון חמץ הצבא בבית היהודים שבעירו, השאלה העומדת בפניו אינה מידת הסיכויים שישלח בעל הבית את ידו בחמץ זה; המדד היחיד הוא הגדרת הבעלות במקרה דנן. זו דרכה של ההלכה, שבפרקסיס היום יומי שלה אין (כמעט) מקום להעלאת השיקולים המקוריים בכל מקרה ומקרה, אלא הקובע הוא התאמתה לכללים שגובשו ע"י שיקולים אלו. במידה ויינתן חופש לפוסק ההלכה לשקול את יישומה כל פעם מחדש, הרי שממילא כבר ניטל הטעם מגיבושם של כללי היסוד שלה. ואם כך הוא, אין היא כבר מסגרת משפטית-נורמטיבית מחייבת.

עיצובם של חז"ל את דין התורה של 'בל יראה ובל ימצא', אינו מצטמצם רק להגבלת יישומו. הלכה זו, היינו מכנים בלשוננו היום כ'חסרת שיניים', כיון שמדובר בלאו שאין בו מעשה שאין לוקים עליו (למעט מכת מרדות). אדם שלא פינה את חמצו מביתו לפני הפסח, אמנם עבר על איסור 'בל יראה', אך הוא לא עשה כל מעשה. אדרבה, הוא נמנע מביצוע הביעור. על מנת לחזק את צידו הענישתי-הרתעתי של האיסור, אסרו חז"ל חמץ שעבר עליו הפסח.
 

בשביל זה יש חכמים

מבלי להכנס למחלוקת התנאים, האם מעמדו של איסור זה הוא מן התורה או מדברי חכמים (פסחים כח ע"א), ברור שהוא אינו נובע ישירות מן המקרא. פה מדריכה את החכמים הדאגה לשמירתו של איסור התורה ועל כן הם מרחיבים אותו. כך הוא טבעו של המתח בין תורה שבכתב וזו שבעל-פה, המאפשר הרחבה או צמצום של דין התורה. מבחנם של אלו יהיה במידת היצמדותם לרוח הדין ולכוון ההלכתי אליו הוא מצביע. צריך כמובן להדגיש, כי דרכם של חז"ל בפרשנותם ההלכתית את התורה, כפופה למערכת נוקשה של כללי לימוד ופסיקה – בראש ובראשונה המידות שהתורה נדרשת בהם. רק כך ניתן להבטיח ששדה פרשנותה של התורה ויישום דיניה במציאות, לא יהיה פרוץ ומופקר. לא כל הרוצה ליטול את השם יטול.

אסיים בהערה על ענין רלוונטי לכל אחד מאיתנו – מכירת החמץ, הבאה ל'עקוף' את דין 'בל יראה'. אין צריך לחזור על ההתלבטויות הקשות הקשורות בכך וכמובן שאין זה המקום להכריע בהן. אזכיר רק, כי הבעיה המרכזית היא ה'פיקטיביות' לכאורה של מכירה זו, שהרי הכל יודעים שהחמץ חוזר לבעליו לאחר הפסח. מידת כנותה המשפטית של המכירה היא תנאי לבחינת התאמתה לדין 'בל יראה ובל ימצא', אולם אין זה תנאי מספיק. חובה לשקול גם את מידת עלייתה בקנה אחד עם רוח דין התורה, הבא לגדור את האיסור החמור של אכילת החמץ. דומה ששיקולים אלו מסוגלים להאיר סוגיה זו באור חדש ושונה, ואולי אף להביא לתובנות משמעותיות בהלכה בעייתית זו.