סגי נהור
עירובין יא ע"ב
"תנא: צורת הפתח שאמרו - קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן.
צריכין ליגע או אין צריכין ליגע?
רב נחמן אמר: אין צריכין ליגע. ורב ששת אמר: צריכין ליגע.
אזל רב נחמן ועבד עובדא בי ריש גלותא כשמעתיה, אמר ליה רב ששת לשמעיה רב גדא: זיל, שלוף שדינהו. אזל שלף שדינהו. אשכחוהו דבי ריש גלותא חבשוהו. אזל רב ששת קם אבבא, אמר ליה: גדא, פוק תא! נפק ואתא.
אשכחיה רב ששת לרבה בר שמואל, אמר ליה: תני מר מידי בצורת הפתח? אמר ליה: אין, תנינא; כיפה, רבי מאיר מחייב במזוזה וחכמים פוטרין. ושוין שאם יש ברגליה עשרה שהיא חייבת. אמר אביי... (רש"י: ומפירוש דאביי ילפינן דאין צריכין ליגע), אמר ליה: אי משכחת להו - לא תימא להו לבי ריש גלותא ולא מידי מהא מתניתא דכיפה".
צריך ביאור,
א) מדוע המתין רב גדא עד לקריאתו של רב ששת בכדי לחמוק מידי שוביו?
ב) מדוע חשש רב ששת שתוודע טעותו? הלא – שִׁבְעָה דְּבָרִים בֶּחָכָם, והאחרון שבהם: מוֹדֶה עַל הָאֱמֶת (אבות פרק ה משנה ז). ובשבעה מקומות בש"ס הכריזו אמוראים ואמרו: "דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי"!
ג) וכי איזו ראיה יש במתניתא דכיפה נגד דעת רב ששת, הלא בכיפה המשקוף נוגע גם נוגע במזוזות אלא שנחוצה 'חקיקה' כביכול לגלות את המשך המזוזה העולה עד המשקוף ונוגעת בו, ואילו דברי רב ששת אמורים כאשר אין בין קורה לקנה אלא אויר בלבד!
אלא שמבואר במסכת ברכות דף נח ע"א שרב ששת היה סגי נהור כלומר "רואה אורה", ושאכן היה "רואה אור" – רואה היטב יותר משאר בני אדם, והיה מסוגל להבחין בדברים שאין האחרים רואים. וראה על כך כאן.
רב גדא לא ראה ולא ידע כלל שיכול הוא לברוח, עד שרב ששת ראה והורה לו הדרך. וכאשר ברח, שומריו לא יכלו להבחין בכך, כפי שקרה לאנשי סדום שֶׁהֻכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל (בראשית יט, יא).
ואכן אין במתניתא דכיפה ראיה גמורה נגד שיטת רב ששת. אלא שרק רב ששת ידע להבחין בחילוק זה, הוא היודע שבתוך הכיפה חקוקה צורת המזוזה העולה ומגעת ונושקת במשקוף. ואילו אותם אלמים דבי ריש גלותא שכבר ניסו להתנקש בו, סבורים יהיו על פי מראית עיניהם עיני בשר, שסוף כל סוף אין המשקוף נוגע במזוזה, ויסברו שטעה רב ששת ויקניטוהו. לכן מוטב להם ולא יראו ולא ישמעו ולא מידי מהא מתניתא דכיפה.
ואף על פי כן, הלכה כרב נחמן שהיה דיין מומחה (מסכת סנהדרין דף ה ע"א), ו"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" (מסכת נדה דף כ ע"ב).
בדומה לסוגייתנו נאמר גם לקמן בדף לט ע"ב:
"אשכחיה רב ששת לרבה בר שמואל, אמר ליה: תני מר מידי בקדושות? - אמר ליה, תנינא... אמר ליה: אי משכחת להו - לא תימא להו ולא מידי".
לדעת רב אשי בשם אמימר בהמשך הסוגיה שם, אותו מעשה לא היה ולא נברא. ואין לפרש שלדעתם מאן דהו בדה מעשה זה בזדון, אלא שלדבריהם המעשה שבסוגייתנו נקשר בטעות לסוגיה שם.
ולגורסים שאותו מעשה היה והיה, גם שם יתפרש בדומה לכאן. גם שם, רב ששת בדבריו "לא תימא להו" – כוונתו, כהרגלו במילים אלו – לאנשי ריש גלותא הרגילים להציק לו. או שכוונתו היתה לרב נחמן ורב חסדא, אך רק כדי שלא יגלו לאנשי ריש גלותא. ורב ששת עצמו לא בהכרח חזר בו כפי שכתב רש"י, אלא שכפי שאמר בתחילה סבר כברייתא דתני איסי, ושפירוש רבי אסי לברייתא זו דחוק מאוד, לכן סבר דהא דרבה בר שמואל משבשתא היא, ומוטב שתשתקע ולא תיאמר.
