טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

אדם נותן לתוכה חרדל והיא מחזקת – חרדל

"תניא, רבי אליעזר אומר: בו ביום גדשו סאה. רבי יהושע אומר: בו ביום מחקו סאה. תניא, משל דרבי אליעזר, למה הדבר דומה לקופה מלאה קישואין ודילועין, אדם נותן לתוכה חרדל והיא מחזקת. משל דרבי יהושע, למה הדבר דומה לעריבה מלאה דבש, נותן לתוכה רימונים ואגוזים והיא מקיאה" (שבת, קנג ע"ב).

פירוש: אמר תַּנְיָא [שנויה ברייתא]: ר' אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יפה עשו ובּוֹ בַּיּוֹם שגזרו גָּדְשׁוּ סְאָה, והוסיפו דברים של שמירה וסייג לתורה. ר' יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לא יפה עשו ובּוֹ בַּיּוֹם מָחֲקוּ סְאָה, שגזירות אלה קשה לקיימן, והסוף הוא שעוברים גם עליהן וגם על דברי תורה. תַּנְיָא [שנויה ברייתא] במקום אחר: מָשָׁל משלו להבין את שיטת ר' אֱלִיעֶזֶר, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְקוּפָּה (סל) מְלֵאָה קִישּׁוּאִין וְדִילּוּעִין, אָדָם נוֹתֵן לְתוֹכָהּ חַרְדָּל וְהִיא מַחֲזֶקֶת גם את החרדל ותוספת זו רק לתועלת היא. ואילו מָשָׁל להבין את שיטת ר' יְהוֹשֻׁעַ, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לַעֲרֵיבָה (קערה גדולה) מְלֵאָה דְּבַשׁ, אם אדם נוֹתֵן לְתוֹכָהּ רִימּוֹנִים וֶאֱגוֹזִים וְהִיא מְקִיאָה מתוכה אף את הדבש שהיה בה (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי:  חרדל לבן     שם באנגלית:  Mustard   שם מדעי:  Sinapsis alba

שמות בשפות אחרות:  ערבית - חרדלא


נושא מרכזי: החרדל כדוגמה לפירות קטנים.


בסוגיות שונות טענתי שבהרבה (אם לא בכול) המקרים חז"ל בחרו בדוגמאות מעולם הצומח והחי באופן מכוון על מנת לבטא את הרעיון של הסוגיה באופן הטוב ביותר. מסיבה זו הפכו מינים מסויימים לסמלים ולכן השימוש בהם ב"מחזה" איננו אקראי. לדוגמה: העז היא סמל להתנהגות שלוחת רסן ולכן היא החשודה העיקרית לנזקים שנגרמו לשדות וגינות. העורב הוא סמל לגזלן החוטף, בריש גלי,  בשר או מזון אחר, מתחת ידי הבעלים. האגוז משמש כסמל לחפץ בעל כושר ציפה מעולה ואילו הרימונים הם הפרי הגדול ביותר. מבין הירקות "מככבים" בתפקיד ה"גדולים" הקישואים והדלועים (וכפי שמשתמע גם מסוגייתנו).

"תפקיד" החרדל ב"מחזה" הנוכחי הולם אותו היטב משום שהוא מסמל את יחידת הגודל המינימלית מבין פירות הארץ והעץ. אין ספק שככל שגרגירי הפרי קטנים יותר ניתן להחדיר מספר גדול יותר שלהם לרווחים שבין הפירות הגדולים כמו הדלועים והקישואים. מאידך גיסא כדאי לשים לב לכלל הפיסיקלי האומר שככל שהפירות שהונחו בכלי גדולים יותר כך הרווחים ביניהם גדולים יותר ומאפשרים להחדיר מספר רב יותר של גרגירי חרדל.

לתכונה פיסיקלית זו יש השפעה מכרעת בתחום אחר לחלוטין אך חשוב. לנוסעים לאורך כביש החוף צפונה לכיוון חיפה מתגלה נוף מדברי טיפוסי שבו שולטים רותם המדבר ולענה חד זרעית (בעונת החורף בולטים הרתמים בפריחה לבנה מרהיבת עין). השאלה היא כיצד משתלט צמח מדברי טיפוסי באזור זה למרות שכמות המשקעים גבוהה יחסית. התשובה נעוצה בטיב התשתית החולית האופיינית למישור החוף. גרגירי החול בשפלת החוף עגולים וגדולים יחסית (0.2-2.0 מ"מ) בהשוואה לחרסיות שרוב גרגיריהן קטנים מ – 0.004 מ"מ. מסיבה זו מי הגשם מחלחלים במהירות דרך הרווחים הגדולים בחול ואילו החרסיות מהוות שכבה אטימה למים (בתמונה 1 ניתן לראות את כמות המים החודרת בין גרגירים גדולים בהשוואה לגרגירים קטנים). לחללי האוויר הגדולים בחול יש תוצאה פיסיקלית חשובה נוספת: חללי האוויר מהווים שכבה מבודדת (בדומה לחללי האוויר הכלואים בצמר) וגורמים לכך שאנרגיית החום הנקלטת בשכבת החול העליונה אינה חודרת לעומק ומצטברת בפני השטח המתחממים. כאשר טמפרטורת האוויר היא 30 מעלות טמפרטורת פני החול עשוייה להגיע ל – 50 מעלות ואף יותר.
 

תמונה 1. השפעת גודל וצורת הגרגירים על נפח המים החודרים ביניהם.

 

הרחבה

אנו מוצאים בגמרא את החרדל כדימוי ליחידת גודל קטנה ביותר במקומות נוספים. בשבת (צא ע"ב) אנו מוצאים: "קופה שהיא מלאה כו'. אמר חזקיה: לא שנו אלא בקופה מליאה קישואין ודלועין, אבל מליאה חרדל - חייב". החרדל מהווה ניגוד לקישואין והדלועין הגדולים בכך שפירות החרדל שיצאו בתוך הקופה הוצאו לגמרי ואין להם חלקים שעדיין נשארו בתוך הבית. בלשון רש"י: "קישואין ודילועין - שהן ארוכין, ועדיין יש מהם בפנים, וכל מה דאגיד לגואי כל דהו - לאו הוצאה היא. אבל מליאה חרדל - שהרי יש ממנו כולן בחוץ, אף על פי שעל ידי הכלי הוא נאגד לצד פנים – חייב". בחולין (כד ע"ב) אנו מוצאים: "אמר רבי יונתן: התורה העידה על כלי חרס ואפילו מלא חרדל" . רבי יונתן מציין את גרגירי החרדל הזעירים על מנת להדגיש את העובדה שהאוכל הנמצא בכלי מקבל טומאה למרות שאיננו נוגע בדפנותיו. גרגיר החרדל הנמצא במרכזו של הכלי מסמל את הדבר הנמצא במרחק הרב ביותר מדפנותיו משום שגם אם נניח שהטומאה מועברת אליו על ידי מגע בין גרגיר לגרגיר הרי שמספר מעברי הטומאה גדול מאד. בלשון רש"י: "ואפילו מלא חרדל - שהכלי אינו נוגע בכולו אלא במה שסמוך לדפנות, והאמצעיים מיטמאין מן האויר. ואי אתה יכול לומר שזה מטמא את זה שהרי אין כביצה בכל אחד, ועוד אין אוכל מטמא אוכל, ועוד אם כן זה שני וזה שלישי והשלישי לא יעשה רביעי לטמא את האמצעיים". גם התוספות במקום נדרש לשאלה מדוע נבחר החרדל להדגים את העיקרון. "התורה העידה על כלי חרס ואפילו מלא חרדל - לפי מה שמפרש ר"ת דאין אוכל מקבל טומאה מדאורייתא פחות מכביצה, לא נקט חרדל דוקא, אלא כלומר ואפילו מלא ביצים. ונקט חרדל משום דמדרבנן מקבל טומאה בכל שהוא וכו'". גרגירי החרדל הקטנים ביותר מייצגים את שיעור של "כל שהוא".
 
לזיהוי החרדל ומאפייניו ראה במאמר "טיפת דם כחרדל".
 

כרוב שחור - גרגירים          צילם: Sanjay Acharya הגודל בתמונה איננו מייצג וגרגירי הכרוב השחור קטנים משל החרדל הלבן.		חרדל לבן - גרגירים          צילם: Sanjay Acharya

רשימת מקורות:

ח. צ. אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 66-67).
ז. עמר, "הצומח והחי במשנת הרמב"ם – לקסיקון לזיהוי הצמחים ובעלי החיים שבפירוש המשנה לרמב"ם", בהוצאת מכון התורה והארץ, תשע"ה, עמ' 86-87.
 

לעיון נוסף:

מתוך אתר  צמח השדה: חרדל לבן, חרדל השדה, כרוב שחור.

 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.


 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.