טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
ולא את הלוף ולא את החרדל – לוף ארצישראלי
"משנה. מפנין אפילו ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים, ומפני בטול בית המדרש, אבל לא את האוצר. מפנין תרומה טהורה, ודמאי, ומעשר ראשון שניטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שנפדו, והתורמוס היבש מפני שהוא מאכל לעזים. אבל לא את הטבל, ולא את מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, ולא את מעשר שני והקדש שלא נפדו, ולא את הלוף ולא את החרדל. רבן שמעון בן גמליאל מתיר בלוף מפני שהוא מאכל עורבין וכו'" (שבת, קכו ע"ב).
פירוש: משנה מְפַנִּין בשבת אֲפִילּוּ אַרְבַּע וְחָמֵשׁ קוּפּוֹת (סלים) שֶׁל תֶּבֶן וְכן שֶׁל תְּבוּאָה מִפְּנֵי הָאוֹרְחִים הצריכים לשבת במקום ההוא, וּמִפְּנֵי בִטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ כשצריכים להושיב את התלמידים במקום. אֲבָל לֹא מפנים אֶת הָאוֹצָר (המחסן). ומה עוד הם הדברים שמותר לפנות? מְפַנִּין תְּרוּמָה טְהוֹרָה אף על פי שראויה היא לאכילה רק לכהן, וּדְמַאי (תבואה שנקנתה מעם הארץ וספק אם עישר אותה) שכרגיל אסור לאוכלו עד שיפרישו ממנו מעשר מספק, וכן מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּיטְּלָה כבר תְּרוּמָתוֹ (תרומת מעשר) וניתנה לכהנים, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וְאף את הַתּוּרְמוּס הַיָּבֵשׁ שאין אדם אוכלו מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכָל לָעִזִּים. אֲבָל אין מפנים את הדברים שאינם ראויים כלל לאכילה, משום שהם בגדר מוקצה, לֹא אֶת הַטֶּבֶל, וְלֹא אֶת מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ, וְלֹא אֶת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלּא נִפְדּוּ, וְלֹא אֶת הַלּוּף, וְלֹא אֶת הַחַרְדָּל שאינו מתוקן. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מַתִּיר בַּלּוּף, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכָל עוֹרְבִין (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: לוף ארצישראלי שם באנגלית: Palestine Arum שם מדעי: Arum palaestinum
שמות בשפות אחרות: ערבית - לוּף, א'דן אל-פיל, מַכְחַלַה אל-עוּלָה
נושא מרכזי: מהו הלוף ומדוע הוא ראוי רק לעורבים?
תקציר: הלוף מוזכר בספרות חז"ל פעמים רבות ומתוכן ניתן לשאוב מידע רב שיש בו כדי לאפשר לנו לזהותו ברמת הסוג. מאידך גיסא קיים קושי רב בזיהוי המינים ולכן ההצעות בתחום זה מסופקות למדי. ההצעות הבולטות לזיהוי ה"לוף" הן לוף ארצישראלי וקולקס הקדמונים ואילו ה"לוף השוטה" עשוי להיות לוף מנומר או לוף ארצישראלי (אם נניח שה"לוף" הוא קולקס הקדמונים).
התמונה העולה מתוך המקורות היא שה"לוף" הוא צמח רב שנתי רעיל בעל פקעת ועלים הנאכלים לאחר התקנה. בעזרת הדגשת חלק נוסף בצמח שלא זכה עד עתה לתשומת לב – האשבול (המבנה הנושא את הפירות שהם ענבות קטנות) – ניתן לפרש מקורות נוספים שמשמעותם לא הייתה ברורה די הצורך. ריבוי הצמח מתבצע על ידי פקעות או על ידי זרעים המתפתחים בענבות. צבע הענבות הבשלות אדום והזרעים שבתוכן מופצים בעיקר על ידי ציפורים. מסתבר אם כן שלמרות רעילותו לאדם ולבהמה הרי שהלוף איננו רעיל לעופות בכלל ולעורבים בפרט. כך נוכל להבין את דברי רשב"ג המתיר לפנות לוף בגלל היותו מאכל לעורבים.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
זיהוי הלוף שבמשנה נתון למחלוקת הפרשנים והחוקרים. יש שזיהו אותו עם הצמח לוף ארצישראלי (1) (תמונה 1) הגדל בר במזרח החבל הים תיכוני ומוגבל בארץ בעיקר להרי יהודה ולשוליהם. אחרים זיהו אותו עם קולקס הקדמונים (2) (Colocasia antiquorum) ומינים נוספים השייכים אף הם למשפחת הלופיים. כך או כך הדמיון בין המינים רב ובהמשך המאמר השם לוף יתייחס לכל המינים.
החלקים הנאכלים בלוף הם הפקעת, המכילה בעיקר עמילן, והעלים (תמונות 2-3). איברי הלוף מכילים רעלים מסוג ארואין (Aroin) וטעמם מריר וכך הם מוגנים משיני אוכלי עשב. בנוסף לרעלים מכילים אברי הלוף גבישים דמויי מחט (רפידים-raphids) של אוקסלט הסידן, המצויים בתאים מיוחדים. כאשר בעל חיים אוכל חלקים טריים של הצמח, הגבישים גורמים לחתכים בלשונו ובמעיו, דבר שלא רק מכאיב אלא גם מגביר את חדירת הרעלים לתאים. על מנת להתקין את פקעות ועלי הלוף למאכל יש לסלק מתוכם את הרעלים בעזרת הרתחה מספר פעמים (3). תאור מעניין של הלוף מופיע בדברי רבי בנימין מוספיא ב"מוסף הערוך":
"כתבו המדברים על הנטעים שיש נטע הנקרא לוף בלשון סורסי (כנראה השפה הארמית סורית) ועלהו מתואר כמו לב והוא עב כמו עלי קיסוס ובו חברבורות לבנות. ונטע זה יצמח בחרף, ובשרב ייבש, ושורשו לבן והוא עב, ולו טעם חריף ויאכל, וגם העלים כבושים יאכלו".
לאור העובדה שהלוף שימש, ומקומות מסויימים עדיין משמש, כמזון לאדם עלינו להניח שמשנתנו מתייחסת ללוף חי לפני בישול וסילוק הרעלים. רק באופן זה אסור לפנותו בשבת משום שאז אין הוא ראוי למאכל אדם, אך ראוי למאכל עורבים כדברי רשב"ג.
שאלה מעניינת המתבקשת מאליה היא כיצד העורבים מסוגלים לאכול צמח רעיל לאדם ולבהמה? מפרש כאן רש"י: "לוף - מין קטניות, שאינו ראוי חי אפילו לבהמה. לעורבין - כגון עשירים שמגדלין עורבין לגדולה". על פי דברי רש"י הלוף איננו ראוי למאכל בהמה ולכן עלינו להניח שלעורבים יש עמידות מיוחדת לרעלים שבלוף בניגוד לבעלי חיים אחרים. על מנת לאושש את השערה זו עלינו לקבוע מהו חלק הלוף הנאכל על ידי העורבים? לצורך זה אקדים עיון בדברי רש"י המפרש שהלוף הוא מין קטנית. פירוש זה תמוה לאור המקורות הרבים בספרות חז"ל (ראו להלן) המשווים בין הלוף, הבצל והשום שהרי האחרונים בוודאי אינם נחשבים לקטנית (4). ייתכן והמונח "קטניות" בפי רש"י רחב יותר מההגדרה הבוטנית וכולל גם מינים בעלי פרי המכיל גרגירים רבים כדוגמת הלוף. הגדרה זו איננה מבוססת על קרבה טקסונומית אלא על מכנה משותף מיבני. רש"י התייחס לאשבול (5) הלוף שהענבות שלו מזכירות בצורתן וצבען קטניות כמו למשל עדשים (תמונה 4). התפיסה המדגישה את ענבות הלוף ולא את הפקעת והעלים משתלבת טוב יותר בעובדה שהלוף נחשב למאכל עורבים משום שחלק זה בצמח מהווה מוקד משיכה עיקרי לעופות.
רש"י מתייחס לפירות הלוף גם במנחות (טו ע"ב) שם אומרת הגמרא: "... הכי השתא, התם קנבוס ולוף אסרה תורה, (דתנן: היתה שדהו זרועה קנבוס ולוף - לא יהא זורע על גביהם, שהן עושות לשלש שנים), שאר זרעים מדרבנן הוא דאסירי וכו'". מפרש שם רש"י: "אסרה תורה - בכרם אין זרעם כלה שיש להם שרש. ל"א קנבוס ולוף אסרה תורה דכתיב כרמך כלאים, זרעים הדומין לכרם ובהנך תולין אשכולות כעין ענבים". בצד הפירוש המתייחס לעיקר הלוף כלומר לפקעת, שאינה כלה, רש"י מתייחס בפירושו השני למבנה פרי הלוף המזכיר בצורתו אשכול ענבים.
החלק הנאכל על ידי העורבים וציפורים אחרות הוא הענבות שגודלן מתאים למפתח המקור שלהן. יתר על כן, צבען האדום של הענבות הבשלות מהווה גירוי המושך בעיקר ציפורים המשמשות כמפיץ העיקרי של הלוף. מסקירת ספרות בוטנית וספרות העוסקת בגינון עולה שאכן ענבות הלוף נאכלות בתאווה על ידי ציפורים המעבירות את הזרעים במערכת העיכול שלהן אל מקומות עמידתן בחורש הים-תיכוני. אין בידי עדיין הסבר למנגנון הפיסיולוגי הגורם לעמידות הציפורים לרעלי הלוף אך גם כך עובדה מפתיעה זו מתאימה לנאמר במשנה (6).
 |
|
 |
|
תמונה 1. לוף ארצישראלי |
|
תמונה 2. לוף ארצישראלי |
 |
|
 |
|
תמונה 3. לוף ארצישראלי - פקעת |
|
תמונה 4. לוף ארצישראלי - אשבול נושא ענבות בשלות |
הרחבה
מאפייני הלוף על פי המקורות
הלוף הוא סוג צמח רב שנתי נאכל (7) בעל פקעת חד שנתית שכמה ממיניו נפוצים בארץ. במקביל גם בספרות חז"ל מוזכרים כמה מיני לוף תחת שמות שונים (לוף, לוף שוטה וקרקס או קולקס) בהקשרים המאפשרים לנו לזהות את הסוג אך אינם מספיקים לקבוע בוודאות את שם המין הבוטני של כל אחד מהם. ההצעות שאציג להלן, מתוך הספרות, לזיהוי המינים יהיו אם כן מסופקות במידת מה.
מכמה משניות אנו לומדים שהלוף הוא צמח פקעת שבו נאכל גם (או אולי בעיקר) החלק התת קרקעי (תמונה 3). לדוגמה במשנה בפאה (פ"ו מ"י) נאמר: "תבואה שנתנה לשחת או לאלומה, וכן באגודי השום ואגודות השום והבצלים, אין להם שכחה. וכל הטמונים בארץ כגון הלוף והשום והבצלים רבי יהודה אומר אין להם שכחה וחכמים אומרים יש להם שכחה". ייתכן וממשנה זו נוכל להסיק שעיקר השימוש היה בפקעות שהרי בניגוד לשום ולבצל אין במשנה התייחסות לאגודות של לוף כלומר לעלים או החלק העל קרקעי. על מאפיין זה אנו לומדים גם מהמשנה בשביעית (פ"ה מ"ב): "הטומן את הלוף בשביעית ... וטומנו במקום דריסת אדם". המשנה נוקטת בפועל "טומן" ולא "זורע" השמור לזריעת צמחים חד שנתיים. הרמב"ם בפיהמ"ש כותב: "לוף, מין בצל, וכך אמרו הוא לוף הוא בצלים". כנראה שכוונתו אכן לפקעת הלוף הדומה באופן השתילה ("טמינה") לבצל. הריבמ"ץ עורך השוואה מעין זו: "הטומן את הלוף בשביעית. פי' הלוף והשום והבצלין דרכן להיטמן בארץ כדומן כדתנן בפיאה וכל הטמונין בארץ כגון הלוף והשום והבצלין וכו'".
פקעות הלוף הן רב שנתיות ועל מנת למנוע את גידולו בשנת השמיטה היה צורך לעקור אותן מתוך הקרקע כפי שנאמר במשנה בשביעית (פ"ה מ"ד): "לוף של ערב שביעית שנכנס לשביעית וכן בצלים הקיצונים וכן פואה של עידית ב"ש אומרים עוקרין אותן במארופות של עץ וב"ה אומרים בקרדומות של מתכות וכו'". מפרש הריבמ"ץ: "לוף של ערב שביעית שנכנס לשביעית. עוקרין, וקשיא לן ומותר לעוקרו ולהפסידו? ופירקו בירושלמי א"ר יוסי תיפתר עד שלא צימחו, שעדיין לא הוציאו ספחין". רואים אנו אם כן שפקעות הלוף מהשנה שעברה עתידות להעלות עלים חדשים בשנה הבאה. בתוספתא (שביעית, ליברמן, פ"ב הלכה ב'): "לוף שהעלה תמרות בשביעית לא יטול הימנו בשביעית מפני מראית העין וכו'". התמרות הן קרוב לוודאי העלים הצעירים שעלו מתוך הפקעת.
ריבוי הלוף לצורך גידול חקלאי התבצע בשני אופנים:
א. ריבוי אל-מיני שבו נשתלו פקעות לוף. לצורת ריבוי זו יש עדות מהלכה המובאת במשנה בתרומות (פ"ט מ"ו): "הטבל גדוליו מותרין בדבר שזרעו כלה, אבל בדבר שאין זרעו כלה גדולי גדולין אסורין. איזהו דבר שאין זרעו כלה? כגון הלוף והשום והבצלים וכו'". בניגוד לזרעים הנרקבים בקרקע הרי שפקעות הלוף והבצלים נותרים גם מאוחר יותר (במאמר "הטבל גידוליו מותרין בדבר שזרעו כלה" הרחבתי בנושא זה). מקור פקעות הריבוי הוא בפקעת האם. לעיתים קרובות ניתן למצוא בהיקפה, פקעות ריבוי קטנות הנשארות מחוברות אליה עד הצטמקותה בשנה הבאה (בתמונה 3 הן נראות היטב על רקע פקעת האם). פקעות ריבוי אלו מגיעות לפריחה רק לאחר כמה שנים.
ב. ריבוי מיני בעזרת זרעים. אומרת המשנה (מעשרות, פ"ה מ"ח): "זרע לוף העליון, זרע כרישים, זרע בצלים, זרע לפת וצנונות ושאר זרעוני גנה שאינן נאכלים, פטורים מן המעשרות, ונלקחין מכל אדם בשביעית, שאע"פ שאביהן תרומה הרי אלו יאכלו". המפרשים התחבטו בשאלה מהו "זרע לוף העליון". מביא רע"ב שני פירושים: "זרע הלוף העליון - אני שמעתי הלוף השוטה. אבל זרע הלוף הפקח חייב. ורמב"ם פי' שהמשנה מסורסת זרע העליון של לוף. ולוף הוא ממיני הבצלים". לדעת רוב המפרשים "הלוף העליון" הוא מין אחר וטענה זו היתה כרוכה אצל חלקם בשינויי גירסאות. לענ"ד הרמב"ם מפרש את הדברים כפשוטם ו"זרע לוף העליון" ("זרע העליון של לוף") הוא הזרעים המתפתחים מתפרחת הלוף, הנמצאת מעל פני הקרקע, בניגוד ל"זרעים" הנמצאים מתחת לפני הקרקע כלומר הפקעות. הרמב"ם משווה את הלוף לבצל שגם בו קיימות שתי צורות רבייה אלו. ריבוי הבצלים מתבצע הן על ידי זרעים הנוצרים בתפרחת העל קרקעית והן על ידי בצלצולים המתפתחים מתחת לפני הקרקע כלומר רבייה אל-מינית.
כאשר הריבוי מתבצע בעזרת זרעים משך הזמן עד קבלת יבול ממושך יותר. בשלב הראשון מתפתחת מהזרע פקעת קטנה ורק לאחר שלוש שנים היא מגיעה לגודלה הסופי: "היתה שדהו זרועה קנבוס או לוף לא יהא זורע ובא על גביהם שאינן עושין אלא לשלשה שנים" (כלאים, פ"ב מ"ה). ייתכן ובדרך זו ניתן יהיה להשיב לקושי שהעלה הרמב"ם בפיהמ"ש: "ולוף, כבר פירשנוהו למעלה שהוא מין בצל. ואיני יודע היאך אלה עושות לשלש שנים? והענין ברור שהוא צמח, שאם נכרת ונשארו שרשיו באדמה שהוא צומח אחרי שלש שנים, אמר אע"פ כן לא יזרע על גביהן עד שיעקור שרשיהן וכו'". על פי הרמב"ם הלוף מתחדש משורשים הנותרים בקרקע לאחר שלוש שנים. הסבר זה קשה שהרי בעת איסוף היבול נעקרות הפקעות ואילו השורשים בלבד אינם מסוגלים להתחדש (בתמונה 3 ניתן לראות את השורשים בהיקף הפקעות). בנוסף קשה להבין בנסיבות אלו את השימוש בביטוי "היתה שדהו זרועה" כאשר מדובר בשורשים שנותרו בקרקע. קשיים אלו יבואו על פתרונם אם נניח שמדובר בשדה שבו הלוף נזרע בדומה לקטניות. בדרך זו נוכל אולי להבין את פירושו של רש"י "לוף - מין קטניות וכו'". כאמור לעיל, ייתכן ורש"י מתייחס לענבות הממוקמות על האשבול ודומות לזרעי קטנית.
זיהוי הלוף
הרב קאהוט ב"ערוך השלם" מסכם באריכות התחבטות לגבי זיהוי הלוף. הוא מציג שתי עמדות שאחת מהן תואמת את הזיהוי המקובל עלינו ואילו השניה מזהה את הלוף עם הפול. הוא מותח קו בין המפרשים שהלוף הוא קטנית למזהים את הלוף כפול מצרי. לדעתו סבר כך רש"י כשפירש שהלוף מין קטנית (כאמור לעיל ייתכן וכוונת רש"י היא לענבות הלוף) ובעקבותיו רע"ב בפירוש למשנתו. מעניין שבנדרים (נח ע"ב) מפרש רש"י: "ודלמא ... והתניא ואלו הן חסיות הלוף לופינ"א וכו'" כאשר לופינ"א הוא התורמוס (Lupin). הרב קאהוט מייחס את טעות זו לכך שהשם לוף דומה ללופינ"א או אולי לדמיון בין התורמוס והקטניות. ייתכן ומקור הגישה המזהה את הלוף כקטנית הוא רצף המינים המופיע בתוספתא (מעשר שני, ליברמן, פ"א הלכה י"ג): "אבל הלוף והחרדל והתורמסין ושאר כל הנכבשין בין משימתיקו בין עד שלא ימתיקו נקחין בכסף מעשר". גם כאן ניתן לפרש שבהקשר הנוכחי התוספתא מתייחסת לענבות הלוף, ואולי משום שדרך אכילתן היתה בעזרת כבישה.
בנוסף ללוף גידלו מין קרוב הדומה לו, השייך גם הוא לאותה משפחה, הנקרא היום קולקס הקדמונים (8) (Colocasia antiquorum) (תמונות 5-6). צמח זה מוזכר במשנה בשם "קרקס" (מעשרות, פ"ה מ"ח): "שום בעל בכי ובצל של רכפא וגריסין הקילקין והעדשים המצריות ר' מאיר אומר אף הקרקס". מפרש הרמב"ם שם: "וקרקס - אלקלקאס" ורע"ב: "אף הקורקס - בערבי קלקא"ס, והוא מין ממיני הכרוב". רע"ב יחס ללוף קרבה לכרוב בגלל הדמיון הרב במבנה העלים. השם הערבי מופיע בתוספתא (מעשרות (ליברמן) פ"ג הלכה ט"ו): "... ר' מאיר אומר אף הקלקס שעקסיהן קטנים והלקטיהן מרובין". בגלל הדמיון הרב בין המינים נקראו לעיתים שניהם בשם לוף, כמו למשל במצרים, אך ברור שמדובר בשני מינים שונים שהרי שניהם מוזכרים יחד בכמה מקורות. למשל בירושלמי (מעשרות, פ"ה דף נא טור ג /מ"ג): "שום בעל בכי ובצל של דכפא וגריסין הקילקים ועדשים המצריות רבי מאיר אומר אף הקריקס רבי יוסי אומר אף הקרטנים פטורין מן המעשרות ונלקחים מכל אדם בשביעית זרע לוף העליון זרע כרישין זרע בצלים זרע לפת וצנונות ושאר זירעוני גינה שאינן נאכלין פטורין מן המעשרות ונלקחין מכל אדם בשביעית וכו'". כאן אנו מוצאים קריקס במקום קלקס.
הדימיון בין המינים הביא לטעויות בזיהוי ויש שאף סברו שמדובר באותו צמח. למשל רבי סעדיה גאון פירש: "לוף – בטאטה, קולקס". השם בטאטה נובע מצורתה של הפקעת. שם זה מובא גם בערוך (ערך "לוף") אך הוא דוחה את הזהות בין לוף לבין קאלקס:
"... פירוש ירק כמין סילקא ועליו רחבים. וי"א הוא שורש ויש לו עלים ארוכים כשני זרתות ורחבית כשני זרתות והשורש שלו נאכל עם הבשר. ורבי דניאל ז"ל פירש קאולוקאס"ו ואמר לעליו יש שביעית שאין עושין מהן סחורה בשביעית ויש להן ביעור לאחר שכלו מן השדה ומבערו מן הבית אבל לעיקר אין ביעור שאינו כלה שעומד תחת הארץ כדתנן בפאה פרק ו' כל הטמונין בארץ כגון הלוף והשום והבצלים. בספרים של ארץ ישראל לשפט ובלשון ישמעאל קאלקס. ולא מסתברא דתניא בהדיא הלוף והקאלקס דאלמא לוף לחוד וקאלקס לחוד ... ולוף השוטה דומה ללוף אחר וממינו הוא אבל עליו רחבים יותר כדגרסינן לענין הדס השוטה".
מין נוסף של לוף הוא הלוף המנומר (Arum dioscoridis) (תמונה 8) הנקרא במשנה לוף שוטה. עליו ופקעותיו נאכלו רק בשעת הדחק משום שלא היו טעימים. מוצאים אנו במשנה (עוקצין, פ"ג מ"ד): "... לולבי זרדים ושל עדל ועלי הלוף השוטה אינן מיטמאין טומאת אוכלים עד שימתוקו וכו'". בפירוש הריבמ"ץ (כלאים, פ"ב מ"ה) נוכל למצוא הבדל מבנה בין שני המינים (אגב זאת נוכל למצוא גירסה שונה בדברי רבי דניאל מרומי אחיו של רבי נתן בעל הערוך):
"או לוף. תנינן אי זהו דבר שאין זרעו כלה כגון הלוף והשום והבצלים, פי' ירק בירק כמין סילקי ועליו רחבין, ויש אומ' הוא שורש ויש לו עלין ארוכין כב' זרתות ורחבין כב' זרתות, והשורש שלו נאכל עם הבשר, ור' דניאל מרומי פירש קלואו, ובלש' ישמעאל קאלקס (9), ובלעז, ולוף שוטה דומה לו, אבל עליו רחבין יותר, כדגרסי' לענין הדס שוטה, ולא מס', דגרסי' בעירובין מערבין בלוף ובקלוקס, אלמ' לוף לחוד וקולקוס לחוד, ואנו לא נודע לנו מהו".
 |
|
 |
|
תמונה 7. לוף ארצישראלי - עלים |
|
תמונה 8. לוף מנומר צילם: ברי"א |
מבנה הפקעות
צורת הפקעות תלויה במיקומן יחסית לפני הקרקע. פקעות המתפתחות בעומק הקרקע שטוחות ופחוסות בעיקר בצידן הבסיסי שם נותרים שרידי הפקעות הישנות. ניצן ההתחדשות יושב בדרך כלל בראש הפקעת. לעומת זאת פקעות הנמצאות בסמוך לפני הקרקע בעלות צורה מאורכת ולא סימטרית. הן נטויות כאשר חלקן העליון קהה ואילו החלק התחתון חד. בפקעות אלו ניצן ההתחדשות ניצב בצד הפקעת ושרידי הפקעות הישנות נמצאות מעליה או בצידה. במצב זה עשויות גם הפקעות הישנות לפתח תפרחות, בדרך כלל עמוד תפרחת יחיד לכל פקעת.
מבנה התפרחת
התכונה העיקרית המייחדת את הלוף הארצישראלי ובני משפחתו הגדלים בישראל היא מבנה הפרח והתפרחת שלהם. ציר התפרחת מעובה (שזרה), והוא עטוף בתוך עלה מעטפת גדול (מתחל), הנחלק לשני חלקים: החלק התחתון סגור כצינור, והוא עוטף את השזרה ומהווה את ה"כד"; ואילו החלק העליון פרוש לרווחה, ומהווה את ה"מפרש", שהוא לרוב צבעוני. השזרה נחלקת לרוב לשני חלקים: החלק התחתון, החבוי בתוך הכד, נושא פרחים חד-מיניים: סמוך לבסיס מרוכזים הפרחים הנקביים, ובחלק גבוה יותר - הזכריים; בין שני מיני הפרחים נושא הציר פרחים מנוונים בצורת זיפים. במבנה הפרחים חלה הפחתה ניכרת: העטיף חסר לחלוטין, הפרח הנקבי בנוי מעלה-שחלה יחיד ואילו בפרח הזכרי נותרו מעט אבקנים. החלק העליון של השזרה מתרומם מעל הכד בצורת אלה מעובה (תמונות 9-10).
במינים אחדים כולאת התפרחת בתוכה את החרקים המאביקים לזמן מוגבל. ניכרת בבירור פרוטוגיניה כלומר עם פתיחת התפרחת בשלים הפרחים הנקביים שבבסיס השזרה, ואילו מאבקי הפרחים הזכריים עודם סגורים. בשלב זה נמשכים החרקים לתפרחת ונלכדים בכד. מאוחר יותר, לאחר שמסתיים השלב הנקבי, נפתחים המאבקים והאבקה נשפכת אל קרקעית הכד. עתה אין הצלקות פוריות עוד, וכך נמנעת האבקתן באבקת פרחים בני אותה תפרחת. החרקים הלכודים מתלכלכים באבקה, וכעבור זמן קצר הם משתחררים מן המלכודת. חלקם נלכד מחדש בתפרחות צעירות יותר, השרויות בשלב הנקבי. בשלב זה נודפים ריחות מושכי חרקים מן האלה (חלקה העליון של השזרה). כמו-כן עולה אצל מינים רבים הטמפרטורה של האלה מעל לטמפרטורת הסביבה. ייתכן שעליית הטמפרטורה מסייעת לנידוף הריח.
המאביקים הנוחתים על המפרש והאלה מאבדים את אחיזתם ומחליקים אל תוך הכד. כאן נותרים החרקים כלואים ואינם מסוגלים להשתחרר עד לאחר השלב הזכרי. אז חלים במבנה התפרחת שינויים המאפשרים לחרקים המכוסים באבקה לטפס על דופנות השזרה והמתחל, ולהשתחרר. אופן המשיכה, מועד המשיכה, מנגנון הלכידה והכליאה וכן דרך השחרור - שונים במינים השונים.
 |
|
 |
|
תמונה 9. לוף ארצישראלי - מבנה האשבול |
|
תמונה 10. לוף ארצישראלי - פרחים נקביים (למטה) וזכריים |
תפרחות הלופיים החמות
בצמחי משפחת הלופיים התגלתה תופעה יוצאת דופן בעולם הצמחים – במועד הפריחה חלה עלית טמפרטורה ניכרת בתפרחת. תופעה זו יוצאת דופן משום שיצירת חום גוף קיימת בדרך כלל ביונקים ועופות ולא בקבוצות בעלי חיים אחרות ובוודאי שלא בצמחים. חשיבותה הביולוגית של התופעה שנויה במחלוקת. בישראל גדלים עשרה מיני לופיים, שבמחציתם מתרחשת התחממות כזאת.
במינים אירופיים של הסוג לוף הגיעו הפרשי הטמפרטורות שבין התפרחות לבין הסביבה החיצונית ל- 15 מעלות, במיני לופיים אחרים נמדדו הפרשים גבוהים אף יותר. תהליך ההתחממות מוגבל, לרוב, לשעות ספורות, בעיקר בשלב הנקבי של הפריחה, כלומר - כשהעלי מבשיל. במספר מינים נמצא כי עוצמת התהליך מבוקרת על ידי טמפרטורת הסביבה - בטמפרטורות נמוכות תהליך יצירת החום מתגבר, בעוד שבטמפרטורות גבוהות הוא נחלש. כמות האנרגיה הנצרכת בתהליך היא רבה. בלוף הנקוד, למשל, נמדדה במהלך הפריחה ירידה של למעלה מ-80 אחוזים במשקל היבש של האיבר המתחמם. בשיא ההתחממות קצב הפעילות המטבולית גבוה מאוד, ובר השואה לזה של הקוליברי, ציפור זעירה שהיא מבעלי-החיים המפורסמים בקצב חילוף-החומרים הגבוה שלהם,72,000 ממ"ק חמצן נדרשו במשך שעה אחת על ידי גרם אחד של רקמה טרייה שנלקחה מתפרחת הצמח. קצב נשימה זה גבוה פי 3000 מקצב הנשימה המתקיים בשורשי הגזר, ופי 100 מזה שנמצא בעוברים מותפחים של זרעי שעורה, המצטינים בחילוף חומרים מהיר. מקור האנרגיה להתחממות הצמח הוא מאגר של עמילן או של שומן החום נוצר בתהליך ביוכימי מיוחד, השונה מתהליך הנשימה הרגיל בכך שבמהלכו לא נוצרות תרכובות עתירות-אנרגיה כגון אט"פ ,(ATP) כך שמרבית האנרגיה הופכת לחום.
הגורמים האפשריים לתופעה:
1. הקדמת הפריחה וסיוע למאביקים באזורים קרים.
2. משיכה על ידי חיקוי מקור מזון:
א. הלוף המאורך מואבק על ידי נקבות יבחושים והן זקוקות לסעודת-דם ונמשכות לחום הגוף.
ב. מרבית הלופיים של ישראל מאובקים על-ידי חיפושיות וזבובים הניזונים כרגיל מחומרים אורגניים מתפרקים.
3. מוצר לואי בתהליך יצירת פחמן דו-חמצני המושך נקבות יתושים מוצצות דם חומר ריח המסייע באיתור בעלי חיים הומואותרמיים (בעלי דם חם). נוסף לכך, לפחמן הדו-חמצני השפעה מרדימה על החרקים, והיא עשויה לגרום להארכת חייו.
4. זירוז הנידוף.
5. הגברת קצב ייצור חומרי הריח.
6. קיצור משך זמן הפריחה והתאמתו לאורך חיי החרקים. במחצית ממיני הלופיים של ישראל מלווה חלקו ההתחלתי של שלב הפריחה הנקבי בעליה של טמפרטורת קצה השזרה ביחס לטמפרטורת הסביבה. במינים בהם הובחנה התופעה, משך הפריחה קצר ונמשך יממה אחת בלבד. במינים האחרים, בהם התופעה לא קימת, נמשכת הפריחה שתי יממות ובלוף הירוק אף עשר יממות. ייתכן כי עלית הטמפרטורה של השזרה בעת הפריחה מאפשרת קיצור משך הפריחה. לקיצור משך-הפריחה חשיבות רבה במיוחד בתהליך האבקת לופיים, שכן החרקים נכלאים בתפרחות למשך כל מהלך הפריחה.
(1) למשל י. פליקס, הצומח החי וכלי החקלאות במשנה, עמ' 94.
(2) ראה סכום הדעות בעבודתו של ח. צ. אלבוים (המקור להלן).
(3) את העלים ניתן לשרות במי מלח או לייבש וכך הם ראויים למאכל לאדם וכמספוא. עולי כורדיסטן, מבשלים אותם זמן ממושך במים עם לימון הממס את הגבישים דמויי המחט.
(4) הרב קאהוט ב"ערוך השלם" מציע ליישב את קושי זה בכך שההשוואה היא הלכתית בלבד. קשה לקבל את הצעתו משום שההלכות נובעות ממבנה הצמחים.
(5) אשבול הוא תפרחת שפרחיה יושבים על שזרה (ציר תפרחת) מעובה. על פי רוב עטופה תפרחת כזאת בעלה ירוק או צבעוני המכונה מתחל. גם התפרחת הנקבית של התירס מכונה בשם אשבול.
(6) גם אם לא תתקבל הצעתי לכך שמאכל העורבים הוא הענבות אלא הפקעת הרי שניתן להניח שהם עמידים גם לרעלים הנמצאים בה.
(7) את הלוף גידלו לצרכי מאכל ובאזורים טרופיים מגדלים כמה מיני לוף עד ימינו. הם נמכרים בשווקים כתחליף לתפוחי אדמה.
(8) יש המכנים בטעות את הארטישוק הירושלמי בשם קולקס למרות ששני צמחים אלו שייכים למשפחות שונות.
(9) הגירסה בריבמ"ץ מחלקת את השם קאולוקאס"ו לשני חלקים כאשר חלקו הראשון נותר ("קלואו") נותר בלי משמעות ברורה. למעשה ביוונית קאולוקאס"ו (χολοχασια נקרא חולוחסיה) הוא צמח הקולקס כך שייתכן והגירסה בערוך שבידינו נכונה. תודה לר' יוסי אביב"י על התרגום.
רשימת מקורות:
יהודה פליקס, הצומח החי וכלי החקלאות במשנה (עמ' 94-95).
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 11 (עמ' 295-297).
ז' עמר, גידולי ארץ ישראל בימי הביניים, נוה צוף תש"ע, עמ' 293-294.
י. כח וי. גליל, 'עלית טמפרטורה בתפרחת של משפחת הלופיים', מתוך "מדע" כל כרך ל"ג 1 הוצאת מוסד ויצמן לפירסומים.
לעיון נוסף:
חיים צבי אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 88-91).
באתר צמח השדה: לוף ארצישראלי; לוף מנומר
F.U. Afifi et al, 'Effect of isoorientin isolated from Arum palaestinum on uterine smooth muscle of rats and guinea pigs', Journal of Ethnopharmacology 65 (1999) 173–177
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
