סקר
באיזה גיל התחלת ללמוד דף יומי






 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

האבן שבקירויה אם ממלאין בה ואינה נופלת, ממלאין בה – דלעת


"מתניתין: האבן שבקירויה, אם ממלאין בה ואינה נופלת, ממלאין בה, ואם לאו, אין ממלאין בה" (שבת, קכה ע"א).

פירוש: משנה הָאֶבֶן שֶׁבַּקֵּירוּיָה (דלעת ששואבים בה מים), אִם מְמַלְּאִין בָּהּ בדלעת מים, וְהאבן אֵינָהּ נוֹפֶלֶת מְמַלְּאִין בָּהּ בשבת, וְאִם לָאו [לא], שהאבן נופלת אֵין מְמַלְּאִין בָּהּ (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ). 


שם עברי: דלעת הבקבוק   שם באנגלית: Bottle Gourd   שם מדעי:  (Lagenaria vulgaris (L. siceraria

שם נרדף במקורות: דלעת יוונית, קרא


נושא מרכזי: מהי הקרויה ומה היו השימושים בה?

 

לריכוז המאמרים שנכתבו על דלעת הבקבוק הקש/י כאן.

 

הקרויה היא דלעת הבקבוק (תמונות 1-2), הנקראת גם קרא, שלאחר הבשלתה קליפתה מתקשה ביותר, ומשמשת לצרכים שונים, בהתאם לצורות המגוונות שלה. עיקר השימוש היה ככלי לאיחסון נוזלים שונים כמו מים ומשקאות שונים (תמונה 3). משנתנו מתארת את הקרויה כדלי לשאיבת מים. רבינו חננאל מפרש: "האבן שבקירויה – פי' מביאין קרא יבשה ומוציאין בני מעיה ועושה אותה חללה. ועושין אותה כגון זרנוקא לדלות בה מים מן הבור והיא קלה ואינה שוקעת במים אלא היא צפה על פני המים ואין יכולין למלאות בה מים וכשרוצין להכבידה נותנין בתוכה אבן מהודקת שלא תהיה מתנדנדת וממלאין בה מים מן הבורות. וזה פי' האבן שבקירויה". מקור הביטוי "הוצאת בני המעים" הוא בתוספתא (כלים, בבא מציעא, פ"ז הל' י"ב): "הקרויה מאימתי מקבלת טומאה משתיגמור מלאכתה, רבן שמעון בן גמליאל אומר משיוציא את בני מעיין מתוכן וכו'". "בני המעיים" הם הזרעים שנותרים בחלל הפרי לאחר שהתייבש ויש להוציאם לפני השימוש בדלעת ככלי קיבול. בעקבות הר"ח פירשו הערוך ורש"י בסוגייתנו ועוד מפרשים.

הרמב"ם בפיהמ"ש (שבת, פי"ז מ"ו) מפרש באופן שונה: "וקירויה, שם הכלי חרש ששואבין בו מים מן הבארות כדרך ששואבין אצלינו בכלי הנחשת והברזל". זיהוי הקרויה על ידי הרמב"ם ככלי חרס תמוה לאור כך שבמשנה בפרה (פ"ה מ"ג) פירש שהקרויה היא דלעת: "קרויה - הדלעת ששואבין בה מים מן הבורות ומעינות המים, מוציאין כל מה שבתוכה ונשארת כעין כלי עץ. אלא שכאשר מתמידים לשאוב בה נרטבת ונשאבין המים בתוכה ונשרית וכו'". לענ"ד מההקשר ניתן להבין שמדובר בשיבוש. אם מדובר בכלי חרס התוספת "... כדרך ששואבין אצלינו בכלי הנחשת והברזל" לכאורה מיותרת. הסבר זה מתאים יותר לדלעת שבמבט ראשון איננה נראית ככלי. רבי בנימין מוספיא ב"מוסף הערוך" מביא בהקשר זה את תרגום יונתן על הפסוק "וישכם אברהם בבקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר וכו'" (בראשית, כא י"ד): "וְאַקְדִים אַבְרָהָם בְּצַפְרָא וּנְסִיב לַחֲמָא וְקִרְוָוא דְמַיָא וִיהַב לְהָגָר שַׁוִי עַל כַּתְפָהּ וכו'". בהמשך הפרק בפסוק י"ט הגירסה שונה מעט: "וְגַלֵי יְיָ יַת עֵינָהָא וְאִתְגְלֵי לָהּ בֵּרָא דְמַיָא וְאָזְלַת וּמְלַת יַת קִרְוָא מַיָא וְאַשְׁקִיַית יַת טַלְיָיא". ניתן מצוא במקורות צורות נוספות של מילה זו אך ח. י. קאהוט ב"ערוך השלם" רואה אותן כמקבילות.

שימוש אחר בדלעת אנו מוצאים במשנה בכלאים (פ"ז מ"א): "המבריך את הגפן בארץ אם אין עפר על גבה שלשה טפחים לא יביא זרע עליה אפילו הבריכה בדלעת או בסילון וכו'". רע"ב מפרש: "אפילו הבריכה בדלעת או בסלון - שתחב הגפן בתוך הדלעת או בתוך הסלון אסור משום דשרשי הזרעים נוקבים ומפלשין עד הגפן כשאין על גבה שלשה טפחים עפר. ומשום זרעים בדלעת לא מתסר כגון שהדלעת יבישה". למטרה זו מתאימה דלעת מאורכת המשמשת כעין צינור להעברת הזמורה שאותה מעוניינים להבריך. כפי שמתואר אצל סופרים רומאים (פליניוס ועוד), המרחק מן הגפן למקום ההברכה היה לעתים די גדול (מספר מטרים), ולפיכך היו משתמשים בצינור חרס או עופרת (סילון מן היוונית סוֹלֵן (σωλήν), תעלה או מרזב להולכת מים), כדי למשוך דרכו את הזמורה בדרך הקצרה ביותר, ומבלי שתצמיח זמורות לאורכה. 
 

מעמד הקרויה ככלי לענין טומאה

מהלכות שונות אנו לומדים על כך שלקרויה מעמד כלי לקבלת טומאה. בתוספתא (כלים, בבא מציעא, פ"ז הל' י"ב) נאמר: "הקרויה מאימתי מקבלת טומאה משתיגמור מלאכתה רבן שמעון בן גמליאל אומר משיוציא את בני מעיין מתוכן וכו'". במשנה בפרה (פ"ה מ"ג) נאמר: "קרויה שהטבילוה במים שאין ראוין לקדש, מקדשין בה עד שתטמא. נטמאה, אין מקדשין בה וכו'" מפרש הרמב"ם: "קרויה הדלעת ששואבין בה מים מן הבורות ומעינות המים, מוציאין כל מה שבתוכה ונשארת כעין כלי עץ. אלא שכאשר מתמידים לשאוב בה נרטבת ונשאבין המים בתוכה ונשרית, לפיכך אמר שהקרויה הזו אם נרטבה מחמת ששאב בה ממים הראוין לקדש הרי זה מותר לקדש בה ולא נחוש למים המובלעין בגופה, ואם נטמאת ואף על פי שהטבילה במים הראויין לקדוש אין מקדשין בה, לפי שכאשר נטמאת נעשו המשקין הבולעין בה משקין טמאין והן מתערבין עם מי חטאת וכו'".

במשנה במסכת כלים (פ"ג מ"ה) נאמר: "הטופל כלי חרס הבריא, רבי מאיר ורבי שמעון מטמאים וחכ"א הטופל את הבריא טהור ואת הרעוע טמא, וכן בחידוק הקרויה". הרמב"ם מפרש: "וקירויה, שם הכלי חרש ששואבין בו מים מן הבארות כדרך ששואבין אצלינו בכלי הנחשת והברזל". "וחידוק, כמו הדוק והוא החזוק והקשור. אמר כי מחלוקת זו עצמה במי שמהדק כלי זה בעור או קלף וכיוצא בהן, אומר ר' מאיר שאם נטמאה הקירויה מתטמא גם אותו ההדוק ואף על פי שהיא שלמה. וחכמים אומרין אם הדק אותה מחמת שכבר נבקעה רק אז יהיה ההדוק חשוב כגופה. והלכה כחכמים". באופן דומה מפרש הר"ש: "וחידוק - כמו הידוק וקורא אותה כן לפי שרגילין לסבבה בעיגול של עץ או של ברזל המהודק בה לחוזק שלא תשבר אם תגוף באבן או בעץ ופליגי ר' מאיר ור' שמעון וחכמים כמו בכלי חרס".

המילה "חידוק" מופיעה בהקשר אחר במסכת חולין (נז ע"ב): "א"ר יוסי בן המשולם: מעשה בענבול באחד שנפחתה גלגלתו, ועשו לו חידוק של קרויה וחיה". מפרש רש"י: "חידוק של קרויה - חתיכה של דלעת יבשה". לפירושו של רש"י ה"חידוק" הוא שם עצם אך מיתר המפרשים משתמע שמדובר בפועל. בסוגיה העוסקת בהבדל במבנה קרני החיה והבהמה (חולין, נט ע"ב) כתב הרמב"ן: "... ואקשינן והרי שור, ומפרקינן חדוקות בעינן, כלומר שיהו אותן כריכות מהודקות זו בזו ואינן מתקלפות מה שאין כן בשור דמירפו כרכי ומקלפן, ולשון חדוקות כמו חידוק של קרויה דאמרן לעיל (נ"ז ב'), ובפ' בתרא דעירובין (ק"א א') טובם כחדק שמחדקין אומות העולם לגיהנם כלומר דוחקין אותם שם וכו'". גם המפרשים בסוגייתנו הבינו ש"חידוק" הוא פועל שמקביל לפועל "הידוק". ייתכן ויש לפרש את הביטוי "ועשו לו חידוק של קרויה" שהידקו אל הפצע שכבת הגנה דומה למעטפת הנהוגה בקרויה.

הדלעת היבשה אינה נרקבת ובזכות קליפתה העבה יכולה לשמש ככלי קיבול דומה לכלי עץ אולם כלי זה שביר ולכן נהגו להגן עליו, כאמור, על ידי עטיפתו במעטפת עץ או ברזל. ייתכן ומעטפת זו נועדה לא רק להגן על הכלי אלא גם לצורך חיבור חבל המשמש לצורך נשיאתו. הדבר מזכיר את המעטפת של קליפת ביצת היען המוזכרת במשנה בכלים (פי"ז מי"ד): "ויש במה שנברא ביום הראשון טומאה בשני אין בו טומאה בשלישי יש בו טומאה ברביעי ובחמישי אין בהם טומאה חוץ מכנף העוז וביצת נעמית המצופה וכו'" (ראו במאמר "ואי לא ליתי ביעתא דנעמיתא"). עוד על הקרויה והיחס בינה לבין ה"חידוק" ניתן ללמוד מפירוש "תפארת ישראל" (יכין, כלים, פ"ג מ"ה): 

"בחידוק הקרויה. ר"ל וכ"כ פליגי ברייפען שהדקום סביב לדלעת יבישה ובריאה, דאע"ג דדלעת נוחה להשתבר, אפילו הכי לרבנן לא הוה ליה כרעועה, ולפיכך אין החידוק חיבור לו [רב"א] ואף על גב דדלעת נידון ככלי עץ [כרמב"ם ספ"א דכלים] וא"כ מקבל טומאה מגבו, על כל פנים מדאין החידוק חבור להדלעת, להכי כשנטמא הדלעת לא נטמא החידוק וכשנגע טומאה בהחידוק אף החידוק עצמו לא נטמא, דמדלא הוה חיבור להדלעת אפי' כיד אינו נידון, והוה ליה רק כפשוטי כלי עץ שאין מקבל טומאה כלל, ואין לומר על כל פנים נהוי כתשמישי כלי בשעת ושלא בשעת מלאכתן, דמקבל טומאה [כפט"ו סמ"ז], י"ל דהכא שאינו רק משמרו שלא ישתבר שמור לא מחשב תשמיש".

אם המקורות שהובאו עד עתה מתייחסים לקרויה\דלעת ככלי המקבל טומאה הרי שמתוספתא במסכת כלים (בבא מציעא, פ"ז הל' ז') עולה שהיא איננה נחשבת לכלי משום ש"אינה של מעמד": "העושה כלים מדבר שהוא של מעמד, טמא. מדבר שאינו של מעמד, טהור. הלפת ואתרוג ודלעת יבישה שחקקום תינוקות למוד בהן את העפר או שהתקינן לכף מאזניים טהורין, הרמון והאלון והאגוזין שחקקום תינוקת למוד בהן את העפר או שהתקינן לכף מאזנים טמאות". הרשב"א (שבת, סו ע"א) התייחס לסתירה לכאורה זו וחלק בין דלעת יבשה הנקראת כלי לבין דלעת לחה:

"... אבל בתוספות פירשו טעמא דרבי יוחנן (המטהר כורת של קש ושפופרת של קנים) משום דאין תורת כלי עליו דחשיב ליה כדבר שאינו מתקיים וגריע טפי מכופת שאור, ור' עקיבא סבר: דכיון שמתקיימין לפי שעה כלים גמורים הן ואפילו טומאת מת בלא יחוד לישיבה מטמא רבי עקיבא לכוורת ולשפופרת דהא סתמא קתני רבי עקיבא מטמא, והכי תניא בתוספתא דכלים בפרק מלא תרווד רקב (ב"מ פ"ז ה"ג) העושה כלי מדבר שהוא של מעמיד טמא, מדבר שאינו של מעמיד טהור, הלפת ואתרוג והדלעת שחקקו התינוקות למוד בהן העפר טהורין, האלון והרמון והאגוז שחקקום תינוקות טמאין, ופירשו הם ז"ל דבר של מעמיד הוא דבר המתקיים, ודלעת דחשוב דבר שאינו מתקיים היינו דלעת לחה דומיא דלפת אבל יבישה כלי עץ חשוב הוא".

דלעת לחה היא דלעת שנקטפת לצורך מאכל כשהיא עדיין רכה ומכילה אחוז גבוה של מים. באופן כזה היא ראויה לבישול אך אם היא נחתכת גם ממהרת להרקיב ככל ירק. מאידך גיסא השארת הדלעת במקשא כשהיא מחוברת לשיח מאפשרת לה להתייבש בהדרגה על ידי איבוד מים דרך מערכת ההובלה שלו (ראו בתמונה 4). ייתכן גם שדלעת שנשארה תלויה על השיח יכולה לאבד מים דרך כל שטח הפנים שלה בניגוד לדלעת המונחת על הקרקע. מנסיוני האישי בחצר ביתי למדתי שענבים הנשארים על הגפן לאחר הבציר מתייבשים בהדרגה והופכים לצימוקים ואילו אשכולות ענבים המונחים על הקרקע בדרך כלל מרקיבים. הכנת צימוקים באופן מסחרי אכן דורשת טיפול מיוחד בענבים. את האבחנה בין דלעת שהתייבשה על השיח ודלעת שנקטפה אנו מוצאים בדברי מהר"י קורקוס (כלים, פ"ב ה"א):

"מן הלפת והאתרוג והדלעת היבשים. ובודאי כי נר' כי דלעת יבשה מתקיימת היא הרבה יותר מקליפת הרמון שאנו רואין שעושים כלים מדלעת ומתקיימ', ואפשר שהכלים הנעשים אצלנו הוא מפני שמניחין אותה במחובר עד שתתיבש מאליה ואז הויא כלי מתקיים אבל דלעת דמיירי בה בתוספתא היינו בסתם דלעת שחתכו אותה לאכילה ויבשה דהוי דומייא דלפת ואתרוג שיבשו ואז ודאי אינה מתקיימת ושל קליפת רמון מתקיים יותר וזהו מה שדרך התינוקות לחוק אותם כי דלעת יבשה כעין שלנו אין חוקק אותה תינוק וצריך גדול ואומנות לחוק אותה, כך צריך לחלק ולפרש לקיים דברי התוספתא בספרים שלנו והם דברי רבינו".

ב"חסדי דוד" (כלים, ב"מ, פ"ז סק"ז) אנו מוצאים דרך אחרת ליישב את הסתירה מהתוספתא שממנה משתמע שהדלעת איננה נחשבת לכלי משום ש"אינה של מעמד" כלומר איננה נשמרת לאורך זמן. הוא מבחין בין שני מיני דלעת: 

"... ומיהו הא ודאי דהך דלעת דקתני איירי בדלעת הראויה לאכילה, אבל אה"נ שיש מין דלעת המיוחדת להכי, דכשהיא יבשה וחוקקין אותה מקיימין אותה למלאת מים וכיוצא והיא נקראת קירוייה בל' משנה כדלעיל ... ופשוט דהנך שהן בני קיימא דינם כדין כלי עץ ובכללן נינהו".

לענ"ד רבי דוד פארדו הבחין בין מין הדלעת המוכר לנו כמזון לבין דלעת הבקבוק ששימשה להכנת כלים. אבחנה זו היתה אפשרית בתקופתו משום שכבן המאה ה – 18 עשוי היה להכיר גם את הדלעת "שלנו" שהגיעה לאירופה במאה ה – 16 מיבשת מוצאה אמריקה המרכזית. בניגוד לכך בתקופת המשנה והתוספתא הדלעת היחידה שהיתה באזורנו היא דלעת הבקבוק (ראו עוד ב"הרחבה").

תודה לרב עזריה אריאל על ההפניה לסתירה בתוספתא.
 

     
תמונה 1. דלעת הבקבוק          צילם: Maderibeyza   תמונה 2. דלעת הבקבוק          צילם:  מקור

 

       
תמונה 3. כלי לאיחסון יין תמרים מקונגו          צילם: Nick Hobgood   תמונה 4. דלועים שהתייבשו על עץ

 

הרחבה

מהי הדלעת?

הדלעת ושמות שונים של דלועים מופיעים פעמים רבות בספרות חז"ל ורבים עסקו בשאלת זיהוים. במסכת כלאים נמנו כמה מיני דלעת: "... וחרדל מצרי ודלעת המצרי והרמוצה ופול מצרי והחרוב אינם כלאים זה בזה" (פ"א מ"ב). במשנה ה' מובא סוג נוסף: "הצנון והנפוץ החרדל והלפסן ודלעת יונית עם המצרית והרמוצה אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה". כבר בגמרא מתגלה חוסר הסכמה לגבי הזהוי: "ובדלעת הרמוצה. מאי דלעת הרמוצה? אמר שמואל: קרא קרקוזאי. רב אשי אמר: דלעת הטמונה ברמץ. איתיביה רבינא לרב אשי, רבי נחמיה אומר: דלעת ארמית היא דלעת המצרית, כלאים עם היונית, כלאים עם הרמוצה? תיובתא" (נדרים נא ע"א). 

לפני שנפנה לזהות את הדלעת במקורות חשוב להדגיש שאין היא הדלעת המצויה היום בשווקים. המינים הנקראים בימינו דלעת הם מינים שמוצאם ביבשת אמריקה. כ – 50 שנה לאחר גילוי אמריקה כבר הייתה דלעת השדה נפוצה באירופה וממנה הופצה לשאר חלקי העולם. במהלך השנים פותחו מהמינים השונים זנים ותתי זנים רבים. מהסוג דלעת (Cucurbita) מגדלים בעיקר שני מינים: דלעת גדולה (Cucurbita Maxima) (תמונה 5) בעלת פרי בגוון כחול בדרך כלל שמוצאה באמריקה הדרומית ודלעת השדה (Cucurbita pepo) (תמונה 6) בעלת פרי כתום שמוצאה במקסיקו. קיים מין נוסף שזניו השונים נכללים בסוג דלעת והוא Cucurbita moshata. 
 

      
 תמונה 5. דלעת גדולה          צילם: Badagnani   תמונה 6.  דלעת השדה          צילם:  C. Ford

 
לדעת רוב החוקרים הדלעת בספרות חז"ל היא מין הנקרא דלעת הבקבוק או קרא מצוי שמוצאו באיזורים הטרופיים של אפריקה ומהם התפשט לאסיה ולאזור הים התיכון. מין זה נחשב לאחד המינים הראשונים שבויתו על ידי האדם. כנראה שסתם דלעת במשנה ובגמרא היא דלעת הבקבוק או דלעת יוונית (קרא מצוי). דלעת זו שימשה למאכל, לתרופות וגם ליצירת כלים כמו למשל כלי קיבול (כמתואר לעיל) וכלי נגינה. בימינו, עם ירידת השימוש בכלי דלעת, החליפה הדלעת את הקרא כירק עד שכמעט נעלמה כגידול חקלאי.

ממקורות שונים בספרות חז"ל ניתן לבנות פרופיל מאפיינים שיאפשר לנסות לזהות את הדלעת. למשל, מהמשנה בערלה (פ"ג מ"ז-ח) העוסקת בביטול ערלה וכלאי הכרם בתערובת משתמע שהדלעת הייתה גידול חשוב ולכן איננה מתבטלת אפילו באלף. "... וחכמים אומרים אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד ורבי עקיבא אומר שבעה ... וחביות סתומות וחולפות תרדין וקולסי כרוב ודלעת יונית וכו'". ייחודה של הדלעת היה כנראה בגודלה שהרי כאשר היא נחתכת היא מתבטלת ככל תערובת: "... נחתכו הדלועים, נתפרסו הככרות יעלו באחד ומאתיים" (שם מ"ח). על גודלה של הדלעת נוכל לעמוד גם מדברי המשנה המובאת בסוגיתנו: "מחתכין את הדילועין לפני הבהמה". על מנת שבעלי החיים יהיו מסוגלים לאכול את הדלעת היה צורך לחתוך אותה לחתיכות קטנות יותר. ממהלך הסוגיה כאן ובחולין (יד ע"א) ניתן להסיק שהדלעת היתה מיועדת בעיקר למאכל אדם ושניתן היה לאוכלה גם חיה שהרי אם יש צורך בבישול היא איננה עומדת למאכל אדם. מפרש רש"י: "את הדלועין – התלושין, ולא אמרינן מוקצין הן לבהמה, דמאכל אדם הן". לשיטת רב יהודה הדלעת היתה קשה ומטרת החיתוך היתה לאפשר את אכילתה. אחד משמותיה של דלעת הבקבוק באנגלית הוא Hard-shelled Gourd כלומר "דלעת קשת קליפה".

הרב א. אחיטוב במאמרו "הרחקה בין תירס לדלעת" (אמונת עיתך 24) מסתייג מהקביעה החד משמעית שהשם דלעת יונית בלשון חז"ל איננו כולל את הדלועים מאמריקה. לדעתו המאפיינים של הדלעת היוונית (הנ"ל) קיימים גם בדלועים ה"אמריקאיים". העובדה שלא נמצאו שרידים שלהם בארץ איננה ראיה שהרי גם ההוכחות לנוכחות הדלעת היוונית באמריקה נמצאו רק לאחרונה. לענ"ד השימוש שנעשה בקרויה כמתואר בספרות חז"ל מצביעים בהכרח על דלעת הבקבוק כקרויה ולא על מינים אחרים. אם נקבל את ההנחה שקרויה = קרא = דלעת הרי שדלעת יוונית היא דלעת הבקבוק. 

תפוצה 

באופן כללי מקובל שמוצא דלעת הבקבוק הוא באפריקה והיא הגיעה לאיזורים ממוזגים וטרופיים באסיה ואמריקה לפני אלפי שנים. הדלעת בויתה בתחומי התפוצה שלה באופן בלתי תלוי כמה פעמים. באזורים שונים של אפריקה נמצאו זנים שאין לגביהם וודאות אם הם זני בר או פליטי תרבות. מחקרים שנערכו לאחרונה מציעים פתרונות לכמה שאלות שהעסיקו את החוקרים תקופה ארוכה. אחת השאלות החשובות הייתה האם הדלעת הגיעה לאמריקה בעזרת האדם או אולי בעזרת ציפה והסחפות מעבר לאוקיינוס בדומה לצמחי בר רבים. הפירות מסוגלים לצוף במשך חודשים ארוכים מבלי שהזרעים מאבדים את חיוניותם ולכן חלופה זו נראתה אפשרית. התיאוריה המקובלת היום היא שהדלעת הגיעה לאמריקה כשהיא כבר מבוייתת (יחד עם הכלב) על ידי אוכלוסיות האדם שהגיעו לאמריקה מאסיה (האינדיאנים הקדומים). שאלה נוספת התלויה בקודמת היא מהו מוצא הזנים באמריקה? האם הם מקורבים לזנים האסיאתיים או האפריקאים? בעזרת השוואת רצפי D.N.A של דלועים שנמצאו באתרים ארכיאולוגיים עם זנים אסיאתיים ואפריקאים מודרניים נקבע שמוצא הזנים האמריקאים הוא באסיה. 
 

מבנה

הדלעת היא גידול חד שנתי חסון. הגבעולים נוקשים, משתרעים או מטפסים, מכוסים בשערות רכות ומגיעים לאורך של 5 מ'. העלים פשוטים בגודל של 40*40 ס"מ ומכוסים בשערות קצרות ורכות. קו המתאר של העלים הוא ביצתי, כלייתי או בצורת לב. העלים אינם מחולקים או שהם בעלי 3-7 אונות שטחיות מעוגלות. שולי העלים משוננים מעט. העלים אינם ריחניים. הפטוטרות עבות, באורך של עד 30 ס"מ. לעיתים קרובות הן חלולות ומכוסות בשערות צפופות. הקנוקנות מתפצלות לשנים.

הדלעת היא צמח חד מיני חד ביתי. הפרחים היחידאים נישאים על גבעולים (גבעולי הפרחים הנקביים קצרים מגבעולי הפרחים הזכריים). לפרח 5 עלי כותרת בצבע קרם או לבן ועורקים כהים שבסיסם צהוב חיוור. אורכם 4.5 ס"מ וצורתם ביצתית כאשר החלק הצר מופנה כלפי מטה. הפרחים נפתחים בערב וקומלים במהירות. הפירות הבשרניים גדולים והם באורך הנע בין 20-80 ס"מ וצורתם מגוונת. כדורית, כדורית עם שנץ מעל המרכז (ראה בתמונה) גלילית, צורת בקבוק ועוד. בתחילה צבע הפרי ירוק ולקראת ההבשלה הואהופך לצהבהב או חום בהיר. עם ההבשלה הציפה מתייבשת ומותירה קליפה קשה וחלולה שבתוכה נשארים רק הזרעים. הזרעים באורך 7-20 מ"מ וצורתם שטוחה. מספרם רב והם עטופים בציפה ספוגית.  
 

אורח חיים 

מגדלים את הדלעת מזרעים. היא מעדיפה קרקעות חוליות או קרקעות חמרה ומעט צל. היא זקוקה לכמות משקעים גבוהה או השקיה מרובה. ניתן לגדל דלועים כאשר הם שרועים או בהדלייה אלא שאז יש צורך לתמוך בפירות הגדולים. 
 

זיקה לאדם 

בקבוקי דלעת מתקופת הברונזה נמצאו בכל איזור הים התיכון. מיכלים עשויים מדלעת היו בשימוש קבוע, באיזורים אלו, עד לאחרונה והם נועדו לאיחסון יין ומים לשמש כמצקות ומלחיות. מדלועים הרכיבו חגורות ציפה על ידי קשירה של כמה פירות. בנו בעזרתם כלי נגינה בארצות שונות ובתרבויות שונות. כמה מכלי נגינה אלו נמצאים עדיין בשימוש כמו למשל קשקשנים. באיזורים כפריים בדרום אפריקה ובארצות מתפתחות עדיין משמשת הדלעת באופן נרחב כמקור לכלי איחסון במשק הבית. זנים שאינם מרים משמשים לאגירת מים חלב ובירה. כלים אלו נמכרים גם כאביזרי קישוט בצידי דרכים ובשווקים. עד לפני כ – 25 חקלאים בכמה ממחוזות דרום אפריקה גדלו דלועים עבור תעשיית מקטרות. הצוואר של פירות צעירים כופף באופן שהם התפתחו בצורה שאפשרה להשתמש בהם עבור מקטרות. לאחר שהפרי הבשיל והתייבש הוא נשלח לשווקי מקטרות מעבר לים.

זני דלעת מרים עלולים להיות רעילים וקיימים דיווחים על מקרי מוות שארעו כתוצאה מאכילתם. כפי שהדבר קיים במינים אחרים השייכים למשפחת הדלועיים, הדלעת מכילה רעלים מקבוצת ה - cucurbitacins הידועים כציטו-טוקסיים. אחד מרעלים אלו (tetracyclic triterpenoid cucurbitacins) אחראי לטעם המר של הפרי והוא עלול לגרום לכיב קיבה ולמוות. לעלי הדלעת, הפירות והזרעים יש שימושים רפואיים שונים בארצות שונות. הם משמשים כתרופות למחלות בדרכי הנשימה, תולעי מעיים ואפילו כאב

רשימת מקורות:

ז. עמר, גידולי א"י בימי הביניים (עמ' 271-272).
ח. צ. אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 46-52).
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 12 (עמ' 71).
מ. כסלו, 'לזיהוי הקישואים, הדלועים, האבטיחים והמלפפונות'. בספר "מנחת ספיר: אסופת מאמרים", בעריכת ישראל רוזנסון ויוסי שפנייר. הוצאת מכללת "אורות ישראל".

 

לעיון נוסף:

בפורטל "הדף היומי":


מהו הקרא ומה היא דרך אכילתו המקובלת? – "אקרא חייא וקמחא דשערי מברכינן עלייהו שהכל נהיה בדברו" (ברכות, לו ע"א).

מהם הדילועין ומדוע יש לחתוך אותם? – "מחתכין את הדלועין לפני הבהמה" (שבת, קנה ע"א - קנו ע"ב). 

מה החידוש בברכת שהחיינו על דלעת? – "אנא אקרא חדתא נמי אמינא זמן" (עירובין, מ ע"ב). 

מהי דלעת יונית ומה חשיבותה? – "וקולחי כרוב ודלעת יונית" (יבמות, פא ע"ב).

הקרא כצמח רפואה – "אביי אמר: אפילו קרא וחבושא" (כתובות, ס ע"ב).

מהו קרא ומעמדו הרפואי? – "חזא קרא דמחת בביתיה שבקיה ונפק" (נדרים, מט ע"ב).

טיפוסי הדלעת המוזכרים בספרות חז"ל בדגש על "דלעת הרמוצה" – "ומותר בביצה טורמוטא ובדלעת הרמוצה" (נדרים, נא ע"א). 

הדלעת כ"אטם אוזניים" – "אותיבו קרי באוניכו וכתובו ליה" (גיטין, לד ע"א).

לזיהוי הקרי? - "שמעית דקאמר קרי קרי, ולא ידענא מאי קאמר" (בבא מציעא, סד ע"א).

מה מייחד את אכילת הקישואים והדלועים? – "דלמא כאכילת קישואין ודילועין?" (מכות כד ע"א). 

מדוע נבחר חיתוך הדלעת כדוגמה מנוגדת לשחיטת בהמה? – "חתך דלעת עמה דברי הכל פסולה" (חולין, לב ע"א). 

 


 
 

א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר