רב אויא איקלע לבי רבא
שבת מו ע"א-ע"ב
"רב אויא איקלע לבי רבא, הוה מאיסן בי כרעיה בטינא, אתיבי אפוריא קמיה דרבא. איקפד רבא {רש"י: משום טינוף המטה}, בעא לצעוריה {רש"י: בשאלות}.
אמר ליה: מאי טעמא רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו...?
– אמר ליה: הואיל... – אלא מעתה... – אמר ליה...
אמר רב נחמן בר יצחק: בריך רחמנא דלא כסיפיה רבא לרב אויא".
וקשה, הכיצד חפץ רבא לצער את רב אויא רק משום שטינף את אחד ממיטותיו בבוץ שלרגליו. מדוע לא חשש לאיסור לא תיקום? ומה עם איסור (ויקרא כה, יז) וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ והלבנת פנים? ומה באשר למצות ואהבת לרעך כמוך?
אלא שרבא נתגדל להיות ראש ישיבה בבבל, שהיה מכונה מלך. לא רק על ישיבתו ותלמידיו בלבד היה מולך, אלא שלא היתה רשות לשום חבורה מישראל לקבל על עצמה חוקי מסחר וקנסות ללא אישור החכם, כמו שרמז רבא עצמו במסכת בבא בתרא דף ט ע"א.
וחובתו של תלמיד חכם לשמור על כבודו ולהיות "נוקם ונוטר כנחש" (מסכתות שבת דף סג ע"א; ויומא דף כג ע"א), ובודאי שזו חובתו של ראש הישיבה.
והנה בא רב אויא ומניח את רגליו המלוכלכות על הספה בפני רבא, ודורס ומבזה הוא בכך ברגל גאוה את כבוד התורה והנשיאות!
הדגיש רש"י שרצה רבא לצער את רב אויא רק בשאלות.
וכך אמר לו רבא: בזאת תבחן אם מנוער הנך מן החכמה ואינך נוהג כבוד בפני גדולים ממך. אם כך יהיה, יתגלה קלונך ברבים למען ישמעו וייראו ולא יזידון עוד לבזות את החכמים ותלמידיהם.
ואולם אם היטב תטיב לענות באותה סוגיה שטרם נתבררה על בורייה, יתברר שנכון נהגת, שהנך כאחד הגדולים אשר בארץ. וגם שמך יהלוך לפניך לדורות כמברר סוגיה עלומה זו בש"ס.
עוד על גאוותו וענוותנותו של רבא, בקישור זה.
