ענוותנותם של רבה בר רב הונא ורבא
שבת י ע"א
"רבא בר רב הונא רמי פוזמקי ומצלי, אמר הכון לקראת וגו'.
רבא שדי גלימיה ופכר ידיה, ומצלי. אמר: כעבדא קמיה מריה".
רבא בר רב הונא היה מפורסם בענוותנותו, כדברי רבא במסכת מועד קטן דף כח ע"א:
"הני תלת מילי בעאי קמי שמיא, תרתי יהבו לי, חדא לא יהבו לי; חוכמתיה דרב הונא ועותריה דרב חסדא - ויהבו לי, ענותנותיה דרבה בר רב הונא - לא יהבו לי".
מכל החכמים בחר רבא דוקא ברבא בר רב הונא כדוגמא לענווה. עוד על ענוותנותו של רבה בר רב הונא בקישור זה.
משום כך לא נצרך רבה בר רב הונא למחווה מיוחדת לעורר את הענווה בקרבו. ואדרבה, לפירוש רש"י הוא התנאה וטיפח את עצמו לְהֵרָאוֹת כשר חשוב, כיאות בפני המלך החשוב.
ואילו רבא העיד על עצמו שלא זכה לענוותנות כזו.
ואדרבה, במסכת בבא מציעא דף צז ע"א הוא הקפיד על תלמידיו, וטען שהם שְׁאוּלִים לו ומחוייבים לסור למשמעתו.
במסכת בבא בתרא דף קמט ע"א סבר שירושת איסור גיורא ראויה להגיע אליו, והקפיד על מי שסייע להפקיע אותה ממנו.
במסכת חולין דף קלג ע"א, עשו לכבוד החכמים עגל משולש, ואמר רבא לשמש: זכי לי במתנת כהונה, שברצוני לאכול לשון בחרדל. ומסיקה הגמרא שלא טוב עשה. ושרבא נזוף היה, על שהטיח דברים כלפי מעלה.
אלא שכל גאוותו של רבא היתה רק בכדי להאדיר את מלכות התורה. ואילו כשהיה עומד להתפלל בפני אדונו היה משליך מעליו את אותה גלימת אדרת מלכותו, והיה נותר בענוה ובהכנעה בלבד.
וגם תוכן מילות תפילתו היו מליאות בענוה יתירה, כאמור במסכת ברכות דף יז ע"א:
"רבא בתר צלותיה אמר הכי: אלהי, עד שלא נוצרתי איני כדאי ועכשיו שנוצרתי כאלו לא נוצרתי, עפר אני בחיי, קל וחומר במיתתי, הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה".
