סקר
איזו "בבא" הכי קשה?






 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

אקרא חייא וקמחא דשערי מברכינן עלייהו שהכל נהיה בדברו – דלעת הבקבוק


"אמר רבי זירא אמר רב מתנא אמר שמואל: אקרא חייא וקמחא דשערי מברכינן עלייהו שהכל נהיה בדברו" (ברכות, לו ע"א).

פירוש: והאמר [והרי אמר] ר' זירא אמר רב מתנא אמר שמואל שאקרא חייא וקמחא דשערי מברכינן עלייהו [על דלעת חיה, לא מבושלת, וקמח שעורים מברכים עליהם] "שהכל נהיה בדברו" (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ). 


שם עברי: דלעת הבקבוק   שם באנגלית: Bottle Gourd   שם מדעי:  (Lagenaria vulgaris (L. siceraria

שם נרדף במקורות: דלעת יוונית, קרא


נושא מרכזי: מהו הקרא ומה היא דרך אכילתו המקובלת?

 

לריכוז המאמרים שנכתבו על דלעת הבקבוק הקש/י כאן.


מדברי שמואל בסוגייתנו משתמע שקרא (דלעת) נאכלה בדרך כלל רק לאחר בישול ומשום כך מברכים על קרא חיה ברכת "שהכל" כלומר ברכה בדרגה נמוכה יותר. הדבר נאמר באופן מפורש בהמשך הפרק (לח ע"ב): "דרש רב חסדא משום רבינו, ומנו רב: שלקות מברכין עליהם בורא פרי האדמה; ורבותינו היורדין מארץ ישראל, ומנו עולא משמיה דרבי יוחנן אמר: שלקות מברכין עליהן שהכל נהיה בדברו; ואני אומר: כל שתחלתו בורא פרי האדמה, שלקו שהכל נהיה בדברו; וכל שתחלתו שהכל נהיה בדברו, שלקו בורא פרי האדמה. בשלמא כל שתחלתו שהכל נהיה בדברו שלקו בורא פרי האדמה משכחת לה בכרבא וסלקא וקרא וכו'". לדעת מ. כסלו העובדה שמשמעות השם דלעת הורחבה גם למינים מהסוג cucurbita שמוצאם באמריקה (מינים הנקראים היום בעברית בשם דלעת) נובעת מכך שגם אותם אוכלים בעיקר על ידי בישול. ייתכן וברכת "שהכל" על קרא חי היא רק במין או מיני דלועים שחיוני לבשלם כמו ה"דלעת הרמוצה". "מאי דלעת הרמוצה? אמר שמואל: קרא קרקוזאי. רב אשי אמר: דלעת הטמונה ברמץ וכו'" (נדרים, נא ע"א).

צורת התקנה נוספת למאכל מובאת בסוגיה בשבת (יח ע"ב): "האי קרא חייא שפיר דמי, כיון דקשי ליה זיקא, כבשרא דגדיא דמי"(1). הדיון כאן הוא לגבי החשש לחתייה בגחלים. מדברי רבינא ניתן אולי להסיק שהדלעת דומה במרקמה לבשר גדי כלומר רכה יחסית ולכן פתיחת התנור עלולה להזיק לה ולכן אין חוששים לחתייה בגחלים. לא הצלחתי להבין מדוע כניסת אוויר קר או רוח ("זיקא") מזיקה לבשר גדי יותר מאשר לבשר עז בוגרת. ייתכן שההבדל ההלכתי ביניהם נובע מגודלם השונה וגדי הנמצא בתנור פתוח יתקרר מהר יותר דבר שיפגע בהמשך צלייתו. על פי הסבר זה הדמיון בין דלעת וגדי הוא בגודלם ולא במרקמם.

על הבעיתיות באכילת דלועים ניתן להסיק מתוך דברי רב הונא (נדרים, מט ע"ב): "א"ל רב הונא לרבה בריה: כל מידעם לא תפלוט קמיה רבך, לבר מן קרא ודייסא, שהן דומין לפתילתא של אבר, ואפילו קמי שבור מלכא פלוט" (2). מפרש רש"י: "כל מידעם לא תפלוט קמי רבך - לא תרוק רוק בפני רבך כדאמר במס' עירובין הרק לפני רבו חייב מיתה שנאמר וכל משנאי אהבו מות. אבל אם אכלת דלעת ודייסא ונזדמן לך הרוק בפיך פלוט בפני רבך וזרוק אותו לחוץ שיש בו סכנת נפשות שהן קשין לגופו של אדם כפתילה של אבר". הר"ן במקום מסביר שהדמיון לפתילה של אבר (עופרת) הוא מפני שהקרא אינו מתעכל. 
 

קרא = דלעת

הקרא (קריא או קרויה) הוא שם נרדף לדלעת. את הקרא אנו פוגשים במימרא המפורסמת של אביי: "השתא דאמרת: סימנא מילתא היא, לעולם יהא רגיל למיחזי בריש שתא קרא ורוביא, כרתי וסילקא ותמרי" (3) (הוריות, יב ע"א, כריתות, ו ע"א). בכריתות מפרש רש"י בפשטות שקרא היא דלעת. בהוריות הוסיף רש"י ותיאר אחת מתכונות הדלעת: "קרא ורוביא כרתי וסילקא ותמרי - דהני גדלי לעגל טפי משאר ירקות קרא דלעת רוביא תלתן". על פי רש"י משתמע שאכילת הירקות שמנה אביי מהווה סימן ברכה משום שהם גדלים במהירות אך למעשה כבר מתקופת הגאונים השתמשו בשמותיהם של הירקות כסמלים לברכות בעלות הגייה דומה. מעניין שהקרא משמש בסדר אכילת הסימנים בראש השנה, לפי נוסח ספרד, לשתי ברכות. שתי הברכות מבוססות על שתי הגיות שונות - אל"ף ועי"ן. השם הערבי הוא קרע, וכנראה העי"ן התנוונה בארמית של חז"ל לאל"ף – קרא וכשאוכלים (או מניחים) קרא אומרים: "יהי רצון מלפניך אבינו שבשמים שתקרע (קרע) רוע גזר דיננו, וייקראו (קרא) לפניך זכויותינו".

השורש "קרא" נמצא גם בספרות חז"ל כמו למשל במשנה בשבת (פי"ז מ"ו): "האבן שבקרויה אם ממלאין בה ואינה נופלת ממלאין בה ואם לאו אין ממלאין בה וכו'". רבינו חננאל מפרש בגמרא בשבת (קכה ע"א): "האבן שבקירויה – פי' מביאין קרא יבשה ומוציאין בני מעיה ועושה אותה חללה. ועושין אותה כגון זרנוקא לדלות בה מים מן הבור והיא קלה ואינה שוקעת במים אלא היא צפה על פני המים ואין יכולין למלאות בה מים וכשרוצין להכבידה נותנין בתוכה אבן מהודקת שלא תהיה מתנדנדת וממלאין בה מים מן הבורות. וזה פי' האבן שבקירויה". בעקבות הר"ח פירשו גם הערוך ורש"י (שם) ועוד מפרשים. במשנה בפרה (פ"ה מ"ג): "קרויה שהטבילוה במים שאין ראוין לקדש מקדשין בה עד שתטמא וכו'". מפרש הר"ש: "קרויה - דלעת חקוקה שניטל בני מעיה". הרמב"ם בפיהמ"ש: "קרויה - הדלעת ששואבין בה מים מן הבורות ומעינות המים, מוציאין כל מה שבתוכה ונשארת כעין כלי עץ. אלא שכאשר מתמידים לשאוב בה נרטבת ונשאבין המים בתוכה ונשרית וכו'". מעניין שהרמב"ם בשבת שינה מפירושו בפרה וכתב: "קירויה - כלי חרס שואבין בו מים, ותולין בו אבן כדי שיכבד וירד לקרקעית המעין". הקרא שימש גם לרפואה: "א"ר יוסי בן המשולם: מעשה בענבול באחד שנפחתה גלגלתו, ועשו לו חידוק של קרויה וחיה" (חולין, נז ע"ב). מפרש רש"י: "חידוק של קרויה - חתיכה של דלעת יבשה". ייתכן ותרגום יונתן קדם לכל המפרשים לעיל בפסוק המתאר את שילוח הגר על ידי אברהם כאשר בידה חמת: "וְאַקְדִים אַבְרָהָם בְּצַפְרָא וּנְסִיב לַחֲמָא וְקִרְוָוא דְמַיָא וִיהַב לְהָגָר שַׁוִי עַל כַּתְפָהּ וכו'" (בראשית, כא י"ד). 
 

מהי הדלעת?

הדלעת ושמות שונים של דלועים מופיעים פעמים רבות בספרות חז"ל ורבים עסקו בשאלת זיהוים. במסכת כלאים נמנו כמה מיני דלעת: "... וחרדל מצרי ודלעת המצרי והרמוצה ופול מצרי והחרוב אינם כלאים זה בזה" (פ"א מ"ב). במשנה ה' מובא סוג נוסף: "הצנון והנפוץ החרדל והלפסן ודלעת יונית עם המצרית והרמוצה אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה". כבר בגמרא מתגלה חוסר הסכמה לגבי הזהוי: "ובדלעת הרמוצה. מאי דלעת הרמוצה? אמר שמואל: קרא קרקוזאי. רב אשי אמר: דלעת הטמונה ברמץ. איתיביה רבינא לרב אשי, רבי נחמיה אומר: דלעת ארמית היא דלעת המצרית, כלאים עם היונית, כלאים עם הרמוצה? תיובתא" (נדרים נא ע"א). 

לפני שנפנה לזהות את הדלעת במקורות חשוב להדגיש שאין היא הדלעת המצויה היום בשווקים. המינים הנקראים בימינו דלעת הם מינים שמוצאם ביבשת אמריקה. כ – 50 שנה לאחר גילוי אמריקה כבר הייתה דלעת השדה נפוצה באירופה וממנה הופצה לשאר חלקי העולם. במהלך השנים פותחו מהמינים השונים זנים ותתי זנים רבים. מהסוג דלעת (Cucurbita) מגדלים בעיקר שני מינים: דלעת גדולה ((Cucurbita Maxima בעלת פרי בגוון כחול בדרך כלל שמוצאה באמריקה הדרומית ודלעת השדה ((Cucurbita pepo בעלת פרי כתום שמוצאה במקסיקו. קיים מין נוסף שזניו השונים נכללים בסוג דלעת והוא Cucurbita moshata. 
 

      
 דלעת גדולה          צילם: Badagnani        דלעת השדה          צילם:  C. Ford

 
לדעת רוב החוקרים הדלעת בספרות חז"ל היא מין הנקרא דלעת הבקבוק או קרא מצוי שמוצאו באיזורים הטרופיים של אפריקה ומהם התפשט לאסיה ולאזור הים התיכון. מין זה נחשב לאחד המינים הראשונים שבויתו על ידי האדם. כנראה שסתם דלעת במשנה ובגמרא היא דלעת הבקבוק או דלעת יוונית (קרא מצוי). דלעת זו שימשה למאכל, לתרופות וגם ליצירת כלים כמו למשל כלי קיבול (כמתואר לעיל) וכלי נגינה. בימינו, עם ירידת השימוש בכלי דלעת, החליפה הדלעת את הקרא כירק עד שכמעט נעלמה כגידול חקלאי. 
 

     
דלעת הבקבוק          צילם: Maderibeyza   דלעת הבקבוק          צילם:  מקור

 

ממקורות שונים בספרות חז"ל ניתן לבנות פרופיל מאפיינים שיאפשר לנסות לזהות את הדלעת. למשל, מהמשנה בערלה (פ"ג מ"ז-ח) העוסקת בביטול ערלה וכלאי הכרם בתערובת משתמע שהדלעת הייתה גידול חשוב ולכן איננה מתבטלת אפילו באלף. "... וחכמים אומרים אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד ורבי עקיבא אומר שבעה ... וחביות סתומות וחולפות תרדין וקולסי כרוב ודלעת יונית וכו'". ייחודה של הדלעת היה כנראה בגודלה שהרי כאשר היא נחתכת היא מתבטלת ככל תערובת: "... נחתכו הדלועים, נתפרסו הככרות יעלו באחד ומאתיים" (שם מ"ח). על גודלה של הדלעת נוכל לעמוד גם מדברי המשנה המובאת בסוגיתנו: "מחתכין את הדילועין לפני הבהמה". על מנת שבעלי החיים יהיו מסוגלים לאכול את הדלעת היה צורך לחתוך אותה לחתיכות קטנות יותר. ממהלך הסוגיה כאן ובחולין (יד ע"א) ניתן להסיק שהדלעת היתה מיועדת בעיקר למאכל אדם ושניתן היה לאוכלה גם חיה שהרי אם יש צורך בבישול היא איננה עומדת למאכל אדם. מפרש רש"י: "את הדלועין – התלושין, ולא אמרינן מוקצין הן לבהמה, דמאכל אדם הן". לשיטת רב יהודה הדלעת היתה קשה ומטרת החיתוך היתה לאפשר את אכילתה. אחד משמותיה של דלעת הבקבוק באנגלית הוא Hard-shelled Gourd כלומר "דלעת קשת קליפה". 

הרב א. אחיטוב במאמרו "הרחקה בין תירס לדלעת" (אמונת עיתך 24) מסתייג מהקביעה החד משמעית שהשם דלעת יונית בלשון חז"ל איננו כולל את הדלועים מאמריקה. לדעתו המאפיינים של הדלעת היוונית (הנ"ל) קיימים גם בדלועים ה"אמריקאיים". העובדה שלא נמצאו שרידים שלהם בארץ איננה ראיה שהרי גם ההוכחות לנוכחות הדלעת היוונית באמריקה נמצאו רק לאחרונה. לענ"ד השימוש שנעשה בקרויה כמתואר בספרות חז"ל מצביעים בהכרח על דלעת הבקבוק כקרויה ולא על מינים אחרים. אם נקבל את ההנחה שקרויה = קרא = דלעת הרי שדלעת יוונית היא דלעת הבקבוק.   
 

הרחבה 

תפוצה 

באופן כללי מקובל שמוצא דלעת הבקבוק הוא באפריקה והיא הגיעה לאיזורים ממוזגים וטרופיים באסיה ואמריקה לפני אלפי שנים. הדלעת בויתה בתחומי התפוצה שלה באופן בלתי תלוי כמה פעמים. באזורים שונים של אפריקה נמצאו זנים שאין לגביהם וודאות אם הם זני בר או פליטי תרבות. מחקרים שנערכו לאחרונה מציעים פתרונות לכמה שאלות שהעסיקו את החוקרים תקופה ארוכה. אחת השאלות החשובות הייתה האם הדלעת הגיעה לאמריקה בעזרת האדם או אולי בעזרת ציפה והסחפות מעבר לאוקיינוס בדומה לצמחי בר רבים. הפירות מסוגלים לצוף במשך חודשים ארוכים מבלי שהזרעים מאבדים את חיוניותם ולכן חלופה זו נראתה אפשרית. התיאוריה המקובלת היום היא שהדלעת הגיעה לאמריקה כשהיא כבר מבוייתת (יחד עם הכלב) על ידי אוכלוסיות האדם שהגיעו לאמריקה מאסיה (האינדיאנים הקדומים). שאלה נוספת התלויה בקודמת היא מהו מוצא הזנים באמריקה? האם הם מקורבים לזנים האסיאתיים או האפריקאים? בעזרת השוואת רצפי D.N.A של דלועים שנמצאו באתרים ארכיאולוגיים עם זנים אסיאתיים ואפריקאים מודרניים נקבע שמוצא הזנים האמריקאים הוא באסיה. 
 

מבנה

הדלעת היא גידול חד שנתי חסון. הגבעולים נוקשים, משתרעים או מטפסים, מכוסים בשערות רכות ומגיעים לאורך של 5 מ'. העלים פשוטים בגודל של 40*40 ס"מ ומכוסים בשערות קצרות ורכות. קו המתאר של העלים הוא ביצתי, כלייתי או בצורת לב. העלים אינם מחולקים או שהם בעלי 3-7 אונות שטחיות מעוגלות. שולי העלים משוננים מעט. העלים אינם ריחניים. הפטוטרות עבות, באורך של עד 30 ס"מ. לעיתים קרובות הן חלולות ומכוסות בשערות צפופות. הקנוקנות מתפצלות לשנים.

הדלעת היא צמח חד מיני חד ביתי. הפרחים היחידאים נישאים על גבעולים (גבעולי הפרחים הנקביים קצרים מגבעולי הפרחים הזכריים). לפרח 5 עלי כותרת בצבע קרם או לבן ועורקים כהים שבסיסם צהוב חיוור. אורכם 4.5 ס"מ וצורתם ביצתית כאשר החלק הצר מופנה כלפי מטה. הפרחים נפתחים בערב וקומלים במהירות. הפירות הבשרניים גדולים והם באורך הנע בין 20-80 ס"מ וצורתם מגוונת. כדורית, כדורית עם שנץ מעל המרכז (ראה בתמונה) גלילית, צורת בקבוק ועוד. בתחילה צבע הפרי ירוק ולקראת ההבשלה הואהופך לצהבהב או חום בהיר. עם ההבשלה הציפה מתייבשת ומותירה קליפה קשה וחלולה שבתוכה נשארים רק הזרעים. הזרעים באורך 7-20 מ"מ וצורתם שטוחה. מספרם רב והם עטופים בציפה ספוגית.  
 

אורח חיים 

מגדלים את הדלעת מזרעים. היא מעדיפה קרקעות חוליות או קרקעות חמרה ומעט צל. היא זקוקה לכמות משקעים גבוהה או השקיה מרובה. ניתן לגדל דלועים כאשר הם שרועים או בהדלייה אלא שאז יש צורך לתמוך בפירות הגדולים. 
 

זיקה לאדם 

בקבוקי דלעת מתקופת הברונזה נמצאו בכל איזור הים התיכון. מיכלים עשויים מדלעת היו בשימוש קבוע, באיזורים אלו, עד לאחרונה והם נועדו לאיחסון יין ומים לשמש כמצקות ומלחיות. מדלועים הרכיבו חגורות ציפה על ידי קשירה של כמה פירות. בנו בעזרתם כלי נגינה בארצות שונות ובתרבויות שונות. כמה מכלי נגינה אלו נמצאים עדיין בשימוש כמו למשל קשקשנים. באיזורים כפריים בדרום אפריקה ובארצות מתפתחות עדיין משמשת הדלעת באופן נרחב כמקור לכלי איחסון במשק הבית. זנים שאינם מרים משמשים לאגירת מים חלב ובירה. כלים אלו נמכרים גם כאביזרי קישוט בצידי דרכים ובשווקים. עד לפני כ – 25 חקלאים בכמה ממחוזות דרום אפריקה גדלו דלועים עבור תעשיית מקטרות. הצוואר של פירות צעירים כופף באופן שהם התפתחו בצורה שאפשרה להשתמש בהם עבור מקטרות. לאחר שהפרי הבשיל והתייבש הוא נשלח לשווקי מקטרות מעבר לים.

זני דלעת מרים עלולים להיות רעילים וקיימים דיווחים על מקרי מוות שארעו כתוצאה מאכילתם. כפי שהדבר קיים במינים אחרים השייכים למשפחת הדלועיים, הדלעת מכילה רעלים מקבוצת ה - cucurbitacins הידועים כציטו-טוקסיים. אחד מרעלים אלו (tetracyclic triterpenoid cucurbitacins) אחראי לטעם המר של הפרי והוא עלול לגרום לכיב קיבה ולמוות. לעלי הדלעת, הפירות והזרעים יש שימושים רפואיים שונים בארצות שונות. הם משמשים כתרופות למחלות בדרכי הנשימה, תולעי מעיים ואפילו כאבי ראש.
 

       
כלי לאיחסון יין תמרים מקונגו          צילם: Nick Hobgood    בקבוק  עשוי מדלעת          צילם: Benjwong

 


(1) פירוש: אמר רבינא: האי קרא חייא [אותה דלעת חיה, לא מבושלת] שפיר דמי [יפה נחשב, מותר] להניחה בקדירה על גבי האש בערב שבת עם חשיכה. וטעם הדבר כיון דקשי ליה זיקא, כבשרא דגדיא דמי [שקשה], מזיקה לה הרוח, הרי כבשר גדי היא נחשבת.
(2) פירוש: אָמַר לֵיהּ [לו] רַב לְחִיָּיא בְּרֵיהּ [בנו], וְכֵן אָמַר לֵיהּ [לו] רַב הוּנָא לְרַבָּה בְּרֵיהּ [בנו]: כָּל מִידַּעַם [דבר] לֹא תִּפְלוֹט קַמֵּיהּ [לפני] רַבְּךָ, שיש בכך משום ביזיון לרב, לְבַר מִן קָרָא וְדַיְיסָא [חוץ מדלעת ודייסה] שֶׁכאשר אינם מתעכלים הֵן דּוֹמִין לִפְתִילְתָּא שֶׁל אֲבָר [פתילת עופרת] רותחת במעיים, וַאֲפִילּוּ קַמֵּי [לפני] שָׁבוֹר מַלְכָּא [המלך] פְּלוֹט אותן, משום שיש סכנה בדבר.
(3) פירוש: אָמַר אַבַּיֵי: הָשְׁתָּא דְּאָמְרַת [עכשיו שאתה אומר] סִימָנָא, מִילְּתָא הִיא [סימן, דבר הוא] ויש בו ממש, לְעוֹלָם יְהֵא אדם רָגִיל לְמֶיחֱזֵי בְּרֵישׁ שַׁתָּא [לראות בראש השנה בסעודתו] קָרָא וְרוּבְּיָא, כָּרָתֵי וְסִילְקָא וְתַמְרֵי [דלעת ורוביא כרישין ותרדים ותמרים] שכל אלה גדלים ומתרבים במהירות, כסימן טוב למעשי השנה הבאה.

 

רשימת מקורות:

ז. עמר, גידולי א"י בימי הביניים (עמ' 271-272).
ח. צ. אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 46-52).
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 12 (עמ' 71).
מ. כסלו, 'לזיהוי הקישואים, הדלועים, האבטיחים והמלפפונות'. בספר "מנחת ספיר: אסופת מאמרים", בעריכת ישראל רוזנסון ויוסי שפנייר. הוצאת מכללת "אורות ישראל".

 

 

א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר