סקר
מסכת תמורה
קשה מאוד
קשה
ממוצעת
קלה


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

הסיאה והאזוב והקורנית שבחצר – אזוב מצוי

 

"דתנן: הסיאה והאזוב והקורנית שבחצר, אם היו נשמרין חייבין. היכי דמי? אילימא דזרעינהו מתחלה לאדם צריכא למימר? אלא לאו דזרעינהו מתחלה לבהמה, וקתני אם היו נשמרין חייבין. אמר רב אשי: הכא בחצר שעלו מאיליהן עסקינן, וסתמא לאדם קיימי, והכי קאמר אם החצר משמרת פירותיה חייבין, ואם לאו פטורין" (נידה, נא ע"א). 
 

שם עברי: אזוב מצוי    שם באנגלית:    Wild Marjoram, Bible Hyssop   

שם מדעי:  Majorana syriaca     שמות בשפות אחרות: ערבית - זעתר


נושא מרכזי: לזיהוי האזוב


כפתיחה למאמר זה מומלץ לקרוא את המבוא הכללי המתאר את המשותף לשלישית המינים סיאה, אזוב וקורנית. לקריאה לחץ כאן.


האזוב מופיע לראשונה בתורה כצמח שבעזרתו התבצעה הזאת הדם בפסח מצרים: "ולקחתם אגדת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף וכו'" (שמות, יב כ"ב). מפרש רש"י: "אזוב - מין ירק שיש לו גבעולין". תאור מפורט יותר אנו מוצאים באבן עזרא: "... והגאון פירש האזוב בלשון ערבי זעת"ר, ובלשון לעז אוריגנ"ו, והוא עשב נכבד במיני מטעמים. וזה לא יתכן, כי הכתוב אמר על האזוב אשר יצא בקיר (מ"א ה, יג). ולא ידעתי מהו (1), רק מדרך הסברא אינו עשב תקיף, כי הוא הפך הארז שהזכיר הפסוק וכו'". מאוחר יותר שימש האזוב יחד עם הארז והשני להכנת אפר הפרה האדומה וכאמצעי להזאת מי חטאת לצורך טהרה. בעזרתו היזו לשם טהרת מצורע, בית המנוגע וטמא מת: "ולקח אזוב וטבל במים איש טהור והזה על האהל וכו'" (במדבר, יט י"ח). בגלל תפקיד זה הפך האזוב לסמל טהרה כפי שאנו מוצאים בתפילת דוד (תהלים, נא ט'): "תחטאני באזוב ואטהר תכבסני ומשלג אלבין". 

המשמעות הרוחנית של האזוב בהזאות השונות זהה והיא קשורה לגודלו של הצמח. שיח האזוב הנמוך מסמל שפלות וענווה הנחוצה לטהרה וכפרה. האזוב השפל מהווה ניגוד לארז הגבוה שמסמל גאווה. רעיון זה מופיע במדרשים רבים כמו למשל מדרש תנחומא (פרשת מצורע סימן ח): 

"זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו ... ועץ ארז. הארז הזה אין עץ גבוה ממנו, ולפי שהגביה את עצמו כארז, באתה עליו את הצרעת, דאמר ר' שמעון בן אלעזר על גסות הרוח הצרעת באה, שכן אתה מוצא בעזיהו וכחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעול בה' אלהיו, ובזעפו עם הכהנים והצרעת זרחה במצחו. ובאזוב, אין באילנות נמוך כאזוב, לפי שהשפיל עצמו, לפיכך מתרפא על ידי אזוב וכו'". 

רעיון דומה מופיע גם בהזאת הדם בפסח מצרים:"... ואע"פ שעשו תשובה לא יצאו משם אלמלא זכות האבות, מפני שמדת הדין מקטרגת עליהן על העגל שהיו עתידין לעשות, ועל זה נאמר (שמות יב) ולקחתם אגודת אזוב כנגד שהשפילו עצמן לעשות תשובה כאזוב וכו'" (שמות רבה (וילנא) פרשת שמות פרשה א). 

הבחירה באזוב היתה גם מסיבות מעשיות. בשריפת הפרה האדומה האזוב תרם אפר רב: "לעולם מרבין לה עצים. אמר ר' יהודה אף כשהיו מרבים לא היו מרבים אלא חבילי אזוב שאפרן יפה ומרובה" (תוספתא, פרה (צוקרמאנדל) פ"ד). היתרון בגבעולי האזוב היה בכך שהם ספגו היטב את המים. בחיי היום יום שימש האזוב כחומר בעירה אך גם למאכל. "כלל גדול אמרו בשביעית כל המיוחד למאכל אדם אין עושין ממנו מלוגמא לאדם ואין צריך לומר לבהמה ... חשב עליו לעצים הרי הוא כעצים כגון הסיאה והאזוב והקורנית" (שביעית, פ"ח מ"א). מאידך גיסא הוא וקרוביו שימשו כצמח מאכל ולכן היו חייבים במעשרות: "... והאזוב והקורנית שבחצר אם היו נשמרים חייבין" (מעשרות, פ"ג מ"ט). האזוב שימש כצמח תבלין כפי שמקובל גם היום. כותב הרמב"ם (הלכות פרה אדומה, פ"ג הלכה ב'): "והאזוב האמור בתורה הוא האזוב שאוכלין אותו בעלי בתים ומתבלין בו הקדירות וכו'". משתמע גם מהמשנה (שם) שהאזוב היה צמח בר שגדל בחצרות ורק אם הוא נשמר היה חייב במעשרות. 

בתקופת המשנה כונו כמה צמחים בשם אזוב אך למצווה היה כשר האזוב שהיה ללא שם לוואי: "כל אזוב שיש לו שם לווי פסול. אזוב זה כשר, אזוב יון, אזוב כוחלית, אזוב רומי, אזוב מדברי, פסול וכו'" (פרה, פי"א ז'). מדברי המשנה עולה שזיהוי האזוב היה ברור כפי שמשתמע למשל מפירוש הרמב"ם: "שם לווי שם נספח. אזוב זה, כלומר שהוא אשר אם ראה אותו הרואה אומר אזוב הוא זה בלי לסמנו במאומה". בניגוד לתנאים הרי שהאמוראים בבבל נחלקו לגבי זהות האזוב: "גמרא. אמר רב יוסף: אזוב אברתה בר המג, איזביון אברתה בר הינג. עולא אמר: מרוא חיורא. עולא איקלע לבי רב שמואל בר יהודה, אייתו לקמיה מרוא חיורא, אמר: היינו אזוב דכתיב באורייתא. רב פפי אמר: שומשוק. אמר רב ירמיה מדיפתי: כוותיה דרב פפי מסתברא, דתנן: מצות אזוב - שלשה קלחין ובהן שלשה גבעולין. ושומשוק הוא דמשתכחא הכי" (2) (שבת, קט ע"ב). המשותף להצעות השונות שהן מזהות את האזוב עם אחד מבני משפחת השפתניים.

תרגום השבעים מזהה את האזוב עם הצמח hyssopus. בוולגטה hysopum. בתרגומים הארמיים "אזובא" ובירושלמי (שביעית, פ"ז לז טור ב /ה"א) "איזובא". הכוונה כנראה לצמח אזוב מצוי וכדברי האבן עזרא בשם הרס"ג: "והגאון פירש האזוב בלשון ערבי זעת"ר". כך גם הרמב"ם בפיהמ"ש (למשל במעשרות, פ"ג מ"ט): "... אזוב, "אלצעתר" וכו'". בימינו נקראים בערבית בשם זעתר צמחים נוספים, כמו למשל הקורנית המקורקפת, אך האזוב המצוי עונה באופן הטוב ביותר על התיאורים במקורות. מעניין פירושו של הריבב"ן (בשיטת הקדמונים, שבת קכח ע"א): "... טיאה. פולייו בלעז: אזוב. איספו: קרנית. סדוריי"א". ייתכן וקדם לו רש"י (שם) בפירוש השם "אברתא" שהוא שמו הארמי של האזוב. בגרסת רש"י שלפנינו נכתב "אישני"א" אך לדעת ד"ר מ. קטן ב"אוצר לעזי רש"י" יש לגרוס "אישב"א" (esbe) (תודה לרב עזריה אריאל על ההפניה למקורות אלו). רע"ב (שביעית, פ"ח מ"א) פירש: "ואזוב - צעת"ר בערבי ובלע"ז איספ"ו". ייתכן ו"איספ"ו" הוא השם Hyssop אם כי לא ברור אם שם זה בלעדי לאזוב המצוי. האזוב המצוי הוא שיח רב שנתי מעוצה בבסיסו. מהגזע יוצאים ענפים צדדיים והם מסתעפים לגבעולים (להלן ארחיב במבנה האזוב). מבנה זה העניק לאזוב מעמד של עץ ולכן הוא נכלל בקבוצה משותפת עם הארז כפי שנאמר על שלמה: "וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יצא בקיר" (מלכים א', ה י"ג). האזוב בעלי עלים לבידים המסוגלים לספוג נוזלים בצורה יעילה והשומרונים משתמשים בו עד היום להזאה בעת שחיטת קרבן הפסח. 
 

    
אזוב מצוי   אזוב מצוי


הרחבה
 

מבנה האזוב הכשר להזאה

אומרת המשנה (פרה, פי"א מ"ט): "מצות אזוב שלשה קלחים, ובהם שלשה גבעולין. ר' יהודה אומר: של שלשה שלשה. אזוב שיש בו שלשה קלחים, מפסגו ואוגדו ... ר' יוסי אומר: מצות אזוב שלשה קלחים, ובהם שלשה גבעולים, ושיריו שנים וגרדומיו כל שהוא". מהמשנה ומהמפרשים ניתן ללמוד על מבנה צמח האזוב. בסיסו המעוצה של הצמח נקרא "גזע". מהגזע מסתעפים הענפים הצדדיים הנקראים בלשון המשנה "קלחים"(3) (ובלשון הרמב"ם "שריגים", "זרדים" או "בדים") ומהם עולים עמודי הפריחה ה"גבעולים" (בלשון הרמב"ם הם נקראים "קן"). על מהותם של ה"גבעולים" כתב רש"י (סוכה, יג ע"א): "ובהן שלשה גבעולין - גבעול לכל קלח, גבעול הוא קנה האמצעי שהזרע בראשו, כקנבוס ופשתן". ברמב"ם מצאנו: 

"שלשה קלחים שלשה זרדין ובכל זרד קן אחד, שיהיו בשלשת הקלחין שלשה גבעולין. ור' יהודה אומר צריך שיהא בכל קלח שלשה גבעולין. מפסגו או מפסקו שוין, כלומר שאם היה גזע אחד ובו שלשה שריגים מפסקן כדי שיהו שלשה קלחים, ואחר כך כורכן ועושה אותן אגודה אחת לפי שנאמר בו ולקח אזוב, ונאמר בפסח מצרים ולקחתם אגודת אזוב, לפיכך הצריך שיהו אגודה ולא פחות משלשה שריגין ... גרדומיו שאריות הגבעולין אם נשרו העלין וכלה אותן הזמן ואפילו לא נשתייר מהן אלא שעור מועט מכל גבעול. והלכה כר' יוסי" (פיהמ"ש, פרה, שם).

"כיצד מטהרים טמא מת במי נדה, לוקח אדם טהור שלשה קלחין של אזוב ואוגדן אגודה אחת ובכל בד ובד גבעול אחד וטובל ראשי גבעולין במי נדה שבכלי וכו'" (הלכות פרה אדומה, פי"א הלכה א'). 

הרמב"ם מבחין בין "שריגים" שהם הענפים הצדדיים של שיח אזוב בעודם מחוברים לבין "קלחים" שהם אותם ענפים לאחר שנותקו מהגזע. יש צורך לנתק את הענפים הצדדיים ולקשרם על מנת לקבל "אגודה". כתב הר"ש (שם): "ובהן שלשה גבעולין - שיהא בכל קלח שלשה גבעולין. מפסקו - מחלקו שיהו השלשה קלחים מפורדים זה מזה". פירושו של רש"י למונח קלחים דורש הסבר משום שכתב (סוכה, שם) שהקלחים הם "שרשין" (4). ייתכן וכוונתו לכך שהקלחים הם הבסיס של הגבעולים המסתעפים מהם אך הצעה זו רעועה. לדעת י. רוזנסון השימוש במונח "שורשין" ביחס לקלחים נבע מכך שלעיתים קרובות כאשר תולשים ענף צדדי ("קלח") נשלפת איתו גם קווצת שורשים.

תאור זה של מבנה האזוב מסייע לנו להבין כמה מההלכות הקשורות להזאה. "אזוב שהטביל עצו עם גבעוליו, אף על פי מזה והמים שופעין מן העץ לגבעול, כשר, מזה כדרכו ואינו חושש שמא מן העץ יצא" (תוספתא, פרה, פי"ב הלכה ג'). הגבעולים הם כנראה צירי התפרחות ואילו "עצו" הוא ה"קלח". בהלכה זו מכונה הקלח בשם "עצו" משום שהוא עבה וקשה יותר מאשר ה"גבעולים". חלק זה מהווה "ידית" לאחיזת אגודת האזוב ולכן אין מטבילים אותו במים. על פי התוספתא בדיעבד אין חוששים שמא ההזאה תכלול גם מים מ"ידית" זו. בצורה זו ניתן להבין את דברי רב המובאים בירושלמי (סוכה, פ"ג דף נג טור ג /ה"א) שאיננו כולל את ה"גבעולים" בחישוב אורך האזוב הכשר להזאה: "בעי, לולב טפח מלבד שיזרה, אזוב טפח חוץ מגבעולין וכו'". הן בלולב והן באזוב המדידה התייחסה לחלק שבו יש לאחוז.
 

שלב התפתחות האזוב הכשר להזאה

ההזאה מתבצעת בעזרת הגבעולים שהם עמודי הפריחה וכדברי רש"י לעיל: "גבעול הוא קנה האמצעי שהזרע בראשו, כקנבוס ופשתן". הדבר משתמע גם מדברי המשנה (פרה, פי"א מ"ז) האומרת: "... אלו הן היונקות גבעולין שלא גמלו". על מנת שנוכל לזהות את השלבים המתוארים במשנה ובתוספתא נכיר את מהלך התפתחות עמודי הפריחה עד לשלב הופעת הפרי. בשלב הראשון ניתן להבחין בניצני הפרחים הנראים כגבשושיות קטנות הערוכות בקצה העליון של הגבעול. בהמשך גבשושיות אלו מתנפחות ולבסוף מבצבצים מתוכן הפרחים. לאחר מכן הפרחים מואבקים, חונטים ומתפתחים פירות ובתוכם הזרעים. על פי המשנה (פרה, פי"א מ"ז) השלב שבו האזוב כשר מלכתחילה להזאה הוא שלב הפרי ואילו לגבי שלבים מוקדמים יותר קיימת מחלוקת איזה מהם כשר בדיעבד : "... אין מזין לא ביונקות ולא בתמרות. אין חייבין על היונקות על ביאת המקדש. רבי אליעזר אומר: אף לא על התמרות. אלו הן היונקות גבעולין שלא גמלו". מדברי רבי אליעזר ניתן להסיק ששלב התמרות קודם ליונקות משום שהוא מקל ואומר שהזאה כשרה בדיעבד לא רק בשלב היונקות אלא אפילו בשלב התמרות. 

בתוספתא (שם, יא הלכה ז') מובאת מחלוקת מה משמעות השמות "יונקות" ו"תמרות" אך כאמור במשנה בפרה לכו"ע ההזאה כשרה מלכתחילה רק בשלב הפירות: "אלו הן היונקות: גבעולין שלא גמרו. תמרות: שלא הניצו כל עקר, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: תמרות גבעולין שלא גמרו, ויונקות שלא הניצו כל עקר". ברור שהיונקות והתמרות הם שלבים מוקדמים בהתפתחות גבעולי האזוב החלים לפני שהפרחים הפכו לפירות. הופעת הפרי מלווה בנשירת הפרחים ("נץ") ולכן אומרת התוספתא (פרה, פי"ב הלכה א'): "איזוב אימתי כשר להזות בו? משישיר את ניצו" (5). המשנה בפרה שממנה הסקנו ששלב התמרות קודם ליונקות היא אליבא דרבי מאיר בתוספתא שהרי ההנצה – תמרות ("ויונקות שלא הנצו כל עיקר") קודמת לגמר הפרי - גבעולין ("גבעולין שלא גמרו"). מחלוקת זו בהגדרת "יונקות" ו"תמרות" נובעת ממחלוקת מהו השלב המוקדם יותר: "... אין מזין לא ביונקת ולא בתמרות אם הזה ביונקות ונכנס למקדש פטור בתמרות ונכנס למקדש חייב דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים בתמרות ונכנס למקדש פטור ביונקות ונכנס למקדש חייב" (שם, הלכה ו'). השוואה למקורות אחרים בהם מופיע המונח תמרות מצביעה על כך שהתמרות הן הגבעולים הצעירים ואכן ניתן לראות בראשיהם "כמין גרגרין קטנים" כלומר ניצני עלים ופרחים זעירים בעודם צברי תאים ירוקים. רק מאוחר יותר, לקראת הפריחה, מופיעים ניצני הפרחים בגודלם ובצורתם הסופית.

לכאורה נראה שהרמב"ם פירש את המשנה בפרה על פי חכמים ולא כשיטת רבי מאיר: "... ותמרות הוא קורא כאן לתרמיל שבו הזרעונים בראשי הקלחים. ויונקות והם אשר פירש גבעולין הוא הפרח לפני שיפתח בעודו כנוס בגוש אחד וכו'". באופן דומה מפרש גם רע"ב: "גבעולים שלא גמלו - כל זמן שהפרח מונח בתוך כיסו קודם שיפתח". שתי נקודות לא ברורות בדברי הרמב"ם: א. מדוע השתמש במונח "קלחים" ולא "גבעולין" שהרי הפרחים והפירות מתפתחים על גבי ה"גבעולים". ב. הזרעים מתפתחים לאחר הפרחים וא"כ התמרות מאוחרות לגבעולים בניגוד לדיוק מדברי רבי אליעזר במשנה. כאמור, מדבריו משתמע שהוא הטמיע בפירושו למשנה דווקא את שיטת חכמים בתוספתא. 

בניגוד לרמב"ם הרי שפירוש הר"ש (שם) עולה בקנה אחד עם הדיוק מדברי רבי אליעזר ששלב התמרות מוקדם יותר: "ולא בתמרות - כמין גרגרין קטנים יש בראש האזוב. גמלו - כמו גמרו מלשון ביום הגמל את יצחק דמתרגמינן ביומא דאתחסיל ובתוספתא קתני גמרו ... בין לר"מ ובין לרבנן הזה בגבעולין שלא גמרו ונכנס למקדש פטור, הזה בלא הנצו כל עיקר ונכנס למקדש חייב". סיום דבריו לא ברור לי שהרי "לא הנצו" הוא תמרות או גבעולים (כמחלוקת ר"מ וחכמים) ובדיעבד כשר.

מונח נוסף המופיע במשנה בפרה (שם) "גרדומי אזוב" (... ושיריו שנים וגרדומיו כל שהוא"). "גרדומים" הם שאריות של פתיל, רצועה וכד' לאחר שחלק מהם נקרע. מצאנו בגמרא (מנחות, לה ע"ב): "אמר רב פפא: גרדומי רצועות כשירות. ולאו מילתא היא, מדאמרי בני רבי חייא: גרדומי תכלת וגרדומי אזוב כשירין וכו'". מפרש רש"י: "גרדומי רצועות - מה שתולה מן הרצועות לאחר שנתקשרו בראש אם נפסק מאותן שירים ונשתיירו גרדומין כשירין גרדומין היינו שירים". כך גם בבכורות (מד, ע"א): "... והתנן: שנשרו ריסי עיניו פסול מפני מראית העין! לא קשיא, הא דאשתיור גרדומי, הא דלא אישתיור גרדומי". באופן דומה "גרדומי אזוב" הם שאריות הגבעולים. מפרש רע"ב (פרה, שם): "וגרדומיו כל שהוא - גרדומי הגבעול כל שהוא. ושייריו וגרדומיו תרי מילי נינהו, דשייריו הוי שיירי השלשה קלחין, דהיינו שני קלחין, וגרדומיו הוא הגבעול עצמו דאגרדם ונשבר ונשתייר ממנו כל שהוא". י. פליקס מסביר שלאחר שנשרו הפירות ונותרים רק הגבעולים הם נקראים "גרדומי אזוב" והם כשרים: "גרדומי אזוב כשרין וכו'" (שם, מ"ב). כוונתו לא ברורה שהרי די אם נשאר מעט מהגבעול על מנת להכשיר את ההזאה. 
 


(1) בניגוד לפירושו זה בו כתב "ולא ידעתי מהו" הרי שבספר ויקרא (יד ד') כתב: "ועץ ארז ואזוב הוא הגדול וקטן במיני הצמחים. והעד מדברי חכמת שלמה, ואין צורך לחפש על האזוב כי הוא ידוע בקבלה. והנה המצורע והבית המנוגע וטומאת המת קרובים, והנה גם הם כדמות פסח מצרים". מדברים אלו משתמע שהאזוב מוכר היטב.
(2) פירוש: גמרא אָמַר רַב יוֹסֵף: אֵזוֹב סתם הכתוב בתורה הוא הקרוי בבבל "אַבַּרְתָה בַּר הָמָג", אֵיזבְיוֹן הוא הנקרא "אַבַּרְתָה בַּר הִינְג". עוּלָּא אָמַר: אזוב הכתוב בתורה הוא מַרְוָא חִיוָּרָא [לבנה]. ומסופר: עוּלָּא אִיקְלַע לְבֵי [הזדמן לבית] רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה. אַיְיתוּ לְקַמֵּיהּ [הביאו לפניו] מַרְוָא חִיוָּרָא [לבנה]. אָמַר: הַיְינוּ [זהו] אֵזוֹב דִּכְתִיב בְּאוֹרַיְיתָא [שנאמר בתורה]. רַב פַּפִּי אָמַר: איזוב הוא הקרוי שׁוּמְשׁוּק. אָמַר רַב יִרְמְיָה מִדִּיפְתִּי: כְּוָותֵיהּ [כשיטתו] של רַב פַּפִּי מִסְתַּבְּרָא [מסתבר] לומר, דִּתְנַן [שכן שנינו במשנה]: מִצְוַת אֵזוֹב שיקח שְׁלשָׁה קְלָחִין (ענפים), וּבָהֶן, בכל קלח שְׁלשָׁה גִבְעוֹלִין, וְשׁוּמְשׁוּק הוּא דְּמִשְׁתַּכְּחָא הָכִי [שמצוי כך] שיהיו בכל קלח שבו שלשה גבעולים וכו' (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
(3) המשנה בפרה (פי"א מ"ח) מתייחסת, כנראה, לענפים אלו: "אזוב שהזה בו כשר לטהר בו את המצורע לקטו לעצים ונפלו עליו משקין מנגבו והוא כשר לקטו לאוכלין ונפלו עליו משקין אע"פ שנגבו פסול וכו'". ענפים אלו מעוצים די הצורך כדי להשתמש בהם לבעירה אך עליהם ראויים לתיבול מאכלים.
(4) ב"כסף משנה" (הלכות פרה אדומה, שם) אנו מוצאים הבנה אחרת ואולי גם גרסה שונה בדברי הרמב"ם: "כיצד מטהרים וכו' לוקח אדם טהור. מקרא מפורש והזה הטהור על הטמא. ומ"ש ג' קלחים של אזוב וכו'. בפי"א דפרה מצות אזוב שלשה קלחים ובהם שלשה גבעולין ופירש רבינו שלשה קלחים שלשה שרשים ובכל שורש גבעול אחד ויביא בג' הענפים שלשה גבעולין עכ"ל וכן פירש"י והתוס' בפ"ק דסוכה (דף י"ג) וי"ל בדברי רבינו פה למה שינה לכתוב ובכל בד ובד ולא כתב ובכל קלח וקלח ואפשר שהטעם הוא מפני שהקלח הוא שם לשורש והגבעול לא יהיה בשורש כי אם בבד".
(5) לדעת י. פליקס שלב זה נקרא ייבון: "הסיאה והאזוב והקורנית משייבינו וכל האובין אדומין משייבינו" (תוספתא, מעשרות (ליברמן) פרק א הלכה ד'). לדעת הר"ש ליברמן ב"תוספתא כפשוטה" הייבון הוא שלב מוקדם יותר ומקביל להנצה או הפריחה. הוא מוכיח את דבריו מפירוש הרד"ק על הפסוק "בטרם יבינו סירתיכם אטד כמו חי כמו חרון ישערנו" (תהלים, נח י'): "... ופירוש יבינו יפריחו, וכן במשנה (תוספתא מעש"ר פ"א, ד): הסיאה והאזוב מִשֶּׁיָּבִנוּ". 


 

רשימת מקורות:

ז. עמר, צמחי המקרא, הוצאת ראובן מס, ירושלים תשע"ב (עמ' 127-129).
י. פליקס, עולם הצומח המקראי (עמ' 177-178).

לעיון נוסף:

אזוב מצוי באתר "צמח השדה"
 י. רוזנסון, 'ולקחתם אגדת אזוב ...', 'טבע וארץ, סיון תשמ"ז, 1987, חוברת 295 בהוצאת החברה להגנת הטבע.

 

 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

 

 

 
כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר