סקר
מסכת תמורה
קשה מאוד
קשה
ממוצעת
קלה


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

סיאה אזוב וקורנית – מבוא כללי

 

"אמר רבא: ומודה רבי יוחנן לענין מעשר, דמחשבת חיבור שמה מחשבה. אמר רבא: מנא אמינא לה? דתנן, הסיאה והאזוב והקורנית שבחצר, אם היו נשמרין חייבין. היכי דמי? אילימא דזרעינהו מתחלה לאדם צריכא למימר? אלא לאו דזרעינהו מתחלה לבהמה, וקתני אם היו נשמרין חייבין. אמר רב אשי: הכא בחצר שעלו מאיליהן עסקינן, וסתמא לאדם קיימי, והכי קאמר אם החצר משמרת פירותיה חייבין, ואם לאו פטורין" (נידה, נא ע"א).

 

מבוא כללי

כמבוא לנסיון לזהות את הסיאה, האזוב והקורנית עלינו לשים לב לכך ששלישית צמחים זו מופיעה בהרכב קבוע זה בכמה נושאים נוספים. סוגייתנו מתארת את צמחים אלו כצמחים העשויים לשמש לכמה מטרות (לבעירה, למאכל בהמה ולמאכל אדם) ולכן ייעודם נקבע על ידי מחשבת האדם. גם מהמשנה בשביעית (פ"ח מ"א) אנו לומדים שהשימוש והמעמד ההלכתי של צמחים אלו תלוי במחשבת האדם: "... וכל שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה, חשב עליו למאכל אדם ולמאכל בהמה נותנין עליו חומרי אדם וחומרי בהמה, חשב עליו לעצים, הרי הוא כעצים, כגון הסיאה והאזוב והקורנית". לעניין הוצאה בשבת מצאנו בתוספתא (שבת, (ליברמן) פ"ח הלכה ל"א): "... חבילי אזוב הסאה והקורנית שהכניסן לאכילה כגרוגרת, לבהמה כמלא פי הגדי, לעצים כשיעור עצים, להזאה כשיעור הזאה וכו'". 

מהמשנה במעשרות (פ"ג מ"ט) משתמע שהסיאה, האזוב והקורנית הם צמחי בר המתפתחים מאליהם ולכן חיובם במעשרות תלוי אף הוא באופן בו התייחס אליהם בעל החצר: "... הסאה והאזוב והקורנית שבחצר אם היו נשמרים חייבין" וכך מפרשת הגמרא (נדה, נא ע"א): "... הסיאה והאזוב והקורנית שבחצר, אם היו נשמרין חייבין. היכי דמי? אילימא דזרעינהו מתחלה לאדם צריכא למימר? אלא לאו דזרעינהו מתחלה לבהמה, וקתני אם היו נשמרין חייבין. אמר רב אשי: הכא בחצר שעלו מאיליהן עסקינן, וסתמא לאדם קיימי, והכי קאמר אם החצר משמרת פירותיה חייבין, ואם לאו פטורין".

מעט מידע על מבנה צמחים אלו ניתן לשאוב, לפחות לפי חלק מהמפרשים, מהמשנה בעוקצין (פ"ב מ"ב): "... עצם שיש עליו בשר, שכנגד האוכל מצטרף. היה עליו מצד אחד, רבי ישמעאל אומר רואין אותו כאילו הוא מקיפו בטבעת, וחכמים אומרים: שכנגד האוכל מצטרף, כגון הסיאה והאזוב והקורנית". המפרשים חלוקים לגבי משמעות המילה "כגון" ואף אם לגרוס אותה. הר"ש מפרש: "כגון הסיאה והאזוב והקורנית - כלומר שגם אלו כך דינם דמה שכנגד האוכל מצטרף ומה שלא כנגד האוכל אין מצטרף" וכך גם מפרש רע"ב. ברוח זו מתקן פירוש "אליהו רבה" את הגרסה ומחליף "כגון" ב"וכן". תוי"ט הגורס "כגון" מתקשה בהסבר הר"ש ורע"ב משום שמשתמע מלשון זו שסיאה, אזוב וקורנית מהווים דוגמה לעצם שכנגד האוכל ולא דוגמה נוספת למאכלים שאינם מצטרפים. לכן מביא את פירוש הרמב"ם במשנה: "... חכמים אומרין שכל מה שגלוי מן העצם בלי בשר, רואין אותו כאלו אינו, עד שלא ישאר מגוף העצם אלא שעור דק דבוק בבשר כדקות קנה האזוב אשר על אף דקותו מצאנו שהוא שומר לעלין שעליו". מכאן נוכל ללמוד שגבעול האזוב ושאר חבריו דק במיוחד אך גם שה"אוכל" בצמחים אלו הוא העלים. בסגנון מעט שונה מפרש בעל "תפארת ישראל": "להכי קאמר כגון הסיאה וכו'. דכולן אין שטח עובי הקנה רחב יותר מגרעין המאכל שדבוק בהן. ואפילו הכי איצטרכו רבנן לומר גבייהו דרק מה שכנגד האוכל מצטרף. דהיינו ודאי רק אותו משהו מהקנה שדבוק בגרעין וכו'". 

איזכור נוסף של הסיאה, האזוב והקורנית הוא בהקשר לכלאי הכרם. אומרת התוספתא (כלאים (ליברמן) פ"ג הלכה י"ב): "... הלשישות והלבוצין והברכוייר והבולפסין והרכפה והכרכום והקינרס והחמיתה והחלמית והסיאה והאזוב והקורנית והקישואין והדלועין והאבטיחים והמלפפונות ופול המצרי מיני זרעים הרי הן כלאים בכרם". הלכה זו קשה משום שמלבד פול המצרי אין שאר הצמחים נחשבים זרעים. מסיבה זו מפרש הר"ש ליברמן בתוספתא כפשוטה ש"מיני זרעים" מתייחס רק לפול המצרי והחידוש בתוספתא הוא שלמרות שפול המצרי הוא זרע הרי שבכרם הוא אסור משום כלאים. פירושו של הר"ש ליברמן מהווה תנאי הכרחי להצעות הזיהוי של הסיאה, האזוב והקורנית המקובלות על כל המפרשים והחוקרים משום שהשימוש שנעשה בצמחים אלו הוא בגבעוליהם, עליהם ופרחיהם בלבד וכפי שמשתמע מהמשנה בעוקצין. 

שאלה שיש לתת עליה את הדעת היא מדוע בצמחים שגבעוליהם ועליהם הם ה"אוכל" (1) השלב הקובע לעונת המעשרות, שנות מעשר ושביעית קשור להופעת הפרחים ו\או הפירות? מצאנו בתוספתא (מעשרות, (ליברמן) פ"א הלכה ד'): "הסיאה והאזוב והקורנית משייבינו וכל האובין אדומין משייבינו" (2). לדעת הר"ש ליברמן ב"תוספתא כפשוטה" הייבון הוא שלב מקביל להנצה או הפריחה. הוא מוכיח את דבריו מפירוש הרד"ק על הפסוק "בטרם יבינו סירתיכם אטד כמו חי כמו חרון ישערנו" (תהלים, נח י'): "... ופירוש יבינו יפריחו, וכן במשנה (תוספתא מעש"ר פ"א, ד): הסיאה והאזוב מִשֶּׁיָּבִנוּ". לדעת י. פליקס שלב הייבון מאוחר יותר והוא שלב הופעת הפירות המלווה בנשירת הפרחים ("נץ"). ניתן ליישב את הקושי אם נניח שבעת הופעת הפרחים הצמח נמצא בשיאו ואז אוספים את עליו (?).

לסכום: האיזכורים הרבים של שלושת המינים "סיאה, אזוב וקורנית" מאפשרים לנו לשרטט דגם כללי של צמח השייך לקבוצה זו. יש לשים לב לכך שאין הכרח להניח שכל התכונות קיימות בשלושת המינים וייתכן שבמקרים מסויימים שלושתם הוזכרו "אגב ריהטא" גם כאשר אחד המינים איננו מתאים לתכונה כזו או אחרת.

מתוך המקורות ברור שאנו עוסקים בקבוצת צמחים שניתן להשתמש בהם למאכל אדם ובהמה ולבעירה. העלים והגבעולים שימשו לתיבול ולרפואה דבר המקובל עד ימינו. לקבוצה זו של צמחי תבלין ורפואה קורא הרמב"ם בפיהמ"ש (שביעית, פ"ח מ"א) בשם "אלפוד'נג'את": "וסיאה "אלפודנג'". ואזוב "אלצעתר". וקורנית "אלחאשא", והיא מפורסמת מאד אצל הרופאים והיא עשב ממיני "אלפוד'נג'את". במשנה בערלה (פ"ב מ"י) הוא קובע את דבר זה במפורש: "... אבל יש להן שם אחד כגון מיני "אלפוד'נג'את" ומיני הכרפס שהם הרבה מינים שונים זה מזה ולהן שם אחד, כלומר שכל מיני הכרפס נקראין כרפס, וכל מיני "אלפוד'נג" נקראין "פוד'נג" וכו'". על פי פירושו בשבת (פי"ד מ"ג) קבוצה זו נקראת גם בשם "יועזר". אומרת המשנה: "אין אוכלין איזוב יון בשבת לפי שאינו מאכל בריאים, אבל אוכל הוא את יועזר וכו'". מפרש שם הרמב"ם: "איזביון, אלאסטוכדוס. ויועזר, אלפודנג וכיוצא בו וכו'". מאידך גיסא הוא משתמש בשם "אלפונדג'" גם כשמה של הסיאה וכמתאר מין ספציפי. 

העובדה שהשתמשו בצמחים לבעירה מצמצמת את אפשרויות הזיהוי למינים בעלי גזעים וענפים מעוצים גדולים יחסית ופוסלת מינים עדינים כמו למשל זוטה צפופה. עלינו להתרכז בחיפוש סביב מינים נפוצים יחסית משום שקשה להניח שמינים נדירים היו זוכים להתייחסות כה נרחבת במקורות. עלינו להניח שמדובר במינים הנפוצים גם בחצירו של האדם, כלומר בבתי גידול מופרעים, ועשויים להתפתח מאליהם. נקודה מעניינת קשורה לשימוש שעושה המשנה (עוקצין) בסיאה, אזוב וקורנית כדוגמאות למינים שגבעוליהם דקים. מסתבר שאחד ממאפייני הסוג קורנית (שמינים הנכללים בו מזוהים עם הסיאה והקורנית) הוא "גבעולים דקים עד חוטיים".  
 

          
 תמונה 1. אזוב מצוי    תמונה 2. זוטה צפופה

 

        
תמונה 3. קורנית מקורקפת  (זיהוי מועדף ל"קורנית")
 
   תמונה 4. צתרה ורודה (זיהוי מועדף ל"סיאה")      צילמה שרה גולד

  

 
 


(1) "סאה אזוב וקורנית. מיני עצים הם ולפעמים ממתיקים את הקדרה בהם" (חידושי הריטב"א, שבת, קכח ע"א). ההמתקה בלשון חז"ל היא תיבול והכשרת האוכל למאכל ולא כמשמעותה בימינו (sweetening). המאירי (בית הבחירה, שם) מזהה את צמחים אלו באופן שונה: "חבילי סאה ואזוב וקורנית והם מיני קטניות פחותים שעיקרן למאכל בהמה אלא שלפעמים אוכלים מהם בני אדם וכו'". אם נקבל את זיהוי הסיאה, האזוב והקורנית כבני משפחת השפתניים עלינו לפרש את המונח "מולל" המופיע בדברי הגמרא (שבת, קכח ע"א) באופן שונה מפירוש רש"י: "ומהו מולל - כגון אם בא לאכול הזרע, מולל השרביטין שהזרע בתוכם". פירוש זה מניח שאוכלים זרעים כלשהם שאותם יש להפריד מה"שרביטים" (אולי כפירוש המאירי) אך בשפתניים החלק הנאכל הם העלים הפרחים ולעיתים הגבעולים. לאור הזיהויים שנציע בהמשך יש לפרש שה"מלילה" היא הפרדת העלים והפרחים מהגבעולים לצורך הכנתם למאכל (כתוספת לתבשיל או לסלט). בימינו מקובל התבלין טימין (קורנית) הנמכר יבש או טרי. הטימין היבש משווק כאבקה ואילו הטרי כצרורות גבעולים נושאי עלים שמשתמשים בהם שלמים או בעלים בלבד. 
(2) בעל "חסדי דוד" מגיה "וכל הא[ז]ובין [ה]אדומין".

 

 

מקורות עיקריים:  

א. הראובני, תרביץ, שנה כ״ג, תשי״ב, עם׳ 61-64.
ז. עמר, "הצומח והחי במשנת הרמב"ם – לקסיקון לזיהוי הצמחים ובעלי החיים שבפירוש המשנה לרמב"ם", בהוצאת מכון התורה והארץ, תשע"ה. עמ' 140-141.
ח. צ. אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 32-33).

 



א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

 



כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר