טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו  

חבילי סיאה אזוב וקורנית – צתרה ורודה

"חבילי סיאה אזוב וקורנית, הכניסן לעצים אין מסתפק מהן בשבת, למאכל בהמה מסתפק מהן בשבת. וקוטם ביד ואוכל, ובלבד שלא יקטום בכלי. ומולל ואוכל, ובלבד שלא ימלול בכלי הרבה, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: מולל בראשי אצבעותיו ואוכל, ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך שהוא עושה בחול ...  סיאה. אמר רב יהודה: צתרי וכו'" (שבת, קכח ע"א).

פירוש: הכניס חֲבִילֵי סִיאָה אֵזוֹב וְקוֹרָנִית שהם צמחים ריחניים הראויים גם למאכל אדם, אם הִכְנִיסָן לָעֵצִים (לצורך הסקה) אֵין מִסְתַּפֵּק (משתמש) מֵהֶן בַּשַּׁבָּת לאכילה, ואם הכניסם לְמַאֲכַל בְּהֵמָה מִסְתַּפֵּק אף הוא מֵהֶן בַּשַּׁבָּת. וְקוֹטֵם (קוטף) בַּיָּד וְאוֹכֵל, וּבִלְבַד שֶׁלּא יִקְטוֹם בַּכְּלִי. וּמוֹלֵל ומוציא את הגרעינים בידו וְאוֹכֵל, וּבִלְבַד שֶׁלּא יִמְלוֹל בַּכְּלִי הַרְבֵּה, שנראה הדבר כמלאכה מרובה, אלו דִּבְרֵי ר' יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מוֹלֵל בְּרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו בדרך שינוי וְאוֹכֵל, וּבִלְבַד שֶׁלּא יִמְלוֹל בְּיָדוֹ הַרְבֵּה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בַּחוֹל. וְכֵן הדין בְּאָמִיתָא וְכֵן בְּפֵיגָם וְכֵן בִּשְׁאָר מִינֵי תַּבְלִין. ושאלו חכמים: מַאי [מהי] אָמִיתָא זו? ואמרו שהוא הקרוי בארמית "נִינְיָא". ומהי סִיאָה? אָמַר רַב יְהוּדָה: הוא הצמח הקרוי "צַתְרֵי" (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).


תקציר: שלישית הצמחים סיאה, אזוב וקורנית מוזכרת בהרכב זה פעמים רבות, יחסית, בספרות חז"ל כצמחים ששימשו למטרות שונות (עצי בעירה, מאכל בהמה או אדם). יעודם קבע גם את מעמדם ההלכתי לגבי חיוב מעשרות, הוצאה בשבת ועוד. קיימת תמימות דעים, כמעט מוחלטת, בין המפרשים והחוקרים שצמחים אלו הם מינים ריחניים ממשפחת השפתניים שנאכלו על ידי האדם כתבלין או כצמח רפואה אך זיהויים המדוייק נתון למחלוקת. ההצעות הבולטות לזיהוי הצתרה הן: צתרה ורודה, קורנית מקורקפת ונענת הכדורים. א. הראובני הגיע למסקנה שלא ניתן לפתור את הדילמה בעזרת המסורות הקיימות ולכן הציע להתבסס על פרטי מבנה המופיעים במקורות. לדעתו יש לזהות את הסיאה המנויה בראש רשימת שלושת המינים כמין קורנית המקורקפת משום שהיא החשובה מבין השיחים, ממשפחת השפתניים, בארץ ובעלת מבנה הראוי לשמש כ"עצים".
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

באם כבר קראת את מבוא זה בפתיחה למאמר העוסק בקורנית תוכל לדלג עליו. לזיהוי הסיאה לחץ כאן.
 

מבוא כללי

כמבוא לנסיון לזהות את הסיאה, האזוב והקורנית עלינו לשים לב לכך ששלישית צמחים זו מופיעה בהרכב קבוע זה בכמה נושאים נוספים. סוגייתנו מתארת את צמחים אלו כצמחים העשויים לשמש לכמה מטרות (לבעירה, למאכל בהמה ולמאכל אדם) ולכן ייעודם נקבע על ידי מחשבת האדם. גם מהמשנה בשביעית (פ"ח מ"א) אנו לומדים שהשימוש והמעמד ההלכתי של צמחים אלו תלוי במחשבת האדם: "... וכל שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה, חשב עליו למאכל אדם ולמאכל בהמה נותנין עליו חומרי אדם וחומרי בהמה, חשב עליו לעצים, הרי הוא כעצים, כגון הסיאה והאזוב והקורנית". לעניין הוצאה בשבת מצאנו בתוספתא (שבת, (ליברמן) פ"ח הלכה ל"א): "... חבילי אזוב הסאה והקורנית שהכניסן לאכילה כגרוגרת, לבהמה כמלא פי הגדי, לעצים כשיעור עצים, להזאה כשיעור הזאה וכו'". 

מהמשנה במעשרות (פ"ג מ"ט) משתמע שהסיאה, האזוב והקורנית הם צמחי בר המתפתחים מאליהם ולכן חיובם במעשרות תלוי אף הוא באופן בו התייחס אליהם בעל החצר: "... הסאה והאזוב והקורנית שבחצר אם היו נשמרים חייבין" וכך מפרשת הגמרא (נדה, נא ע"א): "... הסיאה והאזוב והקורנית שבחצר, אם היו נשמרין חייבין. היכי דמי? אילימא דזרעינהו מתחלה לאדם צריכא למימר? אלא לאו דזרעינהו מתחלה לבהמה, וקתני אם היו נשמרין חייבין. אמר רב אשי: הכא בחצר שעלו מאיליהן עסקינן, וסתמא לאדם קיימי, והכי קאמר אם החצר משמרת פירותיה חייבין, ואם לאו פטורין".

מעט מידע על מבנה צמחים אלו ניתן לשאוב, לפחות לפי חלק מהמפרשים, מהמשנה בעוקצין (פ"ב מ"ב): "... עצם שיש עליו בשר, שכנגד האוכל מצטרף. היה עליו מצד אחד, רבי ישמעאל אומר רואין אותו כאילו הוא מקיפו בטבעת, וחכמים אומרים: שכנגד האוכל מצטרף, כגון הסיאה והאזוב והקורנית". המפרשים חלוקים לגבי משמעות המילה "כגון" ואף אם לגרוס אותה. הר"ש מפרש: "כגון הסיאה והאזוב והקורנית - כלומר שגם אלו כך דינם דמה שכנגד האוכל מצטרף ומה שלא כנגד האוכל אין מצטרף" וכך גם מפרש רע"ב. ברוח זו מתקן פירוש "אליהו רבה" את הגרסה ומחליף "כגון" ב"וכן". תוי"ט הגורס "כגון" מתקשה בהסבר הר"ש ורע"ב משום שמשתמע מלשון זו שסיאה, אזוב וקורנית מהווים דוגמה לעצם שכנגד האוכל ולא דוגמה נוספת למאכלים שאינם מצטרפים. לכן מביא את פירוש הרמב"ם במשנה: "... חכמים אומרין שכל מה שגלוי מן העצם בלי בשר, רואין אותו כאלו אינו, עד שלא ישאר מגוף העצם אלא שעור דק דבוק בבשר כדקות קנה האזוב אשר על אף דקותו מצאנו שהוא שומר לעלין שעליו". מכאן נוכל ללמוד שגבעול האזוב ושאר חבריו דק במיוחד אך גם שה"אוכל" בצמחים אלו הוא העלים. בסגנון מעט שונה מפרש בעל "תפארת ישראל": "להכי קאמר כגון הסיאה וכו'. דכולן אין שטח עובי הקנה רחב יותר מגרעין המאכל שדבוק בהן. ואפילו הכי איצטרכו רבנן לומר גבייהו דרק מה שכנגד האוכל מצטרף. דהיינו ודאי רק אותו משהו מהקנה שדבוק בגרעין וכו'". 

איזכור נוסף של הסיאה, האזוב והקורנית הוא בהקשר לכלאי הכרם. אומרת התוספתא (כלאים (ליברמן) פ"ג הלכה י"ב): "... הלשישות והלבוצין והברכוייר והבולפסין והרכפה והכרכום והקינרס והחמיתה והחלמית והסיאה והאזוב והקורנית והקישואין והדלועין והאבטיחים והמלפפונות ופול המצרי מיני זרעים הרי הן כלאים בכרם". הלכה זו קשה משום שמלבד פול המצרי אין שאר הצמחים נחשבים זרעים. מסיבה זו מפרש הר"ש ליברמן בתוספתא כפשוטה ש"מיני זרעים" מתייחס רק לפול המצרי והחידוש בתוספתא הוא שלמרות שפול המצרי הוא זרע הרי שבכרם הוא אסור משום כלאים. פירושו של הר"ש ליברמן מהווה תנאי הכרחי להצעות הזיהוי של הסיאה, האזוב והקורנית המקובלות על כל המפרשים והחוקרים משום שהשימוש שנעשה בצמחים אלו הוא בגבעוליהם, עליהם ופרחיהם בלבד וכפי שמשתמע מהמשנה בעוקצין. 

שאלה שיש לתת עליה את הדעת היא מדוע בצמחים שגבעוליהם ועליהם הם ה"אוכל" (1) השלב הקובע לעונת המעשרות, שנות מעשר ושביעית קשור להופעת הפרחים ו\או הפירות? מצאנו בתוספתא (מעשרות, (ליברמן) פ"א הלכה ד'): "הסיאה והאזוב והקורנית משייבינו וכל האובין אדומין משייבינו" (2). לדעת הר"ש ליברמן ב"תוספתא כפשוטה" הייבון הוא שלב מקביל להנצה או הפריחה. הוא מוכיח את דבריו מפירוש הרד"ק על הפסוק "בטרם יבינו סירתיכם אטד כמו חי כמו חרון ישערנו" (תהלים, נח י'): "... ופירוש יבינו יפריחו, וכן במשנה (תוספתא מעש"ר פ"א, ד): הסיאה והאזוב מִשֶּׁיָּבִנוּ". לדעת י. פליקס שלב הייבון מאוחר יותר והוא שלב הופעת הפירות המלווה בנשירת הפרחים ("נץ"). ניתן ליישב את הקושי אם נניח שבעת הופעת הפרחים הצמח נמצא בשיאו ואז אוספים את עליו (?).

לסכום: האיזכורים הרבים של שלושת המינים "סיאה, אזוב וקורנית" מאפשרים לנו לשרטט דגם כללי של צמח השייך לקבוצה זו. יש לשים לב לכך שאין הכרח להניח שכל התכונות קיימות בשלושת המינים וייתכן שבמקרים מסויימים שלושתם הוזכרו "אגב ריהטא" גם כאשר אחד המינים איננו מתאים לתכונה כזו או אחרת.

מתוך המקורות ברור שאנו עוסקים בקבוצת צמחים שניתן להשתמש בהם למאכל אדם ובהמה ולבעירה. העלים והגבעולים שימשו לתיבול ולרפואה דבר המקובל עד ימינו. לקבוצה זו של צמחי תבלין ורפואה קורא הרמב"ם בפיהמ"ש (שביעית, פ"ח מ"א) בשם "אלפוד'נג'את": "וסיאה "אלפודנג'". ואזוב "אלצעתר". וקורנית "אלחאשא", והיא מפורסמת מאד אצל הרופאים והיא עשב ממיני "אלפוד'נג'את". במשנה בערלה (פ"ב מ"י) הוא קובע את דבר זה במפורש: "... אבל יש להן שם אחד כגון מיני "אלפוד'נג'את" ומיני הכרפס שהם הרבה מינים שונים זה מזה ולהן שם אחד, כלומר שכל מיני הכרפס נקראין כרפס, וכל מיני "אלפוד'נג" נקראין "פוד'נג" וכו'". על פי פירושו בשבת (פי"ד מ"ג) קבוצה זו נקראת גם בשם "יועזר". אומרת המשנה: "אין אוכלין איזוב יון בשבת לפי שאינו מאכל בריאים, אבל אוכל הוא את יועזר וכו'". מפרש שם הרמב"ם: "איזביון, אלאסטוכדוס. ויועזר, אלפודנג וכיוצא בו וכו'". מאידך גיסא הוא משתמש בשם "אלפונדג'" גם כשמה של הסיאה וכמתאר מין ספציפי. 

העובדה שהשתמשו בצמחים לבעירה מצמצמת את אפשרויות הזיהוי למינים בעלי גזעים וענפים מעוצים גדולים יחסית ופוסלת מינים עדינים כמו למשל זוטה צפופה. עלינו להתרכז בחיפוש סביב מינים נפוצים יחסית משום שקשה להניח שמינים נדירים היו זוכים להתייחסות כה נרחבת במקורות. עלינו להניח שמדובר במינים הנפוצים גם בחצירו של האדם, כלומר בבתי גידול מופרעים, ועשויים להתפתח מאליהם. נקודה מעניינת קשורה לשימוש שעושה המשנה (עוקצין) בסיאה, אזוב וקורנית כדוגמאות למינים שגבעוליהם דקים. מסתבר שאחד ממאפייני הסוג קורנית (שמינים הנכללים בו מזוהים עם הסיאה והקורנית) הוא "גבעולים דקים עד חוטיים".  
 

זיהוי הסיאה

הערוך
כתב הערוך (ערך "סאה"): "בשביעית פרק ח', ובעוקצין פרק ב', ובפרק מפנין בשבת בגמרא חבילי קש, ובפרק בא סימן בנדה בגמרא: כל שהוא חייב בפיאה סיאה אזוב וקורנית. סיאה פוליא"ו ויש אומרים סוסימברו, אזוב איסופו, קורנית אורינגו, ויש אומרים סטורניא וכולן מיני אזוב הן". הערוך מציין, אם כן, שני זיהויים לסיאה: פוליא"ו וסוסימברו. פוליא"ו (Poleo, Poleo Mentha, Mentha Pleo) בספרדית הוא שמו של אחד מהמינים בסוג נענה (Mentha) ממשפחת השפתניים. מין זה הוא נענת הכדורים (תמונה 1) הנקרא בלטינית Mentha pulegium. על פי הרב קוהוט ("הערוך השלם" ערך "סאה") השם הלטיני התגלגל ל – Polei ובאיטלקית Menta poleggio. רש"י (שבת, שם) מפרש "צתרי - שדריא"ה, לשון אחר: פוליאול". הרא"ש (שביעית, שם) תירגם: "הסיאה - בפרק מפנין מפרש צעתא ובלעז נקרא פוליו"ל". בצרפתית הצמח נקרא pouliot ובקטלונית בת זמננו Poliol. הרא"ש שחי בספרד ב – 25 שנותיו האחרונות לאחר שברח מגרמניה עשוי היה להכיר גם את שמות הצמח בספרד.

מאידך גיסא ייתכן והשם "פוליא"ו" הוא שם כללי לבני הסוג נענה (Mentha) ואולי גם לכלמנתה. על פי זיהוי זה ייתכן והסיאה היא הכלמנתה האפורה (תמונה 2) אותה מציע א. הראובני לזהות עם ה"קורנית" (ראו במאמר "אזוב וקורנית"). זיהוי זה סביר יותר (אם כי גם הוא בעייתי) משום שמיני הנענע הם מינים של גדות נחלים ולכן אינם עונים לתאור הסיאה במקורות.

למרות שהערוך הביא את דעת ה"יש אומרים" המזהים את הסיאה עם הסוסימברו, כנראה, שהוא איננו מקבל את זיהוי משום שבשם סוסימברו הוא מזהה את האירוס המוזכר במשנה (כלאים, פ"ה מ"ח): "... הארוס והקיסום ושושנת המלך וכל מיני זרעים אינן כלאים בכרם וכו'". מפרש הערוך (ערך "ארוס"): "פירוש ארוס סוסבירו, והם מיני מרקחת שמשימין בתבשיל ויש אומר הוא עשב וכשמזריע מקיש הזרע כמין זוג". מדברי הרמב"ם המפרש את השם "אירוס" ומתרגמים נוספים עולה שלדעתם אירוס = סיסנבר = נענע בעלת עלים רחבים. בלשונו: "פירוש המשנה אירוס סיסנבר והוא אלנענע רחב עלים". הרב קוהוט (שם) מזהה את הסיסנבר עם נענת המים (Mentha aquatica). ח. אלבוים סוקר את זיהויי הסיסנבר ביניהם אחד ממיני משפחת המצליבים הנקרא תודרה רפואית. מין זה נקרא בלטינית Sisymbrium officinale ומכאן אולי השם סיסנבר. 
 

תמונה 1. נענת הכדורים      צילם:  Raffi Kojian		תמונה 2. כלמנתה אפורה      צילמה:  שרה גולד

תמונה 3. נענת המים         צילם: Kristian Peters		תמונה 4. תודרה רפואית        צילם: James K. Lindsey

ריבמ"ץ
בריבמ"ץ (שביעית, פ"ח מ"א) אנו מוצאים: " ... ירושלמי: סאה צתרא, אזוב איזובא, קורנית קורניתא. בבלי: סאה ציתרי, אזוב כרתא קורנית חשאי, לעז הסיאה פוליו ובלשון יון בליסקוני, ויש אומרים סוסימברו, ויש אומר סלביאה וכו'". הריבמ"ץ חוזר על הזיהויים המובאים בערוך אך מוסיף שני פרטים: השם בלשון יון בליסקוני ואת דעת ה"יש אומר" סלביאה. סלביאה הוא כנראה הסוג מרווה (Salvia) או אחד ממיניו. אחד מהמינים הנפוצים ביותר שעשוי היה לשמש כמקור לחומר בעירה כדברי המשנה לעיל הוא המרווה המשולשת.

רש"י
בפירושו הראשון מזהה רש"י את הסיאה עם ה"שדריא"ה". צמח זה עשוי להיות הצתרה הורודה ששמה הלטיני הוא Satureja thymbra או אולי קורנית מקורקפת משום שגם היא נקראה בעבר Satureja capitata (ייתכן ומקור השם הלטיני Satureja הוא ב"זעתר" (sa'tar)). עלינו לזכור שאת הקורנית המקורקפת הצענו גם כמין "קורנית" המופיע אף הוא בין שלושת המינים במשנה. בגישה המזהה את הסיאה עם הצתרה הורודה תומכים רוב החוקרים כמו לעף ודלמן ואחריהם הר"ש ליברמן בתוספתא כפשוטה (שביעית, שם) ומתבססים על דברי רב יהודה המתרגם "סיאה – צתרי". לעף מתרגם את השם הסורי "צתרא" ל – Saturea.

הראובני
א. הראובני דוחה את זיהוי הסיאה עם הצתרה משום שגם לעף כתב שהשם "צתרא" איננו יחודי ל – Saturea וכולל גם מינים מהסוגים צתרנית (Thymbera) וקורנית (Thymus). למעשה המפרשים, כדוגמת הערוך ורש"י, לא הצליחו להכריע בין המסורות שהיו בידם ולכן הוא סבר שאין בכוח השוואות לשוניות לפתור את הדילמה. בניגוד לכך, השוואה בין מאפייני צמחים "חשודים" למאפייני "שלושת המינים" כפי שהם מתוארים במקורות עשוייה להניב זיהויים ברורים יותר.

לדעת הראובני העובדה שהסיאה מופיעה ראשונה מבין שלושת המינים "סיאה, אזוב וקורנית" מלמדת שהיא הראשונה בחשיבותה לשימושים המתוארים במשנה. מסיבה זו הוא סבור שהסיאה היא הקורנית המקורקפת משום שהיא הנפוצה ביותר מבין המינים וגדולה די הצורך כדי לשמש כחומר בעירה. בגישה זו תומך גם ז. עמר הסבור שאחת מהאפשרויות הסבירות לזיהוי הסיאה על פי הרמב"ם היא הקורנית המקורקפת או אחד מהמינים הקרובים לה. ה"קורנית" שזוהתה על ידי הראובני ככלמנתה אפורה מופיעה, לדעתו, בסוף רשימת "שלושת המינים" משום שהיא הפחותה בערכה לעצים. לענ"ד לא רק שהכלמנתה האפורה פחותה בערכה אלא שכלל איננה ראויה להבערה (ולא במקרה שמה הערבי הוא "זועוטמאן" שפירושו: האזוב הקטן) ולכן זיהוי זה איננו סביר.  על זיהוי ה"קורנית" ראה במאמר "קורנית – אזוב וקורנית".
 

תמונה 5.  מרווה משולשת		תמונה 6. צתרה ורודה        צילמה: שרה גולד

(1) "סאה אזוב וקורנית. מיני עצים הם ולפעמים ממתיקים את הקדרה בהם" (חידושי הריטב"א, שבת, קכח ע"א). ההמתקה בלשון חז"ל היא תיבול והכשרת האוכל למאכל ולא כמשמעותה בימינו (sweetening). המאירי (בית הבחירה, שם) מזהה את צמחים אלו באופן שונה: "חבילי סאה ואזוב וקורנית והם מיני קטניות פחותים שעיקרן למאכל בהמה אלא שלפעמים אוכלים מהם בני אדם וכו'". אם נקבל את זיהוי הסיאה, האזוב והקורנית כבני משפחת השפתניים עלינו לפרש את המונח "מולל" המופיע בדברי הגמרא (שבת, קכח ע"א) באופן שונה מפירוש רש"י: "ומהו מולל - כגון אם בא לאכול הזרע, מולל השרביטין שהזרע בתוכם". פירוש זה מניח שאוכלים זרעים כלשהם שאותם יש להפריד מה"שרביטים" (אולי כפירוש המאירי) אך בשפתניים החלק הנאכל הם העלים הפרחים ולעיתים הגבעולים. לאור הזיהויים שנציע בהמשך יש לפרש שה"מלילה" היא הפרדת העלים והפרחים מהגבעולים לצורך הכנתם למאכל (כתוספת לתבשיל או לסלט). בימינו מקובל התבלין טימין (קורנית) הנמכר יבש או טרי. הטימין היבש משווק כאבקה ואילו הטרי כצרורות גבעולים נושאי עלים שמשתמשים בהם שלמים או בעלים בלבד. 
(2) בעל "חסדי דוד" מגיה "וכל הא[ז]ובין [ה]אדומין".

מקורות עיקריים:  

א. הראובני, תרביץ, שנה כ״ג, תשי״ב, עם׳ 61-64.
ז. עמר, "הצומח והחי במשנת הרמב"ם – לקסיקון לזיהוי הצמחים ובעלי החיים שבפירוש המשנה לרמב"ם", בהוצאת מכון התורה והארץ, תשע"ה. עמ' 140-141.
ח. צ. אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 32-33).

לעיון נוסף:

בפורטל הדף היומי: "שדרה, דופן סוכה והאזוב"

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.