סקר
מסכת תמורה
קשה מאוד
קשה
ממוצעת
קלה


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

חבילי סיאה אזוב וקורנית – קורנית מקורקפת

 

"חבילי סיאה אזוב וקורנית, הכניסן לעצים אין מסתפק מהן בשבת, למאכל בהמה מסתפק מהן בשבת. וקוטם ביד ואוכל, ובלבד שלא יקטום בכלי. ומולל ואוכל, ובלבד שלא ימלול בכלי הרבה, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: מולל בראשי אצבעותיו ואוכל, ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך שהוא עושה בחול. וכן באמיתא, וכן בפיגם, וכן בשאר מיני תבלין. מאי אמיתא? - ניניא. סיאה. אמר רב יהודה: צתרי. אזוב - אברתא. קורנית - קורניתא שמה. והא ההוא דאמר להו: מאן בעי קורניתא, ואישתכח חשי? אלא: סיאה - צתרי, אזוב - אברתא, קורניתא - חשי" (שבת, קכח ע"א).

פירוש: הכניס חֲבִילֵי סִיאָה אֵזוֹב וְקוֹרָנִית שהם צמחים ריחניים הראויים גם למאכל אדם, אם הִכְנִיסָן לָעֵצִים (לצורך הסקה) אֵין מִסְתַּפֵּק (משתמש) מֵהֶן בַּשַּׁבָּת לאכילה, ואם הכניסם לְמַאֲכַל בְּהֵמָה מִסְתַּפֵּק אף הוא מֵהֶן בַּשַּׁבָּת. וְקוֹטֵם (קוטף) בַּיָּד וְאוֹכֵל, וּבִלְבַד שֶׁלּא יִקְטוֹם בַּכְּלִי. וּמוֹלֵל ומוציא את הגרעינים בידו וְאוֹכֵל, וּבִלְבַד שֶׁלּא יִמְלוֹל בַּכְּלִי הַרְבֵּה, שנראה הדבר כמלאכה מרובה, אלו דִּבְרֵי ר' יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מוֹלֵל בְּרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו בדרך שינוי וְאוֹכֵל, וּבִלְבַד שֶׁלּא יִמְלוֹל בְּיָדוֹ הַרְבֵּה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בַּחוֹל. וְכֵן הדין בְּאָמִיתָא וְכֵן בְּפֵיגָם וְכֵן בִּשְׁאָר מִינֵי תַּבְלִין. ושאלו חכמים: מַאי [מהי] אָמִיתָא זו? ואמרו שהוא הקרוי בארמית "נִינְיָא". ומהי סִיאָה? אָמַר רַב יְהוּדָה: הוא הצמח הקרוי "צַתְרֵי". אֵזוֹב הקרוי בארמית "אַבְּרַתָּא". קוֹרָנִית "קוֹרָנִיתָא" שְׁמָהּ בארמית. ומקשים: וְהָא הַהוּא [והרי אותו אדם] שבא למכור ואָמַר לְהוּ [להם] לשומעים: מַאן בָּעֵי קוֹרָנִיתָא [מי רוצה קורנית]? וְאִישְׁתַּכַּח [ונמצא] שהוא מוכר חַשֵׁי, והרי שקורניתא איננה קורנית! אֶלָּא יש לפרש: סִיאָה היא צַתְרֵי, אֵזוֹב הוא אַבְּרַתָּא, וקוֹרָנִיתָא הוא חַשִׁי (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).


שם עברי: קורנית מקורקפת    שם באנגלית:   Israeli Thyme   שם מדעי: Coridothymus capitatus

שם נרדף במקורות: קורנית, קורניתא, חשי     שמות בשפות אחרות:  ערבית - זחֵייף, זעתר פַארסי


נושא מרכזי לעיון: לזיהוי הקורנית


תקציר: שלישית הצמחים סיאה, אזוב וקורנית מוזכרת בהרכב זה פעמים רבות יחסית בספרות חז"ל כצמחים ששימשו למטרות שונות (עצי בעירה, מאכל בהמה או אדם). יעודם קבע גם את מעמדם ההלכתי לגבי חיוב מעשרות, הוצאה בשבת ועוד. קיימת תמימות דעים, כמעט מוחלטת, בין המפרשים והחוקרים שצמחים אלו הם מינים ריחניים ממשפחת השפתניים שנאכלו על ידי האדם כתבלין או כצמח רפואה. זיהויים המדוייק נתון למחלוקת וכבר בגמרא אנו מוצאים התלבטות ביחס לשאלה זו וממנה עולה שהקורנית נקראה בשמות שונים בארץ ישראל (קורניתא) ובבל (חשי). מתוך שלל ההצעות במפרשים המתבטאות בתרגומים שונים ללעז בולטות במיוחד הצתרה הוורודה והקורנית מקורקפת. לענ"ד יש להעדיף את זיהוי הקורנית כמין קורנית מקורקפת מכמה סיבות: א. היא המין הנפוץ ביותר בארץ. ב. הקורנית היא שיח גבוה יחסית בעל גבעול וענפים מעוצים גדולים העשויים לשמש כחומר בעירה הראוי לאיסוף. ג. זיהוי זה נתמך, תחת שמות שונים, על ידי רוב המפרשים. נדמה לי שהצעתו של א. הראובני לזהות את הקורנית ככלמנתה אפורה אמנם מפתה לאור המקורות הסוריים אך מבנה הצמח ותפוצתו אינם מתאימים לפרופיל הקורנית כפי שהוא מצטייר מתוך ספרות חז"ל. צמח זה איננו ראוי להבערה וגם איננו נפוץ.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

באם כבר קראת את מבוא זה בפתיחה למאמר העוסק בסיאה תוכל לדלג עליו. לזיהוי הקורנית לחץ כאן.
 

מבוא כללי

כמבוא לנסיון לזהות את הסיאה, האזוב והקורנית עלינו לשים לב לכך ששלישית צמחים זו מופיעה בהרכב קבוע זה בכמה נושאים נוספים. סוגייתנו מתארת את צמחים אלו כצמחים העשויים לשמש לכמה מטרות (לבעירה, למאכל בהמה ולמאכל אדם) ולכן ייעודם נקבע על ידי מחשבת האדם. גם מהמשנה בשביעית (פ"ח מ"א) אנו לומדים שהשימוש והמעמד ההלכתי של צמחים אלו תלוי במחשבת האדם: "... וכל שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה, חשב עליו למאכל אדם ולמאכל בהמה נותנין עליו חומרי אדם וחומרי בהמה, חשב עליו לעצים, הרי הוא כעצים, כגון הסיאה והאזוב והקורנית". לעניין הוצאה בשבת מצאנו בתוספתא (שבת, (ליברמן) פ"ח הלכה ל"א): "... חבילי אזוב הסאה והקורנית שהכניסן לאכילה כגרוגרת, לבהמה כמלא פי הגדי, לעצים כשיעור עצים, להזאה כשיעור הזאה וכו'". 

מהמשנה במעשרות (פ"ג מ"ט) משתמע שהסיאה, האזוב והקורנית הם צמחי בר המתפתחים מאליהם ולכן חיובם במעשרות תלוי אף הוא באופן בו התייחס אליהם בעל החצר: "... הסאה והאזוב והקורנית שבחצר אם היו נשמרים חייבין" וכך מפרשת הגמרא (נדה, נא ע"א): "... הסיאה והאזוב והקורנית שבחצר, אם היו נשמרין חייבין. היכי דמי? אילימא דזרעינהו מתחלה לאדם צריכא למימר? אלא לאו דזרעינהו מתחלה לבהמה, וקתני אם היו נשמרין חייבין. אמר רב אשי: הכא בחצר שעלו מאיליהן עסקינן, וסתמא לאדם קיימי, והכי קאמר אם החצר משמרת פירותיה חייבין, ואם לאו פטורין".

מעט מידע על מבנה צמחים אלו ניתן לשאוב, לפחות לפי חלק מהמפרשים, מהמשנה בעוקצין (פ"ב מ"ב): "... עצם שיש עליו בשר, שכנגד האוכל מצטרף. היה עליו מצד אחד, רבי ישמעאל אומר רואין אותו כאילו הוא מקיפו בטבעת, וחכמים אומרים: שכנגד האוכל מצטרף, כגון הסיאה והאזוב והקורנית". המפרשים חלוקים לגבי משמעות המילה "כגון" ואף אם לגרוס אותה. הר"ש מפרש: "כגון הסיאה והאזוב והקורנית - כלומר שגם אלו כך דינם דמה שכנגד האוכל מצטרף ומה שלא כנגד האוכל אין מצטרף" וכך גם מפרש רע"ב. ברוח זו מתקן פירוש "אליהו רבה" את הגרסה ומחליף "כגון" ב"וכן". תוי"ט הגורס "כגון" מתקשה בהסבר הר"ש ורע"ב משום שמשתמע מלשון זו שסיאה, אזוב וקורנית מהווים דוגמה לעצם שכנגד האוכל ולא דוגמה נוספת למאכלים שאינם מצטרפים. לכן מביא את פירוש הרמב"ם במשנה: "... חכמים אומרין שכל מה שגלוי מן העצם בלי בשר, רואין אותו כאלו אינו, עד שלא ישאר מגוף העצם אלא שעור דק דבוק בבשר כדקות קנה האזוב אשר על אף דקותו מצאנו שהוא שומר לעלין שעליו". מכאן נוכל ללמוד שגבעול האזוב ושאר חבריו דק במיוחד אך גם שה"אוכל" בצמחים אלו הוא העלים. בסגנון מעט שונה מפרש בעל "תפארת ישראל": "להכי קאמר כגון הסיאה וכו'. דכולן אין שטח עובי הקנה רחב יותר מגרעין המאכל שדבוק בהן. ואפילו הכי איצטרכו רבנן לומר גבייהו דרק מה שכנגד האוכל מצטרף. דהיינו ודאי רק אותו משהו מהקנה שדבוק בגרעין וכו'". 

איזכור נוסף של הסיאה, האזוב והקורנית הוא בהקשר לכלאי הכרם. אומרת התוספתא (כלאים (ליברמן) פ"ג הלכה י"ב): "... הלשישות והלבוצין והברכוייר והבולפסין והרכפה והכרכום והקינרס והחמיתה והחלמית והסיאה והאזוב והקורנית והקישואין והדלועין והאבטיחים והמלפפונות ופול המצרי מיני זרעים הרי הן כלאים בכרם". הלכה זו קשה משום שמלבד פול המצרי אין שאר הצמחים נחשבים זרעים. מסיבה זו מפרש הר"ש ליברמן בתוספתא כפשוטה ש"מיני זרעים" מתייחס רק לפול המצרי והחידוש בתוספתא הוא שלמרות שפול המצרי הוא זרע הרי שבכרם הוא אסור משום כלאים. פירושו של הר"ש ליברמן מהווה תנאי הכרחי להצעות הזיהוי של הסיאה, האזוב והקורנית המקובלות על כל המפרשים והחוקרים משום שהשימוש שנעשה בצמחים אלו הוא בגבעוליהם, עליהם ופרחיהם בלבד וכפי שמשתמע מהמשנה בעוקצין. 

שאלה שיש לתת עליה את הדעת היא מדוע בצמחים שגבעוליהם ועליהם הם ה"אוכל"(1) השלב הקובע לעונת המעשרות, שנות מעשר ושביעית קשור להופעת הפרחים ו\או הפירות? מצאנו בתוספתא (מעשרות, (ליברמן) פ"א הלכה ד'): "הסיאה והאזוב והקורנית משייבינו וכל האובין אדומין משייבינו" (2). לדעת הר"ש ליברמן ב"תוספתא כפשוטה" הייבון הוא שלב מקביל להנצה או הפריחה. הוא מוכיח את דבריו מפירוש הרד"ק על הפסוק "בטרם יבינו סירתיכם אטד כמו חי כמו חרון ישערנו" (תהלים, נח י'): "... ופירוש יבינו יפריחו, וכן במשנה (תוספתא מעש"ר פ"א, ד): הסיאה והאזוב מִשֶּׁיָּבִנוּ". לדעת י. פליקס שלב הייבון מאוחר יותר והוא שלב הופעת הפירות המלווה בנשירת הפרחים ("נץ"). ניתן ליישב את הקושי אם נניח שבעת הופעת הפרחים הצמח נמצא בשיאו ואז אוספים את עליו (?).

לסכום: האיזכורים הרבים של שלושת המינים "סיאה, אזוב וקורנית" מאפשרים לנו לשרטט דגם כללי של צמח השייך לקבוצה זו. יש לשים לב לכך שאין הכרח להניח שכל התכונות קיימות בשלושת המינים וייתכן שבמקרים מסויימים שלושתם הוזכרו "אגב ריהטא" גם כאשר אחד המינים איננו מתאים לתכונה כזו או אחרת.

מתוך המקורות ברור שאנו עוסקים במיני צמחים שניתן להשתמש בהם למאכל אדם ובהמה ולבעירה. העלים והגבעולים שימשו לתיבול ולרפואה דבר המקובל עד ימינו. העובדה שהשתמשו בצמחים לבעירה מצמצמת את אפשרויות הזיהוי למינים בעלי גזעים וענפים מעוצים גדולים יחסית ופוסלת מינים עדינים כמו למשל זוטה צפופה. עלינו להתרכז בחיפוש סביב מינים נפוצים יחסית משום שקשה להניח שמינים נדירים היו זוכים להתייחסות כה נרחבת במקורות. עלינו להניח שמדובר במינים הנפוצים גם בחצירו של האדם כלומר בבתי גידול מופרעים ועשויים להתפתח מאליהם. נקודה מעניינת קשורה לשימוש שעושה המשנה (עוקצין) בסיאה, אזוב וקורנית כדוגמאות למינים שגבעוליהם דקים. מסתבר שאחד ממאפייני הסוג קורנית (שמינים הנכללים בו מזוהים עם הסיאה והקורנית) הוא "גבעולים דקים עד חוטיים". 
 

זיהוי הקורנית

מבוא

הזיהויים הראשונים של הקורנית (וגם הסאה והאזוב) מופיעים בשני התלמודים. בירושלמי (שביעית, פ"ז דף לז טור ב /ה"א) אנו מוצאים: "... הסיאה צתרה, אזוב איזובא, קורנית קורניתא וכו'". ובבלי (שבת, קכח ע"א): "סיאה. אמר רב יהודה: צתרי. אזוב אברתא. קורנית קורניתא שמה. והא ההוא דאמר להו: מאן בעי קורניתא, ואישתכח חשי? אלא: סיאה צתרי, אזוב אברתא, קורניתא חשי". מהבדל זה בין הבבלי והירושלמי אנו לומדים על כך שהשם קורנית התייחס למיני צמחים שונים בא"י ובבל (קורניתא לעומת חשי) עובדה שאולי תרמה לקושי להגיע לזיהוי חד משמעי של הקורנית בתקופות מאוחרות יותר. גורם אפשרי נוסף לקושי הוא הדמיון הרב בין הסיאה, האזוב והקורנית שהרי קיימת הסכמה לכך שכולם מינים ממשפחת השפתניים הקרובים מאד זה לזה במבנה, בריחם וטעמם (הנובע מנוכחות שמנים אתריים) ובשימוש שעושה בהם האדם. לכך, כנראה, כוונת "הערוך" בדבריו: "וכולן מיני אזוב הן". גם הרמב"ם בפיהמ"ש (שביעית, שם) משתמש בשמו של אחד המינים (אלפודנג - אלפוד'נג'את) ככינוי לקבוצה כולה: "...וסיאה אלפודנג. ואזוב אלצעתר. וקורנית אלחאשא, והיא מפורסמת מאד אצל הרופאים והיא עשב ממיני אלפוד'נג'את". בקושי זה יש אולי משום בשורה משום שגם אם אנו מחליפים וטועים בהתאמת השמות סיאה, אזוב וקורנית למינים ספציפיים הרי שהקבוצה המצומצמת הכוללת אותם ידועה לנו. 
 

הערוך

כותב "הערוך": "קורנית אורינגו ויש אומרים סטורניא וכולן מיני אזוב הן". השם "אורינגו" מזכיר את השם הלטיני של הסוג אוריגנום אזובית פשוטה (Origanum vulgare)  (Origanum) הנקרא בעברית אזובית (תמונה 1). כבר מהעת העתיקה הכינו ממין זה את התבלין אורגנו שתפס גם תפקיד חשוב כצמח מרפא. על פי דבריו של רבי בנימין מוספיא בעל "מוסף הערוך" (ערך "קרנית") זיהוי זה עשוי לפרש את משמעות השם "קורנית": 

"פירוש בלשון רומי כתר והוא מין עשב הנקרא בלשון יוני אסטפני פירושו כתר כי מן העשב היו עושים עטרות לשום בראשי המסובים בבתי משתאות כי ריחו נודף ועשב זה מין ממיני תבלי קדרה ונקרא בלשון ישמעאל חשאי ובגמרא בהדיא מאי קורנית חשאי עיין ערך אסטפני". 

הוא מזהה את ה"קורנית" עם coronis הקרוב, לדעתו, אטימולוגית ל - crown (כתר) וכך גם פירוש המילה היוונית אסטפני הוא "זר" (3) ואכן הצמח אזובית פשוטה שימש להכנת זרים באירועים מיוחדים. היוונים, למשל, נהגו לעטר את ראשי הזוגות הנישאים בענפי אורגנו כנגד עין הרע ולמזל טוב. הרב קוהוט ב"ערוך השלם" דחה את הקשר בין הקורנית לכתר. זיהוי הקורנית עם האזובית הפשוטה בעייתי משום שמין זה איננו גדל בארץ ואילו מינים אחרים בסוג הגדלים בארץ נדירים יחסית ואינם מתפתחים בבתי גידול מופרעים כחצרות האדם. מין אחר, אזוב תרבותי (תמונה 2 - מיורן, origanum majorana) הנכלל בסוג אזובית נפוץ באסיה הקטנה ואולי הוא המין שהיה מוכר בבבל. אפשרות אחרת לזיהוי ה"אורינגו" היא הקורנית המקורקפת (תמונה 3) (Thymus capitatus או Coridothymus capitatus), שהיא המין הנפוץ ביותר בארץ מבין מיני התבלין במשפחת השפתניים, משום שהיא נקראת גם אוריגנום ספרדי. לפחות על פי "מוסף הערוך" זיהוי זה בלתי אפשרי משום שקוצניותה ושבריריות ענפיה מונעים את האפשרות להכין ממנה זרים. 

דברי ה"יש אומרים" המזהים את הקורנית עם "סטורניא" הולמים היטב צמח נפוץ אחר העשוי להתפתח גם בחצרות והוא הצתרה הורודה (תמונה 4) ששמה הלטיני הוא Satureja thymbra או אולי קורנית מקורקפת משום שגם היא נקראה בעבר Satureja capitata. ייתכן ומקור השם הלטיני Satureja הוא ב"זעתר" (sa'tar) שהוכן כבר החל מהעת העתיקה מכמה ממיני השפתניים. 
  

        
 תמונה 1. אזובית פשוטה          צילם:  Christian Bauer    תמונה 2. אזוב תרבותי         צילם:  Dobromila

 

        
 תמונה 3. קורנית מקורקפת    תמונה 4. צתרה ורודה         צילמה שרה גולד

 

תמונה 5. קורנית – שיח בנוף         צילם:  Lapplaender

  

ריבמ"ץ

הריבמ"ץ (שביעית, שם) מפרש: "... קורנית אוריגנו, ויש אומרים טומו". ה"טומו" הוא כנראה שם הסוג קורנית הנקרא בלטינית Thymus (באיטלקית טימו). שני מינים בולטים בסוג הם קורנית מקורקפת ובת קורנית פשוטה (תמונה 6) (Thymus vulgaris). המין השני לא גדל בארץ דבר המותיר את הקורנית המקורקפת כזיהוי הסביר.
 

הרמב"ם

הרמב"ם בפיהמ"ש (שביעית, שם) כותב: "...וסיאה, אלפודנג. ואזוב, אלצעתר. וקורנית, אלחאשא, והיא מפורסמת מאד אצל הרופאים והיא עשב ממיני אלפוד'נג'את". בפירושו למעשרות (פ"ג מ"ט) הוא גם מתאר את מקום גידול צמחים אלו: "... קורנית, "אלחאשא", ודרך כל מיני האזוב הללו לצמוח בגגות ובחצרות בלי שיזרעו אותן, לפיכך אם היו נשמרים חייבין במעשרות. והלכה כר' עקיבה". הרמב"ם מזהה את הקורנית עם ה"חאשא" וכותב שהוא אחד מבין מיני התבלין והרפואה או האזוב. בחיבורו על שמות הרפואות הוא מגדיר באופן מדויק יותר ומציין את השמות "תימברון" ביוונית, "טומילה" בספרדית וכינוי נוסף "אזוב החמורים". שמות אלו המבטאים את הידוע בספרד אינם מציינים בהכרח את המינים הקיימים בארץ ישראל ובבבל. לגבי ארץ ישראל כתב הרופא והעשבונאי אבן אלביטאר (פעל במחצית הראשונה של המאה ה-13) כתב: "חאשא – מכירים אותה העשבונאים וספרד ותושביה בשם 'צעתר אלחמיר' והוא מרבה באדמת ירושלים ומשכנותיה" (4).  ז. עמר מציע לזהות את הצמח עם הצתרה הורודה (Satureja thymbra) (הנקראת בערבית "זעתר אל חמיר") או צתרנית משובלת (Thymbra spicata) שהינם בני שיח מעוצים הגדלים באזור הים תיכוני ועליהם משמשים כתבלין או כמאכל לבהמות. יש להעיר שצתרה ורודה נקראת בערבית "זעתר אל חמיר" ואילו הצתרנית Thymbra כלומר "תימברון". בסיום הערך "קורנית" מעלה ז. עמר ספקות ביחס להצעות אלו משום שהשימוש בשמות קיבוציים לא מאפשר לקבוע בוודאות לאיזה מין התכוון הרמב"ם. בסיום הערך "קורנית" מעלה ז. עמר ספקות ביחס להצעות אלו משום שהשימוש בשמות קיבוציים לא מאפשר לקבוע בוודאות לאיזה מין התכוון הרמב"ם.  

לענ"ד ניתן להוסיף זיהויים אחרים ל"חאשא", על פי הרמב"ם, והם אחד או יותר מהמינים בסוג Thymus הנקרא, למשל, בספרדית ובאיטלקית בשם "טומילה" (tomilho) כפי שאכן תרגם הרמב"ם. המין הבולט בארץ השייך לסוג זה הוא הקורנית המקורקפת אך ייתכן והכוונה גם לבת קורנית פשוטה (Thymus vulgaris). הרא"ש בשביעית (שם) מפרש: "קורנית - חשאי בלעז שדריא"ה וכך גם הרע"ב: "וקורנית - בערבי חש"א ובלע"ז שדריא"ע". סביר להניח שלדעתם ה"חאשא" הוא אחד ממיני הסוג Satureja (שדריא"ה) אולי צתרה וורודה או קורנית מקורקפת. 
 

חוקרים מאוחרים

בספרות בת זמננו מקובל לזהות את הקורנית עם המין קורנית מקורקפת. כך זיהה י. פליקס, הרב קוהוט ב"ערוך השלם" (ערך "חשאי"), הר"ש ליברמן בתוספתא כפשוטה (שביעית, פ"ה הערה 33) על פי לעף ועוד חוקרים. בעמדת מיעוט עומד א. הראובני (5) שזיהה את הקורנית עם הכלמינתה האפורה  (תמונה 7) (Calamintha incana) ומין נוסף ממיני המנטה (mintha). השם כלמינתה הוא צירוף של מנתה (בגלל הדמיון למנתה) עם cala שמשמעותו ביוונית "יפה" כלומר המנטה היפה. 

את עמדתו הוא מבסס על מחקרו של לעף (6) המניח שהקורנית בלשון א"י היא כמשמעותה בסורית ולא כבבבל שם זיהו אותה עם הקורנית המקורקפת. לעף מוכיח את הזיהוי הסורי לא רק משיקולים לשוניים אלא גם ענייניים. הוא מצא שבסורית הבדילו בין שני מיני קורנית בעזרת שמות לוואי כאשר מין אחד נקרא "קורניתא דטורא (7)" והשני נקרא "קורניתא דנהרא". חלוקה זו שוללת מחד גיסא את זיהויה עם הקורנית המקורקפת משום שזו איננה מוגבלת דווקא להרים וניתן למוצאה גם על גבעות בחוף הים (8) ומאידך גיסא המינים היחידים ממשפחת השפתניים החיים לגדות נחלים הם מיני המנטה ובעיקר נענה משובלת (תמונה 8).

לדעת א. הראובני הקורנית במשנה ללא שם לוואי היא הכלמינתה האפורה משום שהיא מוזכרת יחד עם הסיאה והאזוב שגדלו בחצר. ברור שאין הכוונה ל"קורניתא דנהרא" שהרי האזוב איננו גדל בגדות נחלים. הוא תמך את זיהוי זה בכך שבכפר דורה ליד חברון השתמר שמה של הקורנית בשם קורניה (Kurniye) שהוא הכלמינתה. לדעתו הוראת השם קורנית נובעת מתחושת הקרירות שמעוררים צמחי המנתה בפה והגרון לאחר לעיסתם בדומה לסוכריות מנטה (9).

השוואת הכלמנתה האפורה, שהיא המין היחיד בסוג הגדל בארץ, לפרופיל התכונות של הקורנית, כפי שהוא משתקף במשנה, מצביעה על כך שהסבירות שצמח זה הוא הקורנית ("קורניתא" בלשון הירושלמי). הכלמנתה היא בן שיח קטן, עדין ושרוע שגובהו 10-30 ס"מ ולכן קשה להניח שהוא נאסף לצורך הבערת אש ("עצים"). הכלמנתה האפורה איננה שכיחה ומוגבלת לבתי גידול ייחודיים במערב הגליל, דרום הרי יהודה ולשפכי קרקע וסדקי קירות. בניגוד לכך מתוך התאורים במשנה משתמע שהקורנית היתה צמח נפוץ מאד ובולט בנוף.
 

          
 תמונה 6. בת קורנית פשוטה         צילם:  Henry Brisse    תמונה 7. כלמינתה אפורה       צילמה: שרה גולד
 

 
 

          
 תמונה 8. נענה משובלת      צילם:  Michael Becker         תמונה 9. צתרנית משובלת          צילם: Gideon Pisanty

  
 


(1) "סאה אזוב וקורנית. מיני עצים הם ולפעמים ממתיקים את הקדרה בהם" (חידושי הריטב"א, שבת, קכח ע"א). ההמתקה בלשון חז"ל היא תיבול והכשרת האוכל למאכל ולא כמשמעותה בימינו (sweetening). המאירי (בית הבחירה, שם) מזהה את צמחים אלו באופן שונה: "חבילי סאה ואזוב וקורנית והם מיני קטניות פחותים שעיקרן למאכל בהמה אלא שלפעמים אוכלים מהם בני אדם וכו'". אם נקבל את זיהוי הסיאה, האזוב והקורנית כבני משפחת השפתניים עלינו לפרש את המונח "מולל" המופיע בדברי הגמרא (שבת, קכח ע"א) באופן שונה מפירוש רש"י: "ומהו מולל - כגון אם בא לאכול הזרע, מולל השרביטין שהזרע בתוכם". פירוש זה מניח שאוכלים זרעים כלשהם שאותם יש להפריד מה"שרביטים" (אולי כפירוש המאירי) אך בשפתניים החלק הנאכל הם העלים הפרחים ולעיתים הגבעולים. לאור הזיהויים שנציע בהמשך יש לפרש שה"מלילה" היא הפרדת העלים והפרחים מהגבעולים לצורך הכנתם למאכל (כתוספת לתבשיל או לסלט). בימינו מקובל התבלין טימין (קורנית) הנמכר יבש או טרי. הטימין היבש משווק כאבקה ואילו הטרי כצרורות גבעולים נושאי עלים שמשתמשים בהם שלמים או בעלים בלבד. 
(2) בעל "חסדי דוד" מגיה "וכל הא[ז]ובין [ה]אדומין".
(3) תודה לר' יוסף אביב"י על תרגום זה.
(4) ז. עמר, "הצומח והחי במשנת הרמב"ם – לקסיקון לזיהוי הצמחים ובעלי החיים שבפירוש המשנה לרמב"ם", בהוצאת מכון התורה והארץ, תשע"ה. עמ' 140-141.
(5) תרביץ, שנה כ״ג, תשי״ב, עם׳ 61-64. לענ"ד ייתכן ולמעשה אין מחלוקת בזיהוי הקורנית משום שהמפרשים ובמיוחד הרמב"ם פירשו מהי "חשא" בערבית או "חשי" בארמית בבלית, ואילו א. הראובני מתייחס לארמית סורית כלומר למשמעות שהיתה מקובלת בא"י. 
(6) 'צמחי היהודים', כרך ב' עמ' 105
(7) קורנית ההרים.
(8) טיעון זה לא ברור לי שהרי בדרך כלל היא גדלה בהרים וגם בחוף ים ניתן למצוא אותה רק על גבעות סלעיות
(9) עלי חלק מבני משפחת השפתניים מכילים בלוטות המפרישות שמן אתרי שאחד ממרכיביו הוא החומר מנתול. מולקולת המנתול, פועלת על קצות תאים רגישים לטמפרטורה ומגבירה את רגישותם לקור. תחושת הקור נוצרת בעת שאיפת אויר קר יחסית אל הפה משום שתאי העצב רגישים יותר לקור. מסיבה זו אכילת מנטה או נענה בפה סגור לא גורמת לתחושת "רעננות". ככל שאחוז המנתול עולה השפעתו חזקה יותר דבר הבולט במין נענה חריפה (peppermint) (מנטה). 

 

 

לעיון נוסף:

בפורטל הדף היומי: "שדרה, דופן סוכה והאזוב"

 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

 



כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר