טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

ועל ההדס שבכל מקום – הדס מצוי

"אמר רב חסדא אמר רב, ואמרי לה אמר רב חסדא אמר זעירי: כל המוגמרות מברכין עליהן בורא עצי בשמים, חוץ ממושק שמן חיה הוא, שמברכין עליו בורא מיני בשמים. מיתיבי: אין מברכין בורא עצי בשמים אלא על אפרסמון של בית רבי, ועל אפרסמון של בית קיסר, ועל ההדס שבכל מקום? תיובתא" (1) (ברכות, מג ע"א).

"תנו רבנן: הביאו לפניו שמן והדס, בית שמאי אומרים: מברך על השמן ואחר כך מברך על ההדס; ובית הלל אומרים: מברך על ההדס ואחר כך מברך על השמן. אמר רבן גמליאל: אני אכריע. שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו, הדס לריחו זכינו, לסיכתו לא זכינו. אמר רבי יוחנן: הלכה כדברי המכריע" (2) (ברכות, מג ע"ב).

שם עברי: הדס מצוי    שם באנגלית:  Common Myrtle    שם מדעי:  Myrtus communis

שם נרדף במקורות: עץ עבות, הדסה, אסא     שמות בשפות אחרות:  ערבית - ריחאן


נושא מרכזי: לאלו מטרות שימש ההדס?

לריכוז המאמרים שנכתבו על ההדס המצוי הקש/י כאן.

ההדס כבושם

בסוגייתנו אנו לומדים על ריחו הטוב של ההדס ועל ייחודו בהשוואה לבשמים אחרים. מפרש כאן רש"י: "ועל ההדס שבכל מקום - והוא הדין לכל הדומה להם, שהעץ עצמו מריח בלא שרפה אלא דהדס שכיח, ודברו חכמים בהווה בכל מקום, ומוגמר לא מברכינן אלא בורא מיני בשמים". בניגוד לבשמים אחרים שיש להבעירם על מנת להפיק את ריחם הרי שריחו של ההדס נודף מאליו. בהמשך דנה הגמרא במעמדו של ההדס בהשוואה לשמן ערב ביחס לדין קדימה בברכות כאשר שניהם הובאו יחד בסוף הסעודה. מפרש רש"י: "שמן והדס - בסוף הסעודה, שמן לסוך ידיו להעביר זוהמת האוכלים, והדס להריח, כמו שאמרנו". לדעת בית הלל יש להקדים את ברכת ההדס לברכת השמן הערב, למרות שבשמן ניתן להשתמש גם לסיכה, משום שראוי יותר לברך ברכת "עצי בשמים" על ההדס הנראה בעין ולא על שמן המכיל בושם שמקורו אמנם בעצי בשמים אך עיקרו לא נמצא בשמן (המאירי, שם). משני חלקי הסוגיה עולה שהשימוש שנעשה בעבר בהדס כצמח בושם היה דומה למקובל בימינו כאשר מברכים על ההדס בהבדלה. בגמרא בסוכה (לז ע"ב) אנו לומדים שעיקר שימושו של ההדס היה כבושם: "ואמר רבה: הדס של מצוה אסור להריח בו, אתרוג של מצוה מותר להריח בו. מאי טעמא? הדס דלריחא קאי, כי אקצייה מריחא אקצייה, אתרוג דלאכילה קאי כי אקצייה מאכילה אקצייה".

על ריחו הערב של ההדס אנו לומדים גם מכמה מדרשים: בבראשית רבה (וילנא, תולדות, פרשה סג) נאמר: "ויגדלו הנערים, רבי לוי אמר משל להדס ועצבונית שהיו גדילים זה על גבי זה וכיון שהגדילו והפריחו זה נותן ריחו וזה חוחו כך כל י"ג שנה שניהם הולכים לבית הספר ושניהם באים מבית הספר, לאחר י"ג שנה זה היה הולך לבתי מדרשות וזה היה הולך לבתי עבודת כוכבים וכו'". ההשוואה בין ההדס וצמח העצבונית (Ruscus aculeatus) נובעת מכך שהעלים (3) הצעירים של שיח העצבונית (תמונה 1) דומים לעלי ההדס (תמונה 2) אך כאשר הם מתבגרים מתפתחים בקצותיהם חודים דוקרניים. בתרגום שני למגילת אסתר (פ"ב ז') נאמר: "... והדסה הוה שמה כמה דאסא היך מטול דבסים ריחיה דהדס בגו עלמא וכו'" כלומר: אסתר נמשלה להדס שריחו מבשם את העולם. באסתר רבה (פרשה ו): "ויהי אומן את הדסה, מה הדסה (הדס) ריחה מתוק וטעמה מר כך היתה אסתר מתוקה למרדכי ומרה להמן וכו'". מדרש מקביל מופיע גם בויקרא רבה (אמור, פרשה ל') שם אנו מוצאים: "וענף עץ עבות אלו ישראל. מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה וכו'". שני המדרשים האחרונים מקבילים אלא שבניגוד לנאמר במדרש "אסתר רבה" שטעם ההדס מר הרי שב"ויקרא רבה" נכתב שאין בו טעם. 
 

תמונה 1. עצבונית החורש צילמה: שרה גולד  - "צמח השדה"		תמונה 2. הדס מצוי – עלים, כפתורי פריחה ופרחים

בגלל ריחו הערב של ההדס (הנקרא גם "הדסה") הוא הפך לסמל לצדיקים. זכריה (א ח') התנבא: "ראיתי הלילה והנה איש רכב על סוס אדם והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה וכו'". דרש רבי מאיר (מגילה, יג ע"א): "... ויהי אמן את הדסה, קרי לה הדסה, וקרי לה אסתר. תניא, רבי מאיר אומר: אסתר שמה, ולמה נקרא שמה הדסה? על שם הצדיקים שנקראו הדסים, וכן הוא אומר והוא עמד בין ההדסים וכו'". רעיון זה גם מופיע בנבואת ישעיהו (נה י"ג): תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס וכו'". מפרש שם רש"י: "נעצוץ וסרפד - מיני קוצים הם כלומר הרשעים יאבדו והצדיקים יטלו ממשלתם". בתיאור יציאתם של רשב"י ובנו אלעזר מהמערה מסופר על מפגשם עם זקן שרץ בערב שבת עם שני צרורות של הדסים (שבת, לג ע"ב). מפרש שם רש"י: "תרי מדאני - חבילות של הדס להריח בשבת". יש הנוהגים כמנהגו של אותו זקן גם בימינו ומברכים על ריחם של ההדסים כדי להשלים ל – 100 ברכות.

להבדיל, גם ממנהגי אומות העולם נוכל ללמוד על תפקידו של ההדס כמבשם. אומרת המשנה (עבודה זרה, יב ע"ב): "עיר שיש בה עבודת כוכבים, והיו בה חנויות מעוטרות ושאינן מעוטרות, זה היה מעשה בבית שאן, ואמרו חכמים: המעוטרות אסורות, ושאינן מעוטרות מותרות ... אמר רשב"ל: לא שנו אלא מעוטרות בוורד והדס, דקא מתהני מריחא, אבל מעוטרות בפירות מותרות וכו'". מלכי יוון ורומי ושריהם קשטו את ארמנותיהם בהדסים שאותם סיפקו אזרחי הממלכה כמס. כך נבין את שאלתו של רבי זירא (ברכות, ט ע"ב): "העיד רבי יוסי בן אליקים משום קהלא קדישא דבירושלים: כל הסומך גאולה לתפלה אינו נזוק כל היום כולו. אמר רבי זירא: איני? והא אנא סמכי ואיתזקי? אמר ליה: במאי איתזקת? דאמטיית אסא לבי מלכא וכו'". בלשון דומה הסיפור מופיע גם בירושלמי (ברכות, פ"א דף ב טור ד /ה"א): "כל מי שהוא תוכף גאולה לתפילה אין השטן מקטרג באותו היום. אמר רבי זעירא: אנא תכפית גאולה לתפילה ואיתצדית באנגריא מובלא הדס לפלטין וכו'".

מקור ריחו הנעים של ההדס הוא שמן אתרי נדיף הנמצא בעליו. את שמן זה מפיקים היום בעזרת זיקוק באדים ומשתמשים בו למגוון מטרות כמו קוסמטיקה, עיסוי, אינהלציה ותרופות. 
 

ענפי ההדס כעיטור

ענפי ההדס הדוקרטיביים והוורד שימשו לא רק לבישום כפי שהוזכר לעיל אלא גם לקישוט. בגמרא בעבודה זרה (יב ע"ב) נאמר: "עיר שיש בה עבודת כוכבים, והיו בה חנויות מעוטרות ושאינן מעוטרות, זה היה מעשה בבית שאן, ואמרו חכמים: המעוטרות אסורות, ושאינן מעוטרות מותרות ... אמר רשב"ל: לא שנו אלא מעוטרות בוורד והדס, דקא מתהני מריחא, אבל מעוטרות בפירות מותרות וכו'". ולהבדיל ענפי הדס ווורד שימשו כעטרות לחתנים אך הדבר נאסר לאחר החורבן: "בפולמוס של אספסינוס גזרו על עטרות חתנים. ואילו הן עטרות חתנים: של מלח ושל גפרית אבל של ורד ושל הדס התירו" (תוספתא, סוטה (ליברמן) פט"ו הלכה ח'). במשנה (סוטה, מט ע"א) נאסרו עטרות חתנים מבלי לפרט באלו עטרות מדובר ובגמרא (שם, ע"ב) חולקים רב ושמואל ביחס לשאלה זו: "אמר רב: לא שנו אלא של מלח וגפרית, אבל של הדס ושל וורד מותר, ושמואל אומר: אף של הדס ושל וורד אסור וכו'". מפרש רש"י: "של מלח ושל גפרית - ענין עטרה עושין מאבן של מלח שהוא צלול כאבן הבדולח וקורין שליימי"א (4) וצובעין אותה כמין ציורין בגפרית כשם שעושין בכלי זהב וכסף וקורין נאול"א" (5). על השימוש בהדסים על מנת לשמח חתן וכלה ועל האיסור להביאם בעת צער אנו לומדים מהגמרא בשבת (קי, ע"א): "דכי נח נפשיה דרב, גזר רב יצחק בר ביסנא דליכא דלימטייה אסא וגידמי לבי הילולא בטבלא, ואזל איהו אמטי אסא וגידמי לבי הילולא בטבלא, טרקיה חיויא ומית" (6). אגב דיון בהיתר מיוחד "להחשיך" לדבר מצווה אנו לומדים על גזיזת הדסים לכבוד כלה (שבת, קנ ע"ב): "... בשלמא אחר דומיא דכלה משכחת לה: למיגזא ליה אסא וכו'"(7). הגמרא לא מפרטת מהו אופן השימוש בהדסים אך רש"י פירש: "למיגז לה אסא - דעבדו לה גננא דאסא לכלתא". לפי פירוש זה ההדסים שימשו לעשיית חופה. "גננא" במשמעות חופה אנו מוצאים במסכת ברכות (טז ע"א): "רבי אמי ורבי אסי הוו קא קטרין ליה גננא לרבי אלעזר וכו'". שימוש נוסף בהדסים לצורך כלה מובא בגמרא בכתובות (יז ע"א): "אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעאי, שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה, ואומר: כלה נאה וחסודה. רב שמואל בר רב יצחק מרקד אתלת, א"ר זירא: קא מכסיף לן סבא וכו'". מפרש רש"י: "אתלת - שלש בדין זורק אחת ומקבל אחת".

לענפי ההדס היה תפקיד גם בעת עצב ל"ע ונהגו לעטר את מיטת המת בענפי הדס. מספרת הגמרא: "... נח נפשיה דרב אסי. אזל שילא אמר לדביתהו: צבית לי זוודתא, דלא ליזיל ולימא ליה לרב מילי עילואי. צביתה ליה זוודתא, נח נפשיה דשילא. חזו דפרחא אסא מהאי פוריא להאי פוריא, אמרי: שמע מינה, עבדו רבנן פיוסא" (8) (נדה, לו ע"ב). מפרש רש"י: "דקא פרח אסא - רגילין היו להניח הדס על המטה, וההדס של אלו פורח היה והולך ממטה למטה". המקור לדברי רש"י הוא ההיתר לקצוץ הדסים ביום טוב שני לכבוד המת: "... יום טוב שני לגבי מת כחול שויוה רבנן, אפילו למיגז ליה גלימא ולמיגז ליה אסא"(9) (ביצה, ו ע"א). 
 

ההדס כסבון וכתרופה

בגמרא בשבת (נ ע"ב) מובאים דברי רב ששת המתיר לרחוץ פנים עם סוג מסויים של סבון מבושם: "... ברדא שרי. מאי ברדא? אמר רב יוסף: תילתא אהלא, ותילתא אסא, ותילתא סיגלי". מפרש רש"י: "ברדא שרי - לרחוץ פניו. אהלא - שורש עשב ששמו אהל. אסא - הדס. סגלי - עשב שקורין ויאו"ל (סיגלים) ויש בו שלשה עלין". נראה שהבסיס לסבון היה האהל שהוא צמח עשיר באשלגן ושאר המרכיבים נועדו להעניק לו ריח נעים. במסגרת זו לא אדון בשאר מרכיבי הסבון ואסתפק בציון העובדה שההדס היה חלק ממנו.

בכתביהם של היפוקרטס, פליניוס ודיוסקורידס ורופאים ערבים תפס ההדס מקום בולט. בגמרא אנו מוצאים שההדס היווה חלק מתרופה שנועדה להקל על "עודף דם בראש". "לדמא דרישא - ליתי שורבינא ובינא ואסא דרא, וזיתא וחילפא, וחילפי דימא ויבלא, ולישלוקינהו בהדי הדדי, ולנטול תלת מאה כסי אהאי גיסא דרישא, ותלת מאה כסי אהאי גיסא דרישא. ואי לא, ליתי ורדא חיורא דקאי בחד דרא ולישלקיה, ולינטול שיתין כסי אהאי גיסא דרישא, ושיתין כסי אהאי גיסא דרישא" (10) (גיטין, סח ע"ב). מפרש רש"י: "לדמא דרישא - חולי כאב הראש הבא מחמת דם ... ואסא דרא - הדס לח". 

גם בימינו יש לשמן המופק מעלי ההדס שימושים רפואיים מקובלים. משתמשים בו לניקוי דרכי הנשימה בטיפול בילדים ומבוגרים. מחקרים שיטתיים שנערכו לאחרונה מוכיחים שתרכובות ההדס יעילות בטיפול בסינוסיטיס (rhinosinusitis) ובכמה ארצות (במיוחד בסין ואירופה) מקובל לטפל בעזרתו בדלקות הסינוסים. התברר שלמיצוי פירות ההדס יש השפעה המונעת התפתחות אולקוס בחולדות מעבדה. ייתכן אם כן שכאבי הראש המתוארים בגמרא כנובעים מעודף דם נבעו למעשה מסינוסיטיס המתבטא אף הוא בלחץ על הראש. הטיפול המתואר בגמרא בעזרת מיצוי הדסים היה אכן יעיל כפי שהתברר במחקרים רפואיים. 
 

ההדס כמאכל

פירות ההדס נקראו בשם "ענבי הדס" או "בנות הדס" (תמונה 3) ולעיתים הם נאכלו כפי שמשתמע מתוך ההלכות שנאמרו לגביהם. "רימון שנטעו לשם רימון, בנות הדס שנטען לשם בנות הדס, אית תניי תני חייב, אית תניי תני פטור. אמר רב חסדא מאן דאמר חייב במקום שרוב משמרין מאן דאמר פטור במקום שאין הרוב משמרין וכו'" (ירושלמי, ערלה, פ"א ס טור ג /ה"א). הדיון הוא לגבי חיוב בערלה וממהלכו ניתן להסיק שאמנם פירות ההדס נאכלים אך לא באופן קבוע כפירות עצים אחרים. הלכה נוספת עוסקת בעונת החיוב במעשרות של פירות הדס: "... וכל השחורין, כגון עינבי הדס ועינבי סנה, משינקידו. תני רבי חיננא בר פפא משיעשו נקודות נקודות שחורות וכו'" (שם/ מעשרות, פ"א מח טור ד /ה"ב). מלכתחילה צבע פירות ההדס ירוקים ולקראת הבשלתם הם הופכים בהדרגה לשחורים. 

לעיל ראינו (במדרשים שעסקו בריח ההדס) שפירות ההדס אינם טעימים והם נחשבו מרים או חסרי טעם. כך עולה גם מדברי רבי אליעזר: "ענף עץ עבת - עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר זה הדס" (סוכה, לב ע"ב). למרות זאת ליקטו את פירות ההדס לאכילה: "תנו רבנן: אין ממעטין ביום טוב, משום רבי אליעזר ברבי שמעון אמרו: ממעטין. והא קא מתקן מנא ביום טוב? אמר רב אשי: כגון שלקטן לאכילה, ורבי אליעזר ברבי שמעון סבר לה כאבוה, דאמר: דבר שאין מתכוין מותר וכו'" (סוכה, לג ע"ב). כפי שראינו לעיל (בירושלמי בערלה) לעיתים אף נטעו את ההדס עבור פירותיו.

ניתן ליישב את הפער בין המקורות בכך שהם מתייחסים לזנים שונים של הדס מצוי. הזן הנפוץ בארץ הוא זן בעל פירות שחורים-כחולים (var. melanocarpa ) אך קיים זן בעל פירות לבנים (או צהבהבים) טעימים יותר (var. leucocarpa). זן זה איננו גדל בר בארץ. לחילופין ייתכן ופירות ההדס לא נאכלו כמות שהם אלא שימשו כתוספת למאכלים אחרים. פליניוס תיאר את האופן בו השתמשו בפירות הדס לאחר יבושם להכנת יין. בסרדיניה וקורסיקה מכינים מפירות ההדס ליקר ריחני בשם Mirto על ידי השרייתם בכוהל. קיימים שני סוגי ליקר המיוצרים מפירות שני זני ההדס. "מירטו אדום" מיוצר על ידי השריית פירות שחורים ואילו "מירטו לבן" מיוצר מפירותיו הצהובים ועליו של הזן השני.

נסיים בשני תפקידים יוצאי דופן. עלה הדס שימש כקנה מידה להערכת גודל. בהלכות טריפות (חולין, מז ע"א) נאמר: "... כל הני חיוי ברייתא הכי אית להו, וקרו לה טבחי עינוניתא דוורדא. והני מילי מגואי, אבל אגבה, אפילו כטרפא דאסא טרפה (11). י. פליקס שיער שהעלה ששימש להערכת גודל האונה הוא עלה של הדס "משולש" שעליו בגודל אחיד בניגוד להדסים "שוטים" שגודל עליהם שונה מצמח לצמח ואף באותו צמח. שימוש יוצא דופן נוסף בהדס מתואר בגמרא בשבת (קמו ע"ב): "אמר טבות רישבא אמר שמואל: האי טרפא דאסא אסור. מאי טעמא? רב יימר מדפתי אמר: גזירה משום מרזב, רב אשי אמר: גזירה שמא יקטום. מאי בינייהו? איכא בינייהו: דקטים ומנחי"(12). מפרש רש"י: "טרפא דאסא - לתת עלה של הדס בנקב החבית, שהעלה עשוי כמרזב, והיין זב דרך שם. גזירה משום מרזב - שמא יכין מרזב". בחינה של עלי ההדסים המוכרים לנו מעוררת תהייה שהרי הם צרים ולא ברור כיצד ניתן ליצור על ידי קיפולם מרזב. עיון במה שכתב פליניוס בספרו "תולדות הטבע" עשוי לספק הסבר סביר.

"... קטו מזכיר שלושה מינים של הדס – השחור, הלבן ו'הדס האיחוד' ... כיום קיים מיון אחר, לפיו מבחינים בין ההדס התרבותי לבין הדס הבר, ובכל אחד מאלה יש זן רחב עלים ... הזן של המין התרבותי, שיצרו גנני נוף, הוא הדס טרנטו (taranto) שהוא בעל עלים צרים מאד, הזן הרומאי שעליו רחבים, והזן הששה-דורי שעליו צפופים מאד והם גדלים ששה-ששה בשורה וכו'" (מתוך ספרו של י. פליקס) .

נוכל להניח ששמואל התייחס לזן רחב העלים שניתן לקפל בצורת מרזב. השימוש למטרה זו דווקא בהדס עשוי לנבוע מכך שעליו גלדניים (קשים) מעט ומעניקים למרזב את הנוקשות הדרושה לצורך הזרמת היין. בהמשך דבריו מציין פליניוס את השימוש בעץ ההדס להתקנת מקלות הליכה וטבעות בעלות תכונות מרפא.
 

תמונה 3. הדס מצוי – פירות בשלים		תמונה 4. עצבונית החורש – פרי תלוי על פילוקלד (ענף דמוי עלה).     צילמה: שרה גולד

(1) פירוש: אמר ר' חייא בריה [בנו] של אבא בר נחמני שכך אמר רב חסדא שכך אמר רב, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב חסדא שכך אמר זעירי: כל המוגמרות (הקטורת) מברכין עליהן "בורא עצי בשמים" חוץ ממושק, לפי שמן חיה הוא, שכן הוא מופק מהפרשתה של חיה, שמברכין עליו "בורא מיני בשמים". מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: אין מברכין "בורא עצי בשמים" אלא על מיני אפרסמון של בית רבי, ועל אפרסמון של בית הקיסר, ועל ההדס שבכל מקום, ולדבריהם מברכים כן על כל המוגמרות! ומעירים: אכן זו תיובתא [קושיה חמורה] על מה שנאמר.
(2) פירוש: תנו רבנן [שנו חכמים]: אם הביאו לפניו שמן ריחני והדס יחד, בית שמאי אומרים מברך על השמן תחילה ואחר כך מברך על ההדס. ובית הלל אומרים: מברך על ההדס תחילה ואחר כך מברך על השמן. אמר רבן גמליאל: אני אכריע במחלוקת זו כדעת בית שמאי שראוי להקדים את הברכה על השמן, שכן הוא עדיף. שהרי שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו ואילו הדס רק לריחו זכינו ואולם לסיכתו לא זכינו. אמר ר' יוחנן: הלכה כדברי המכריע, רבן גמליאל (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
(3) מנקודת מבט בוטנית "עלי" העצבונית אינם עלים אלא ענפים קצרים ושטוחים הנקראים פילוקלדים (תמונה 4). גם ה"קוצים" של אספרג החורש הם פילוקלדים.
(4) ד"ר משה קטן ב"אוצר לעזי רש"י" מתקן את הגירסה ומתרגם: "שי"ל יימ"א" = מלח הסלע.
(5) שם, ניאיל"א (neele) = תצריב שחור. ציור שחור באמצעות חומר כימי החורט את הכלי.
(6) פירוש: ... דְּכִי נָח נַפְשֵׁיהּ [שכאשר נחה נפשו, מת] רַב, גָּזַר רַב יִצְחָק בַּר בִּיסְנָא דְּלֵיכָּא דְּלִימְטְיֵיהּ אָסָא וְגִידְמֵי לְבֵי הִילּוּלָא בַּטַּבְלָא [שלא יביאו הדס וענפים של דקל לבית חתונה בליווי פעמונים], וְאָזַל אִיהוּ אַמְטֵי אָסָא וְגִידְמֵי לְבֵי הִילּוּלָא בַּטַּבְלָא, טְרַקֵיהּ חִיוְיָא [והלך הוא והביא הדס וענפים של דקל לבית החתונה בפעמונים. הכישו הנחש]. וּמסופר שאכן לבסוף מִית [ומת] אותו פקיד.
(7) פירוש: בשלמא [נניח] אחר דומיא [בדומה] לכלה משכחת לה [מוצא אתה אותה] אפשרות שיהא בכך דבר האסור בשבת כגון: למיגזא ליה אסא [לחתוך לו הדס], כדרך שעושים לכלה, ודבר זה אסור לעשותו בשבת.
(8) פירוש: לאחר הויכוח בין רב אסי ורב שילא בר אבינא חלה רב אסי ונפטר. מיד לאחר פטירתו הלך רב שילא לאשתו וביקש ממנה להכין עבורו תכריכים לקבורה משום שהוא עומד למות במהרה. הוא רצה למות על מנת שרב אסי לא יקדים אותו ויאמר לרב (בשמים) דברים בגנותו שהרי לא שמע בקולו של רב. הכינה האשה תכריכים ורב שילא אכן נפטר. הובילו את מיטות רב אסי ורב שילא לקבורה יחד וראו העם שהדס פורח ממיטה למיטה. מכאן הסיקו המלווים ששני החכמים עשו שלום ביניהם (מ. ר).
(9) פירוש: ... יום טוב שני לגבי מת כיום חול שויוה רבנן [עשו אותו חכמים], ועד כדי כך אפילו כדי למיגז ליה [לגזור לו] גלימא של תכריכים בו ביום, אף שאיננה מעיקרי צורך הקבורה, או למיגז ליה אסא [לגזוז, לחתוך, עבורו הדסים] שהיו נוהגים להניח על מיטת המת משום כבודו.
(10) פירוש: ומכאן באים שוב לענין שהתחלנו בו את את הפרק, בענין סגולות ורפואות שונות: התרופה לְדָמָא דְּרֵישָׁא [לדם שבראש], כאב ראש הבא מחמת רוב דם לֵיתֵי שׁוּרְבִינָא [יביא ארז] וּבִינָא [וערבה] וְאָסָא דָּרָא [והדס לח], וְזֵיתָא [וזית] וְחִילְפָא [צפצפה], וְחִילְפֵי דְּיַמָּא [וערבות ים], וְיַבְלָא (מין עשב), וְלִישְׁלוּקִינְהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי [ויבשל אותם יחד], וְלִנְטוֹל תְּלָת מֵאָה כָּסֵי אַהַאי גִּיסָּא דְּרֵישָׁא [וישפוך שלוש מאות כוסות מן המשקה הזה על צד זה של הראש], וּתְלָת מֵאָה כָּסֵי אַהַאי גִּיסָּא דְּרֵישָׁא [ושלוש מאות כוסות על צד זה של ראשו]. וְאִי [ואם] לֹא, אינו מועיל, או אין בידו דברים אלה, לֵיתֵי וַרְדָּא חִיוָּרָא דְּקָאֵי בְּחַד דָּרָא [יביא ורד לבן שעומד בשורה אחת], כלומר, ורד שגדל לבדו וְלִישְׁלְקֵיהּ [ויבשל אותו], וְלִינְטוֹל שִׁיתִּין כָּסֵי אַהַאי גִּיסָּא דְּרֵישָׁא [וישפוך שישים כוסות על צד זה של הראש], וְשִׁיתִין כָּסֵי אַהַאי גִּיסָּא דְּרֵישָׁא [ושישים כוסות על צד זה של הראש].

(11) פירוש: ... כל הני חיוי ברייתא הכי אית להו [אותן חיות, בהמות, הרועות בשדה כך יש להן], אונה יתירה כזו, וקרו לה טבחי [וקוראים לה הטבחים] לאונה היתירה הזו "עינוניתא דוורדא" [אונת הוורד הקטנה], ומוסיפים, והני מילי מגואי [ודברים אלה אמורים מבפנים], בצד הפנימי של הריאה, הפונה לכיוון הלב. אבל אם היתה האונה היתירה הזו אגבה [על גבה], מצידה האחורי של הריאה, אפילו היתה קטנה כטרפא דאסא [כעלה של הדס] הרי זו טרפה.
(12) פירוש: ומביאים עוד מה שאמר טבות רישבא [הצייד] שכך אמר שמואל: האי טרפא דאסא [עלה זה של הדס] אסור לשים אותו כמרזב בנקב חבית. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? רב יימר מדפתי אמר: גזירה היא שגזרו משום החשש שמא יבוא לעשות מרזב ממש לצורך זה. רב אשי אמר: גזירה היא שמא יקטום לצורך זה עלה מענף ההדס. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל המעשי ביניהם]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה באופן דקטים ומנחי [שקטומים העלים מכבר ומונחים], ואינו צריך לקטום עלים נוספים לצורך זה, שבמקרה כזה מתיר רב אשי, ולדעת רב יימר אף בכגון זה אסור.

רשימת מקורות:

י. פליקס, "עצי פרי למיניהם: צמחי התנ"ך וחז"ל", עמ' 195-202
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 10 (עמ' 132-133).

לעיון נוסף:

הדס מצוי באתר "צמח השדה".

בפורטל "הדף היומי":
מהו "ענף עץ עבת"? "ענף עץ עבת שענפיו חופין את עצו".
 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.