רבי חנינא פלי
נדה כ ע"א
"רבי חנינא פלי {מבקע} קורטא דגרגשתא ובדיק ביה {בלא מים}. לייט עליה רבי ישמעאל ברבי יוסי באסכרה - רבי חנינא הוא דחכים, כולי עלמא - לאו חכימי הכי".
פירש רש"י: "לייט עליה רבי ישמעאל - אאַחֵר שיעשה כן, באסכרה. דרבי חנינא הוא דחכים - ומצי בדיק כהאי גוונא".
רש"י פירש שדברי רבי ישמעאל ברבי יוסי נאמרו בניחותא, שהרי רבי יוחנן אכן הזכיר בהמשך את חכמתו של רבי חנינא.
אלא שקצת קשה, שבכל הש"ס הלשון הוא "לייט עלה" – על אותה שמועה, ואילו דוקא כאן לשון הגמרא הוא: "לייט עליה" – על רבי חנינא! ולמה לא אמרו במפורש שקילל רק את מי שיעשה כרבי חנינא, ולא את רבי חנינא עצמו, הרי גם לשון "לייט אמאן" רווח בגמרא, ולמה לא אמרו: "לייט אמאן דעביד כרבי חנינא"?
אלא שאפשר לפרש שרבי ישמעאל ברבי יוסי בהחלט נתכוין גם לרבי חנינא עצמו, שכן התנגד להוראת ההלכה כנגד דברי אביו ושאר חבריו שהוזכרו בברייתא שהובאה לפני כן בסמוך: "כמימי אדמה - מביא אדמה שמנה מבקעת בית כרם, ומציף עליה מים - דברי רבי מאיר. רבי (עקיבא) [יהודה. הג' הגר"א] אומר: מבקעת יודפת. רבי יוסי אומר: מבקעת סכני. רבי שמעון אומר: אף מבקעת גנוסר וכיוצא בהן". וטען רבי ישמעאל ברבי יוסי בתמיהה: "רבי חנינא הוא דחכים, כולי עלמא - לאו חכימי הכי?!", וכי כל נפילי הדור הקודם נחשבים בעיניו כאינם חכמים מספיק, שאינם יודעים לבדוק כמותו?! ורבי ישמעאל ברבי יוסי כשיטתו, שכן הוא הוא האומר במסכת אבות ד משנה ז: "והגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח".
גם ניתן לפרש את דברי רבי ישמעאל ברבי יוסי בניחותא, שאמנם רבי חנינא הוא עצמו חכים, אבל כולי עלמא לאו חכימי הכי, לכן עליו לחשוש פן ילמדו ממעשהו.
ואמנם מצינו שדרכו של רבי ישמעאל ברבי יוסי היתה לצאת חוצץ נגד פסקים שנפסקו כנגד דעת אביו. במסכתות שבת דף נא ע"א; וסנהדרין דף כד ע"א: "כי הא דיתיב רבי ואמר: אסור להטמין את הצונן. אמר לפניו רבי ישמעאל ברבי יוסי: אבא התיר להטמין את הצונן. אמר: כבר הורה זקן". ובמסכת יבמות דף קה ע"ב: "אתיא יבמה לקמיה דרבי, אמר ליה רבי לאבדן: פוק בדקה. לבתר דנפק, אמר ליה רבי ישמעאל, כך אמר אבא: איש כתוב בפרשה, אבל אשה - בין גדולה בין קטנה. אמר ליה: תא, לא צריכת, כבר הורה זקן".
וגם מצאנו שם ביבמות שענש רבי ישמעאל ברבי יוסי את אותו המחציף כנגדו, וגם שם נענש במות בניו דוקא, בדומה לאסכרה המוזכרת אצלנו, הפוגעת בתינוקות: "רבי ישמעאל ברבי יוסי אגב יוקריה הוה מפסע ואזיל. אמר ליה אבדן: מי הוא זה שמפסע על ראשי עם קדוש? אמר ליה: אני ישמעאל בר' יוסי שבאתי ללמוד תורה מרבי. אמר ליה: וכי אתה הגון... קמפסע אבדן ואתי, אמר ליה רבי ישמעאל ברבי יוסי: מי שצריך לו עם קדוש יפסע על ראשי עם קדוש, מי שאין צריך לו עם קדוש היאך יפסע על ראשי עם קדוש? אמר ליה רבי לאבדן: קום בדוכתיך. תאנא: באותה שעה נצטרע אבדן, וטבעו שני בניו ומאנו שתי כלותיו".
ואמרו במסכת מועד קטן דף יב ע"ב:
"אמר רב חננאל אמר רב: קוצץ אדם דקל במועד, אף על פי שאינו צריך אלא לנסורת שלו. לייט עלה אביי. רב אשי הוה ליה אבא {יער} בשלנייא {שם של מקום}, אזל למיקצייה בחולא דמועדא. אמר ליה רב שילא משלנייא לרב אשי: מאי דעתיך - דקאמר רב חננאל אמר רב: קוצץ אדם דקל במועד אף על פי שאינו צריך אלא לנסורת שלו, הא לייט עלה אביי! - אמר ליה: לא שמיע לי, כלומר: לא סבירא לי. אישתמיט נרגא, בעי למיפסקיה לשקיה. שבקיה, והדר אתא".
רב אשי סבר ופסק כרב חננאל וכרב, ולא חש לקללת אביי. אלא שראה שעומדים להתקיים בו דברי רב יהודה אמר רב במסכתות סנהדרין דף צ ע"ב ומכות דף יא ע"א: "קללת חכם, אפילו על חנם היא באה". לכן חזר בו מיד, והקללה לא פגעה בו.
גם רבי חנינא לא חשש מאותה לטותא, כתחילת מעשה רב אשי. ובחסידותו המשיך לנהוג כך למרות שהסתכן, כדברי התוספות (ועוד ראשונים) לעיל במסכת נדה דף יז ע"א ד"ה שורפן: "ולכך הוא חסיד שמחמיר לשורפן אף על גב שמזיק לו".
יתכן שהיה עושה כן רק כשהיה בחוץ – במקום המצאם של אותם רגבים, ורק במקום ללא מים להציף את האדמה.
ונהג באומץ כבר קפרא שהיקל במראות כשיטתו, וכמו ששיבחו בעצמו בסמוך לעיל: "אמר רבי חנינא: כמה נפיש גברא דלביה כמשמעתיה!". ובחשיבות הרבה שראה בהתרת הדמים, ניתן להבחין גם בלשון רבי, במסכת בבא מציעא דף פד ע"ב: "נפק לבי מדרשא. אייתו לקמיה שיתין מיני דמא - טהרינהו. הוה קא מרנני רבנן ואמרי: סלקא דעתך לית בהו חד ספק? - אמר להו: אם כמותי הוא - יהיו כולם זכרים, ואם לאו - תהא נקבה אחת ביניהם. היו כולם זכרים, ואסיקו להו רבי אלעזר על שמיה, תניא אמר רבי: כמה פריה ורביה ביטלה רשעה זו מישראל".
סיבה נוספת לכך שלא חשש, שסבר כשיטתו במסכת שבת דף קנו ע"א: "רבי חנינא אומר: מזל מחכים, מזל מעשיר, ויש מזל לישראל". הכל כבר נגזר מלמעלה, ואין מקום לחשוש מהתערבויות זרות. וכדבריו בכמה מקומות: "אמר רבי חנינא: הכל בידי שמים - חוץ מיראת שמים". וכן: "אמר רבי חנינא: הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים".
האם פגעה הקללה ברבי חנינא?
אמרו במסכת שבת דף קנא ע"ב:
"רבי חנינא שכיבא ליה ברתיה, לא הוה קא בכי עלה. אמרה ליה דביתהו: תרנגולתא אפיקת מביתך? - אמר לה: תרתי, תכלא ועיורא?! {גם שִׁיכּוּל בנים וגם עיורון הדמעה?!} סבר לה כי הא דאמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן קצרתה: שש דמעות הן... ושל בכי רעות".
רבי חנינא דחה את טענת אשתו בקש. הרי השאלה במקומה עומדת – הדמעות הרי פורצות מתוך צער גם ללא רצון. והלא אברהם ביכה את שרה, ויעקב את יוסף. ואמרו במסכת מועד קטן דף כז ע"ב: "שלשה ימים – לבכי". ועוד שמקרא מלא: (ויקרא י, ו) וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה.
אלא שהבכיה על המת באה משום שלשה טעמים.
א. כבוד המת.
ב. שמצטער על עוונו שגרם.
ג. שמצטער שקרה אותו אסון.
וכל טעמים אלו לא היו ברבי חנינא.
מצות כבוד המת לא היתה משום שתינוק שאינו יוצא במטה אין רבים מצהיבין עליו (מסכת מועד קטן דף כד ע"ב), כלומר שאין מצטערים עליו לפני היותו בן שנה.
גם לא נצטער רבי חנינא על עוונו שגרם, כי ידע שלא כעונש בא הדבר, אלא משום קללת רבי ישמעאל ברבי יוסי, אבל בעצמו עסק לשם שמים בלא לחשוש לשלומו הוא.
ועל עצם מקרה האסון לא הצטער רבי חנינא, כשיטתו שהכל כבר נגזר, ואם קרה דבר סימן הוא שכך היה צריך לקרות, ושום דבר לא יכל למנוע זאת.
וכך מבוארים דברי עולא במסכת בבא קמא דף לח ע"א:
"רב שמואל בר יהודה שכיבא ליה ברתא, אמרו ליה רבנן לעולא: קום ניזל נינחמיה, אמר להו: מאי אית לי גבי נחמתא דבבלאי? דגידופא הוא, דאמרי מאי אפשר למיעבד, הא אפשר למיעבד עבדי. אזל הוא לחודאי גביה, א"ל: (דברים ב’) ויאמר ה’ אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות? אלא נשא משה ק"ו בעצמו, אמר: ומה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב, אמרה תורה: (במדבר כ"ה) צרור את המדינים והכיתם אותם, מואבים עצמן לא כל שכן! אמר לו הקב"ה: לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי, שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן, רות המואביה ונעמה העמונית; והלא דברים ק"ו: ומה בשביל שתי פרידות טובות חס הקב"ה על ב’ אומות גדולות ולא החריבן, בתו של רבי אם כשרה היא וראויה היא לצאת ממנה דבר טוב - על אחת כמה וכמה דהוה חיה".
והדבר תמוה, וכי אלו דברי ניחומים לבשרו שלא היתה ראויה בתו שיצא ממנה שום דבר טוב?!
אלא שהודיעו שבודאי השלימה את כל אשר היה עליה לתקן בזה העולם, ואין שום הפסד במותה עתה.
ובכך ניחם הבעש"ט אשה שבנה מת אחר שנתיים, שכל תיקונו נשלם שכן היה גלגול של גר צדיק שכל חסרונו היה לינוק מאם עבריה.
ובזה יתפרשו דברי אגרת הרמב"ם לתלמידו רבי יוסף ברבי יהודה אבן עקנין: "וכבר הודעתיך שנפטרה הבת הקטנה הש"י ישיב מיתתה כפרה. בני לא תתאבל ולא תתעצב לא על זכר ולא על נקבה".
וכך ניחם רבי אלעזר בן ערך את רבן יוחנן בן זכאי רבו כשמת בנו, במסכת אבות דרבי נתן (הוספה ב לנוסחא א פרק ה) "א"ל רבי אמשול לך משל למה הדבר דומה לאדם אחד שהפקיד המלך אצלו פיקדון בכל יום ויום היה בוכה וצועק ואומר אימתי אצא ידי הפקדון הזה בשלום. אף אתה רבי היה לך בן קרא מקרא תנ"ך. ושנה משנה ומדרש הלכות והגדות ונפטר מן העולם בלא חטא. עמד ונשק על ראשו. אמר לו אלעזר בני, אמת נחמתני כדרך שבני אדם מנחמין".
