טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
דמתיא בן יונה או תור לחטאת – תור מצוי ויונת הבית
"... ולא? והתניא: והקריבו מה ת"ל? לפי שנאמר בתורים והקריב, שומע אני האומר הרי עלי עולת העוף לא יפחות משני פרידין, ת"ל: והקריבו, אפילו פרידה אחת? חובה מיהא לא אשכחן. והאיכא יולדת, דמתיא בן יונה או תור לחטאת? משום דאיכא כבש בהדה" (כריתות, ט ע"א).
פירוש: ושואלים: ולא מצאנו קרבן של פרידה אחת? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: מה שנאמר בעולת העוף "והקריבו הכהן" (ויקרא א, טו) מה תלמוד לומר? לפי שבפסוק הקודם נאמר בתורים: "והקריב מן התורים" (שם יד), בלשון רבים, שומע אני שהאומר "הרי עלי עולת העוף" לא יפחות משני פרידין? על כן תלמוד לומר: "והקריבו" בלשון יחיד שיכול אדם להתנדב אפילו פרידה אחת! ומשיבים: קרבן חובה, כמו קרבנו של הגר, מיהא לא אשכחן [על כל פנים לא מצאנו] שמביא רק פרידה אחת. ומקשים: והאיכא [והרי יש] יולדת, דמתיא [שמביאה] בן יונה או תור לחטאת! ומשיבים: אין מכאן קושיה, משום דאיכא [שיש] כבש בהדה [יחד איתה] (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: תור מצוי שם באנגלית: Turtle Dove שם מדעי: Streptopelia turtur
שם נרדף במקורות: תור, תורין
שם עברי: יונת הבית שם באנגלית: Domestic pigeon שם מדעי: Columba livia domestica
שם נרדף במקורות: תסיל
נושא מרכזי: מדוע בחטאת יולדת הוקדם בן יונה לתור ?
לריכוז המאמרים שנכתבו על יונת הבית הקש/י כאן.
תקציר: בכל האזכורים של קרבן עוף בתורה הוקדמו התורים לבני היונה מלבד בחטאת יולדת. חלק מהמפרשים נדרשו לשאלה מדוע הוקדמו תמיד התורים ו/או לשאלה מדוע בחטאת יולדת הוקדם בן היונה? הרמב"ן תלה את הקדמת התורים בהתנהגותם הזוגית המהווה סמל לדבקות עם ישראל בקב"ה. לדעת המלבי"ם התורים הוקדמו בגלל ערכם הכלכלי הגבוה יותר. את הקדמת בן היונה לתור בחטאת יולדת נימק "בעל הטורים" בכך שקרבן זה כולל פרט אחד בלבד מתוך זוג, ובתורים הקשורים זה לזה, לקיחת אחד תגרום צער לבן זוגו הנותר. שאלה המרחפת על הסבר זה ובה נעסוק להלן היא: האם אין בהבאת שני תורים צער גדול אף יותר שהרי ייתכן ושני התורים שייכים לשני זוגות נפרדים? לדעת המלבי"ם הקדמת בן יונה בחטאת יולדת בניגוד לשאר הקרבנות נועדה לחדש שגם אם היא רוצה להחמיר על עצמה אין היא רשאית להביא יותר מאשר תור. ה"משך חכמה" מפרש שהקדמת היונה נועדה להדגיש את עדיפותה לצורך תיקון חטא השבועה של האשה, משום שהיונים מסמלות את הנאמנות והקשר לבן הזוג. לאור ההבדלים הביולוגיים בין התורים והיונים אני רוצה להציע הסבר נוסף המהווה אולי הרחבה לשיטת הרמב"ן.
המונח "קן" כשם נרדף לזוג העופות המובא בקרבן העוף קשור במקורו רק לתורים ולכן לשיטת רבי יהודה נכתב על השופר השלישי בבית המקדש "קינין" עבור עולת תורים בלבד. הקשר בין הקינים לתורים נובע מכך שאת התורים הקריבו רק כאשר היו כבר בוגרים ובעיצומה של עונת הקינון. מאידך גיסא כמעט שאין ספק בכך שהתורים, שלא בויתו מעולם, נלכדו בשדה כבודדים ולא הובאו רק כבני זוג המקננים בקן משותף. ייתכן ולשימוש במונח "קן" בהקשר זה יש משמעות סמלית-רוחנית (ולא רק מונח טכני הממיר את המספר "2") שהושאל גם לזוג בני היונה שבוודאי איננו מסוגל לקנן. התורה הקדימה בכל מקום את התורים לבני היונה כמבטאים את רעיון ה"קן" מלבד בחטאת יולדת שם הוקדם בן היונה משום שהוא הובא כפרט בודד ונועד למטרה רוחנית שונה.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
התורה ציוותה אותנו להקריב בעלי חיים שונים שהמשותף לכולם (וגם למנחות והנסכים) הוא היותם זמינים לאדם (1). בין מינים אלו נכללו גם תורים בוגרים וגוזלי יונים ("כשר בתורין פסול בבני יונה") שהבאתם נקראה "קרבן עוף" כפי שמצאנו ב"ויקרא" (א י"ד): "ואם מן העוף עלה קרבנו לה' והקריב מן התורים או מן בני היונה את קרבנו". בדרך כלל, מנה קרבן חובה מהעוף שני פרטים כמו למשל בפסוק: "ושתי תרים או שני בני יונה אשר תשיג ידו והיה אחד חטאת והאחד עלה" (ויקרא, יד כ"ב). קרבן העוף יועד רק לאנשים דלי אמצעים ("קרבן עולה ויורד") מלבד בקרבן הטהרה של זב וזבה ובחטאת יולדת. הביטוי "שתי תורים או שני בני יונה" הומר בלשון חז"ל והמפרשים למונח חדש – "קן". בלשון חז"ל "קן" משמעותו זוג עופות ואילו פרט בודד נקרא "פרידה". למשל, במשנה בכריתות (ח ע"א) מצאנו: "מעשה שעמדו קינין בירושלים בדינר זהב" ואילו לגבי פרידה למדנו: "ת"ר: והקריבו מה ת"ל? לפי שנאמר: והקריב מן התורים או מן בני היונה, יכול המתנדב עוף לא יפחות משני פרידין? ת"ל: והקריבו, אפילו פרידה אחת יביא אל המזבח" (זבחים, סה ע"א). מושגים נוספים מופיעים במשנה בקינים (פ"ב מ"ד): "קן סתומה וקן מפורשת וכו'". מפרש שם רע"ב: "קן סתומה - שלא פירש איזו חטאת ואיזו עולה. וקן מפורשת - שידוע שזו חטאת וזו עולה. והכא מיירי שנתערבו שתי הפרידות יחד אחר שהיו מפורשות והשתא אין ידוע איזו חטאת ואיזו עולה" (2).
לכאורה משתמע מהמשנה בכריתות (כח ע"א) שאין חשיבות לסדר שבו נכתבו התורים ובני היונה משום שהם שקולים: "רבי שמעון אומר: כבשים קודמין את העזים בכל מקום, יכול מפני שהן מובחרים מהם? ת"ל: ואם כבש יביא קרבנו לחטאת, מלמד ששניהם שקולין. תורין קודמין לבני יונה בכל מקום, יכול מפני שהן מובחרים מהן? תלמוד לומר: ובן יונה או תור לחטאת, מלמד ששניהם שקולין". למעשה דווקא מתוך כך שהם שקולים עולה השאלה מדוע הקפידה התורה לכתוב תמיד את התורים לפני בני היונה. כותב שם רש"י: "תורין קודמין לבני יונה - דברוב מקומות כתיב ברישא תורין והדר בני יונה". יוצא מן הכלל בודד הוא חטאת יולדת שם אומרת התורה: "ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא כבש בן שנתו לעלה ובן יונה או תר לחטאת וכו'" (ויקרא, יב ו'). להלן נעסוק בנפרד בשתי השאלות: א. מדוע בדרך כלל הוקדמו התורים? ב. מדוע בחטאת יולדת הוקדמו בני יונה? ייתכן והתשובה לשאלה זו תבהיר גם מדוע יולדת יוצאת דופן בכך שמלכתחילה (יולדת "עשירה") עליה להביא עוף בודד לחטאת?
א. הסיבות להקדמת התורים בקרבנות העוף
הרמב"ן בפירושו לתורה (ויקרא, א י"ד) כותב:
"... אבל רצה בתורים הגדולים, בעבור פרישותן והדבקם בידוע מהם, שכיון שאבד בן זוגו לא ידבק באחר לעולם, וכן ישראל דבוקים בה' אלהיהם ולא ידבקו באל אחר לעולם. אבל היונים קנאים מאד, ובקנאתם יתפרדו ויחליפו, על כן לא בחר בהם אלא הקטנים קודם שיזדווגו, כי היונה בקטנותה אז תוספת אהבה בקן גידוליה יותר משאר העופות וכו'"
מתצפיות בטבע עולה שאכן הקשר בין בני הזוג בתורים הוא קשר מונוגמי חזק ואין הם מחליפים בני זוג במהלך עונת הרבייה. אמנם הרמב"ן כותב שהתורים קשורים זה לזה לעולם אך עלינו להניח ש"עולמם" הוא עד עת הנדידה ולעיתים גם בעונות עוקבות. בניגוד לתורים הרי שתצפיות ומחקרים מצביעים על כך שליונים מבויתות יש עונת רבייה המתפרשת כמעט לאורך כל השנה שבמהלכה תתכן החלפת בני זוג בתוך המושבה ומחוצה לה. החלפה זו נובעת בעיקר מזיקה לא סימטרית של הזכר והנקבה לקשר המשותף. בעוד שהנקבה נוטה לשמור אמונים לבן זוגה הרי שהזכרים שומרים אמונים לקן ולכן ממירים את בת זוגם כל אימת שנקבה אחרת מצליחה לתפוס את מקומה בקן.
מעט לאחר תקופתו של הרמב"ן כתב גם רבינו בחיי (ויקרא, א י"ד) דברים דומים: "מן התורים או מן בני היונה. על דרך הפשט, בחר הכתוב הגדולים בתורים מפני הדבקות, כי הנקבה מהם כשתאבד בן זוגה לא תדבק באחר לעולם, וכן ישראל הדבקים בהקב"ה לעולם לא ימירוהו באחר, ולכן פסלן קטנים קודם היותם ראויים לזווג וכו'". ניתן למצוא בדבריו שני הבדלים בהשוואה לרמב"ן: א. הרמב"ן כתב באופן כללי "אבל רצה בתורים הגדולים" ואילו רבינו בחיי מדגיש את עצם ההלכה שהקטנים פסולים ואת סיבתה. ב. בניגוד לרמב"ן שהתייחס לכלל התורים הרי שרבינו בחיי מייחס את ה"נאמנות" לנקבה בלבד. טענה זו מחייבת אותנו להסתייג מתוצאות המחקרים שעסקו בהתנהגות היונים משום שמשמעותה היא שהתורים והיונים אינם שונים זה מזה ובשניהם הנקבה נאמנה לבן זוגה.
שיטת הרמב"ן ורבינו בחיי סותרת לכאורה דברים מפורשים שנאמרו במסכת עירובין (ק ע"ב): "אמר רבי יוחנן: אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה וכו'". מפרש שם רש"י: "ועריות מיונה - שאינו נזקק אלא לבת זוגו". הרמב"ן רואה בתורים סמל נאמנות ולא ביונים ("שכיון שאבד בן זוגו לא ידבק באחר לעולם ... אבל היונים קנאים מאד, ובקנאתם יתפרדו ויחליפו וכו'"). ייתכן ומדובר כאן בשתי התנהגויות שונות שאינן קשורות בהכרח זו לזו. הרמב"ן מתייחס לחוסר יכולתם של התורים ל"השתקם" ולמצוא בן זוג חדש ואילו הגמרא עוסקת בהתנהגות במהלך הקשר הזוגי עצמו. התורים אמנם לא מסוגלים למצוא בן זוג חדש אך אינם נאמנים לחלוטין לבן הזוג הקיים. לעומתם היונים אמנם שומרים אמונים זה לזה במהלך חייהם אך מסוגלים למצוא בן זוג חדש לאחר שהקודם נלכד. ייתכן ולכך מתכוון הרמב"ן בדבריו: "אבל היונים קנאים מאד, ובקנאתם יתפרדו ויחליפו". כלומר, היונים הנאמנות זו לזו ("ובקנאתם") זקוקות לבן זוג קבוע ולכן לאחר "שאבד בן זוגו" הן מוצאות בקלות יחסית בן זוג חדש ("יתפרדו ויחליפו").
גישה שונה להסבר הקדמת התורים אנו מוצאים בדברי המלבי"ם (תזריע, פרשה א ג'). לדעתו התורים ראויים יותר לקרבן משום שהם גדולים וערכם רב יותר והקדמתם הקבועה בפסוקים, לפני בני יונה, היא בדרך של "זו ואין צריך לומר זו". כלומר לא רק התורים כשרים לקרבן אלא אפילו בני יונה. בחטאת יולדת היפוך הסדר והקדמת בני יונה לתורים נועד לחדש שהגודל המקסימלי המותר בחטאת יולדת הוא תור ואי אפשר להביא במקומו כבש (להלן יובאו דבריו בהרחבה).
ב. הקדמת בני יונה לתורים בחטאת יולדת
"בעל הטורים"
חטאת יולדת יוצאת דופן מכל שאר קרבנות העוף בכך שהתורה הקדימה בה את בן היונה לתור. אומרת התורה: "ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא כבש בן שנתו לעלה ובן יונה או תר לחטאת וכו'" (ויקרא, יב ו'). לכאורה אין להקדמה זו חשיבות מיוחדת שהרי התורים ובני היונה שקולים זה לזה כפי שלמדנו בסוגייתנו. כאמור, גם כך יש מקום לשאול מדוע העדיפה התורה לציין בדרך כלל את התורים ראשונים ומדוע בחטאת יולדת הסדר התהפך. על שאלה זו עמדו כמה מהמפרשים. כותב "בעל הטורים" (3) (ויקרא, יב ו'): "בכל מקום מקדים תורים לבני יונה חוץ מכאן? לפי שאינו מביא אלא אחד שאם ימצא יונה לא יקח תור לפי שבן זוגו מתאבל עליו ואינו מזדווג לאחר". על פי דבריו אמנם יש יתרון לתורים על פני בני היונה אך כאשר מקריבים פרט בודד יש להעדיף את נטילת בן היונה דווקא. אין בדברי "בעל הטורים" הסבר מדוע בכל מקום התורים קודמים אלא רק הסבר להקדמת בן היונה בחטאת יולדת. בניגוד לרמב"ן המנמק את הקדמת התורים בגורם חיובי (בגלל היותם סמל לדבקות עם ישראל בקב"ה) הרי ש"בעל הטורים" מנמק את הקדמת בני היונה לתורים, בחטאת יולדת, בגורם שלילי כלומר בצורך למנוע מהתורים "להתאבל". להלן ארחיב את תשובת "בעל הטורים" מנקודת מבט ביולוגית.
המלבי"ם
לדעת המלבי"ם שאלה זו היא הבסיס לדרשת הספרא (תזריע פרשה א ג'):
"... ובן יונה או תור לחטאת, או זה או זה, הלא דין הוא ומה אם במקום שלא כשרה חטאת העוף עם עולת בהמה, כשרה חטאת בהמה עם עולת בהמה, כאן שכשרה חטאת העוף עם עולת בהמה אינו דין שתכשר חטאת בהמה עם עולת בהמה, תלמוד לומר ובן יונה או תור לחטאת או זה או זה".
מפרש המלבי"ם:
"בכל מקום כתוב תורים קודם בני יונה לבד מפה שהקדים בן יונה לתור. וכבר הוכיח מזה במשנה (סוף כריתות) דשניהם שקולים. ובכל זאת בוודאי יש איזה טעם למה שינה פה מבכל מקום. אמר בספרא שבא זה הסדר, מפני שיש מקום לטעות שיוכל להביא בהמה תחת העוף כמו שיתבאר ולכן אמר בן יונה או תור, והוא על פי החוק המוסד אצלנו שדרך הכתובים לדבר תמיד בדרך לא זו אף זו, שדבר שהוא חידוש יותר תמיד מאוחר וכמו שכתבתי באורך. ועל פי זה תפס תמיד הסדר מן התורים או מן בני היונה, שפירש שיקריב תורים שהם גדולים ומוסיף רבותא שיוכל להקריב גם בני היונה שהם קטנים. ופה שאמר בן יונה או תור בהכרח כן פירושו. די לו להביא בן יונה הקטן, וגם מי שירצה להביא קרבן גדול יש לו ברירה להביא תור שדמיו יקרים יותר. ורצה לומר אבל לא יותר מתור. כי לא יוכל להביא בהמה רק קרבן קטן בן יונה ואף גם תור הגדול יותר, אבל יותר מתור לא יביא".
על פי דברי המלבי"ם אמנם תורים ובני יונה שקולים מבחינת התאמתם לקרבן אך אין הם שווים בגדלם וערכם. לדעתו תורים גדולים יותר מאשר בני יונה ולכן הם נכתבו בדרך כלל לפני בני היונה (4). רק בחטאת יולדת הוקדם בן היונה לתור כדי ללמד שלא ניתן להביא קרבן גדול מתור.
"משך חכמה"
כותב בעל "משך חכמה" בפרשת תזריע: "יולדת עשירה מביאה חטאת עוף לפי שקרבנה כדרבי שמעון (נדה, לא ע"ב) שבשעה שיולדת ומצטערת נשבעת שלא תזקק לבעלה... לכן מביאה יונה לחטאת שאינה מנחת בן זוגה ואינה נזקקת אלא לבן זוגה". את דבריו על התנהגות היונה מבסס ה"משך חכמה" על דברי רבי יוחנן (לעיל) המציע ללמוד עריות מיונה. על פי דברי ה"משך חכמה" יש דווקא בהבאת יונה משום תיקון שלם יותר לשבועה שנשבעה האשה שלא תזקק לבעלה. אמנם ניתן להקריב גם תור על מנת לכפר על חטא השבועה אך בהבאת בן יונה יש גם משום תיקונו. היונה המבטאת חיבור בין בני הזוג מתקנת את חטא הפירוד הנובע משבועת האשה (5). בניגוד למפרשים הקודמים הרואים בבחירת בן היונה לחטאת יולדת "ברירת מחדל" המשרתת מטרות שאינן קשורות ליונה עצמה הרי שטעמו של ה"משך חכמה" קשור במישרין לאופייה של היונה. טעם זה הולם היטב את דברי רבי יוחנן על התנהגותה הנאמנה של היונה.
התנהגות הרבייה של התורים והיונים בארץ
היונים או ליתר דיוק יונת הבית בויתו על ידי האדם כבר לפני אלפי שנים מיונת הסלע היציבה. (על ביות היונה ראה במאמר "ואין בן עוף בצפון"). במהלך הביות התקבלו זנים גדולים המקננים לאורך כל השנה שאת גוזליהם ניתן לנצל כמזון זמין. גוזלי היונים הגיעו למשקל שעלה אף על משקל התורים הבוגרים. משקל התור המצוי הבוגר הוא 125-165 גרם לעומת משקל של 230 גרם בגוזלי יונים בגידול מסורתי. העובדה שהיונה בויתה ואילו התור איננו מבוית והפרשי הגודל בין המינים הקרינה, קרוב לוודאי, על אופן ניצולם למזון וכנראה גם על אופן הבאתם לקרבן. התורים ניצודו כבוגרים, שלב שבו בשרם טעים, ואילו היונים נאספו מתוך השובך ונאכלו בעיקר כגוזלים משום שאיכותם של הבוגרים ירודה. מצאנו בגמרא (כריתות, כח עא): "אמרו על בן נדבאי: שהיה אוכל ארבע סאה גוזלות בקינוח סעודה" ואכן גוזלי יונים נחשבים גם היום במקומות רבים כמאכל יוקרתי. לדעת הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג' פרק מ"ו) הסיבה להעדפת הגילאים השונים היא טעם הבשר: "והוא הטעם בהקרבת הגדול מן התורים ואפרוחי יונים, אי זהו הטוב שבהם, מפני שהגדול שביונים אין בו עריבות וכו'" (6). אין סיבה להניח שאופן ההבאה לקרבן יהיה שונה מאופן האכילה מה גם שחטאת העוף נאכלה על ידי הכהנים.
הרמב"ן בפירושו לתורה (ויקרא, א י"ד) כותב בפתיחה לדברים שהובאו לעיל: "מן התורים או מן בני היונה - בחר הכתוב בשני המינים האלה בשביל שהן מצויין וקרובים להתפש יותר, כאשר הזכירו רבותינו (ויקרא רבה כז ו) שה כשבים ושה עזים, שיקריב מן הגדלים על אבוסו ולא יצטרך לשאת כליו תליו וקשתו לצוד ציד להביא". הרמב"ן מנמק מדוע נבחרו התורים ובני היונה לקרבנות אך ניתן להרחיב את דבריו לא רק כנימוק לבחירת מינים אלו אלא גם כנימוק לגילאים שבהם הם מובאים. את היונים קל להביא כגוזלים ("בני יונה") שהרי מגדלים אותם למטרה זו בשובכים. לעומת זאת התורים שאינם מבויתים מקננים על עצים או שיחים גבוהים בגובה 2-3 מ' ולעיתים עד 5 מ'. מבנה הקן דל ודליל ללא ריפוד ולכן קשה לזהותם מהקרקע. איסוף גוזלי תורים לא מעשי הן משום הקושי לאתר את הקינים והן משום הקושי להגיע אליהם. פעולת האיסוף איננה כדאית משום שאין דרך מעשית לברר מראש באיזה שלב ההתפתחותי נמצאים הגוזלים וכל טיפוס לקן גורם לנטישתו. מסיבות אלו נוח יותר ללכוד את התורים הבוגרים וכך הם "מצויין וקרובים להתפש".
בשני המינים הגוזלים בוקעים סומים עם פלומה דמוית שער, דלילה וצהובה, שאינה מכסה את העור. מסיבה זו הגוזלים זקוקים לחימום בשעות הקרות של הלילה. ההורים מאכילים אותם ב"חלב יונים" שמקורו באפיתל (רקמת חיפוי) הזפק. במשך הדגירה מושקע שומן באפיתל הזפק, והוא הולך ומתעבה. בהשפעת גירוי הפרולקטין (הורמון המופרש מבלוטת האצטרובל), מתפרקים תאי אפיתל הזפק לנוזל סמיך, מעין דייסה חלבית, וזה מזונם הבלעדי של הגוזלים בימים הראשונים. ערכו המזוני גבוה. כדי לאכול את "חלב היונים" מחדירים הגוזלים את מקורם ללוע הוריהם, ולכן הנוצות בקדמת הראש והלחיים מאחרות להתפתח. יצירת חלב היונים נפסקת בהדרגה, ואז מאכילים ההורים את הגוזלים בזרעים מעוכלים למחצה מהזפק. הגוזלים מתבגרים מהר ופורחים מהקן, אך תלויים בהוריהם עוד זמן מה.
"לפי שבן זוגו מתאבל עליו" ("בעל הטורים")
הרקע הביולוגי עשוי לשפוך אור על דברי "בעל הטורים". הן הרמב"ן והן רבינו בחיי ערכו השוואה בין התנהגות התורים והיונים וייחסו לתורים יתרון מוסרי ואילו "בעל הטורים" התייחס לתורים בלבד וכתב שאם נלקח אחד הרי ש"בן זוגו מתאבל עליו ואינו מזדווג לאחר". למרות הדמיון בין פירושו לפירוש הרמב"ן, העובדה שהוא תיאר את התנהגות התורים בלבד מאפשרת להבין את דבריו בדרך שונה. ייתכן והוא סובר כדעת המלבי"ם (בניגוד לדעת הרמב"ן) שהקדמת התורים בכל מקום איננה קשורה להבדלים בהתנהגות שני המינים (אלא לערכם הכלכלי) ובשניהם אם נלקח אחד מבני הזוג הרי שהנותר "מתאבל". העדפת בן יונה בחטאת יולדת נובעת מהבדל במצבם הרבייתי של העופות בעת איסופם. כאשר בני היונה מובאים לקרבן הם עדיין לפני ההתבגרות ובוודאי שעדיין לא התחילו ביצירת זוג וקינון. לעומת זאת חלק גדול מהתורים הנמצאים בארץ בקיץ נמצאים בעיצומה של תקופת הקינון. ניתן להוסיף שהפגיעה בבן הזוג הנותר בשדה איננה רק "פסיכולוגית" אלא גם מעשית ולמעשה גוזרת כליה על הגוזלים הנמצאים בקן. כאמור לעיל, הטיפול בגוזלים מתבצע על ידי שני בני הזוג וכולל בעיקר האכלה של "חלב יונים" ולאחר מכן זרעים מעוכלים למחצה. צידת אחד מבני זוג התורים עלולה לחבל בהצלחת הרבייה ואילו בני היונה נאכלים או עולים לקרבן בשלבים שלפני עונת הרבייה.
להבנה זו (אולי מעט מאולצת) בדברי "בעל הטורים" יש יתרון על פני פירוש הרמב"ן משום שבדרך זו מתאימים דבריו, באופן פשוט יותר, לדברי רבי יוחנן האומר שניתן ללמוד "עריות מיונה". בניגוד לרמב"ן הטוען שהיונים אינם קשורים לבני זוגם הרי שלפירוש "בעל הטורים" גם היונה הבוגרת נאמנה לבן זוגה. ההבדל בין התור ה"מתאבל" והיונה נובע אך ורק מתוך כך שלחטאת יולדת הובאו בני יונה הנמצאים בשלבים שלפני יצירת הזוג.
למהותו של ה"קן"
ההסברים של הרמב"ן, רבינו בחיי ו"בעל הטורים" כרוכים בהנחה סמויה שבעת הבאת שני תורים מובא זוג אינטגרלי (זכר ונקבה מזווגים) ולא שני פרטים מקריים שהרי אם לא כן יש בהבאתם פגיעה גדולה יותר מאשר בהבאת תור בודד. בהבאת שני פרטים השייכים לזוגות שונים יוותרו בשדה שני בני זוג "אבלים" ולא רק אחד. מנקודת מבט מעשית כמובן שהסיכוי לכך ששני התורים שנלכדו הם בני זוג קטן ביותר אלא אם כן נניח שכאשר התורה ציוותה להביא שני תורים היא גם הגבילה את אופן לכידתם לשיטה המבטיחה שתמיד ילכדו רק שני בני הזוג (הדבר כמעט בלתי אפשרי) (7). לחילופין ניתן להציע שהתורה איננה "מתעניינת" בצער בעלי החיים כשלעצמו אלא רק בהשפעת המעשה המצער על נפש האדם. אמנם ייתכן וצידת שני תורים גורמת באופן מעשי לצער רב יותר בעולם החי אך ההשפעה על נפש האדם נובעת מהאופן בו נתפשת הפעולה בעיני האדם (8). כאשר היולדת מביאה תור בודד המשמעות הגלויה היא של פגיעה בבן הזוג הנותר לבדו בשדה ואילו הבאת שני תורים עשויה להתפרש כהבאת זוג אינטגרלי ולכן היא מותרת.
התפיסה שהבאת שני תורים משמעותה הבאת זוג אינטגרלי ולא שני פרטים בודדים (גם אם למעשה אין הדברים תואמים את המציאות) עשויה להוסיף להבנת המינוח "קינין" בניגוד ל"גוזלים", על פי שיטת רבי יהודה. אומרת המשנה (שקלים, פ"ו מ"ה): "שלשה עשר שופרות היו במקדש וכתוב עליהם תקלין חדתין ותקלין עתיקין קינין וגוזלי עולה ... קינין הם תורים וגוזלי עולה הן בני יונה וכולן עולות דברי ר' יהודה וחכמים אומרים קינין אחד חטאת ואחד עולה וגוזלי עולה כולן עולות". מפרש שם הרמב"ם:
"גוזלי עולה - ר' יהודה אומר שכל מי שיש עליו עולה מן התורים נותן דמיהם בשלישי, וכל מי שיש עליו עולה מן בני היונה נותן דמיהן ברביעי, נמצא לדעתו הכל קריבין עולות, אלא שמה שבשלישי תורים ושברביעי בני יונה. וחכמים אומרים שכל מי שיש עליו חטאת ועולה מן העוף נותן דמיהם בשלישי, וכל מי שיש עליו עולה בלבד נותן דמיה ברביעי, לפיכך כל מה שימצא בשלישי מקריבין בחציו עולות ובחציו חטאות, וכל מה שימצא ברביעי הרי הוא עולות ואין הבדל בכך תורים או בני יונה".
על פי רבי יהודה המחלק את השופרות על פי מין העוף ברור מדוע נבחר השם "גוזלי עולה" עבור בני היונה אך מהו מקור השם "קינין" עבור התורים? (בסופו של דבר השם "קן" מתייחס לזוג עופות משני המינים, כדעת חכמים, ולא רק לתורים). ייתכן אם כן שאכן התורים הובאו תחת התפיסה שהם זוג בוגר ומקנן ולא רק כשני פרטים אקראיים גם אם הדבר לא התקיים למעשה. ייתכן המונח המקובל "קן", המתייחס גם לשני בני יונה למרות שבוודאי אינם מקננים, איננו טכני בלבד. הוא איננו מיועד לציין רק הבאת שני פרטים אלא כולל בתוכו גם משמעות סמלית-רוחנית הקשורה להיותם בני זוג מקננים.
אולי כך נוכל להבין מדוע יש להביא דווקא זוגות בני אותו המין למרות ששני המינים שקולים. "... יכול יביא תורים ובני יונה? ת"ל או שני בני יונה. יכול יביא פרידה אחת מזו ופרידה אחת מזו? ת"ל שתי תורים או שני בני יונה, מכאן אמרו אין מביאין תורין כנגד בני יונה ולא בני יונה כנגד תורין" (במדבר רבה (וילנא) פרשת נשא פרשה י). אין די בהקרבת שני עופות כלשהם אלא יש צורך בהקרבת שני עופות המייצגים קן פעיל. אמנם אין בטחון שאכן מדובר בזוג (זכר ונקבה) אך לאור כך שאין אפשרות לקבוע במבט שטחי את זוויגם של העופות ניתן להתייחס אליהם כמסמלים זוג מקנן.
מושג ה"קן" המקורי קשור לתורים המקננים בלבד (וכדברי רבי יהודה במשנה בשקלים) וייתכן שרק בלית ברירה, בגלל הקושי ללכוד תורים בשדה (בהשוואה לאיסוף גוזלי יונים) והעדרם מנוף הארץ רוב השנה, הציעה התורה את החלופה להביא את בני משפחתם - גוזלי היונים. מסיבה זו הוקדמו תמיד התורים לבני היונה. רק בחטאת יולדת שבה אין צורך ב"קן" אלא בפרט בודד הוקדם בן היונה הנוח יותר להשגה ואולי כרמז למשמעות הרוחנית השונה של קרבן זה. משמעות זו עשויה להתפרש בדרכו של בעל ה"משך חכמה" הרואה בהבאת היונה הבודדת הקשורה לבן זוגה כעין "תשובת המשקל" לשבועת היולדת שעלולה הייתה לגרום לפירוד.
אם נחזור לראש הדברים הרי שאולי נוכל להבין טוב יותר את משמעות המונח "קן" שבו השתמשו חז"ל. אמנם מונח זה מקביל במידה רבה לביטוי "שתי תורים (או שני בני יונה)", משום שהתורים והיונים מטילים בקינם, כמעט תמיד, שתי ביצים, אך ייתכן ויש לו משמעות נוספת. ניתן להציע שחז"ל העדיפו את ה"קן" על פני המספר "2" משום שהם הסיקו מתוך כך שהתורה ציינה דווקא את התורים הבוגרים (והמקננים) לפני בני היונה שיש למונח "קן" משמעות החורגת מעבר להיותו מספר בלבד. הקן מסמל את הקשר שבין זוג התורים ובלשונו של הרמב"ן: "... אבל רצה בתורים הגדולים, בעבור פרישותן והדבקם בידוע מהם, שכיון שאבד בן זוגו לא ידבק באחר לעולם, וכן ישראל דבוקים בה' אלהיהם ולא ידבקו באל אחר לעולם".
(1) "אמר ר' יהודה בר' סימון: אמר הקב"ה, עשר בהמות מסרתי לך, שלש ברשותך ושבע אינן ברשותך. שלש שהן ברשותך, שור שה כשבים ושה עזים. ושבע אינן ברשותך, איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר. לא הטרחתי עליכם ולא אמרתי לכם לעלות בהרים ולהתיגע בשדות ולהביא לפני קרבן מאילו שאינן ברשותך, אלא ממה שברשותך, מן הגדל על אבוסך, שור או כשב או עז" (בויקרא רבה (מרגליות), פרשת אמור פרשה כז).
(2) להלן אדון במשמעות המונח "קן" ובפשר השימוש בו בספרות חז"ל.
(3) ר' יעקב בן אשר (1269 בערך - 1343).
(4) לענ"ד ייתכן והתורים קטנים יותר ולכן לאכילת חולין הועדפו דווקא בני היונה שגם היו זמינים יותר (ראו במאמר "ואין בן עוף בצפון") אלא שחשיבותם של התורים לעניין קרבן נבעה מסיבה אחרת. ייתכן ועצם העובדה שהם היו מבוגרים העניקה להם מעמד חשוב יותר.
(5) רעיון זה נלקח מתוך מאמרו של הרב כרמיאל כהן "כבש בן שנתו לעלה ובן יונה או תר לחטאת".
(6) הרמב"ן (שם) חולק בסוף דבריו על הרמב"ם: "ואין זה אמת, כי קטני היונים כמעט שאין ראויין לאכילה מפני רוטבא עודפנית שבהם. אבל אם נחוש לטבעם באכילה, יתכן שנבחרו לסגולתם, כי התורים סגולתם חדוד השכל, ואפרוחי היונים סגולתם לתועלת גדולה במבוטלי האיברים כפלגס וכיוצא בו". כאמור לעיל, רבינו בחיי מנמק את בחירת התורים הבוגרים בהתנהגות מוסרית שאיננה קיימת בצעירים.
(7) יש להעיר שלא סביר לומר שמשמעות המונח "קן" היא כפשוטה (בדומה לפסוק "כי יקרא קן צפור לפניך"), כפי שיש המבינים, משום שלא ניתן להביא קינים על גוזליהם לירושלים. לבני היונה בוודאי אין עדיין קינים ואילו קיני התורים דלילים ומתפרקים בקלות. בנוסף לכך בשלב שבו התורים ראויים לקרבן הם כבר לא שוהים בקן אלא בסביבתו.
(8) בגישה זו נוקט הרמב"ן (דברים, כב ו') בניגוד לדעת הרמב"ם: "כי יקרא קן צפור לפניך - גם זו מצוה מבוארת מן אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב כח). כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם, או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אע"פ שהתיר השחיטה במין ההוא, והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף כאלו יכרית המין ההוא: וכתב הרב במורה הנבוכים (ג מח) כי טעם שלוח הקן וטעם אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה, ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם, כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדבור אבל הוא מפעולת כח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם. ואם כן, אין עיקר האיסור באותו ואת בנו רק בבנו ואותו, אבל הכל הרחקה. ויותר נכון, בעבור שלא נתאכזר וכו'".
מקורות עיקריים:
מנחם דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (עמ' 137-138).
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 6 (עמ' 267-271).
Wosegien, A., 'Experiments on Pair Bond Stability in Domestic Pigeons (Columba livia domestica)', 1997, Behaviour, 134: 3-4 pp. 275-297.
לעיון נוסף:
הרב אביהוד שורץ, "תורים ובני יונה".
מתוך "ויקיפדיה": צוצלת, תור מצוי, תור הצווארון.
-
המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
-
לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAILלמחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
