סקר
מסכת תמורה
קשה מאוד
קשה
ממוצעת
קלה


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו  

 

ואין שולין את הכרשינין – בקיית הכרשינה

 

"משנה. אין שורין את החילתית בפושרין, אבל נותן לתוך החומץ. ואין שולין את הכרשינין, ולא שפין אותן, אבל נותן לתוך הכברה או לתוך הכלכלה. אין כוברין את התבן בכברה ולא יתננו על גבי מקום גבוה בשביל שירד המוץ, אבל נוטל הוא בכברה ונותן לתוך האיבוס" (שבת קמ ע"א).

פרוש: משנה אֵין שׁוֹרִין אֶת צמח הַחִילְתִּית בַּפּוֹשְׁרִין כדי להכין ממנו משקה לרפואה. אֲבָל נוֹתֵן אותו לְתוֹךְ הַחוֹמֶץ כתבלין רגיל. וְאֵין שׁוֹלִין (שורים) אֶת הַכַּרְשִׁינִין במים לברור אותם מפסולתם, וְלֹא שָׁפִין אוֹתָן ביד להסיר מהם הפסולת אֲבָל נוֹתֵן אותם לְתוֹךְ הַכְּבָרָה אוֹ לְתוֹךְ הַכַּלְכָּלָה (סל), ואם יצאה הפסולת יצאה. ואֵין כּוֹבְרִין (מנפים, מסננים) אֶת הַתֶּבֶן בַּכְּבָרָה, וְכן לֹא יִתְּנֶנּוּ עַל גַּבֵּי מָקוֹם גָּבוֹהַּ בִּשְׁבִיל שיצא הַמּוֹץ מנשיבת הרוח. אֲבָל נוֹטֵל הוּא תבן בַּכְּבָרָה וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הָאֵיבוּס של בהמה, ואם נפל המוץ אינו חושש (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
 

שם עברי: בקיית הכרשינה   שם באנגלית: Bitter Vetch   שם מדעי: Vicia ervilia

שם נרדף במקורות: כרשינין   שמות בשפות אחרות: ערבית - כרסנה


נושא מרכזי לעיון: לשם מה "שולין" (שורין) ו"שפין" את הכרשינים?

 
הכרשינה או בשמה הנוכחי בקיית הכרשינה (תמונות 1, 3-4) היא קטנית (על הקטניות ראה עוד במאמר "כל מיני קטניות") ובדומה לכל בני משפחתה פריה הוא תרמיל שבתוכו מתפתחים הזרעים. בדרך כלל האדם מנצל למאכל רק את גרגירי הקטניות, כלומר את הזרעים, אך במינים מסויימים אנו אוכלים את התרמיל השלם בעודו "ירוק" כמו למשל בשעועית. הביטוי "תאכל צמחונין" התפרשה על ידי רע"ב לגבי מין אחר של קטנית, התלתן (שם, מ"ג): : "תאכל צמחונים - כשהן ירקות לחין, ולא יניחם עד שיגדלו ולא יהיו ראויות לאכילה, אבל בתרומה תאכל בין צמחונין בין יבשים". ברוב מיני הקטנית, לאחר שהתרמילים מבשילים ומתייבשים, רק הזרעים ראויים למאכל אדם וגם זאת רק לאחר הכנה מיוחדת. את התורמוסים יש צורך לשלוק "7 פעמים" (ראה במאמר "חזא תורמוסא דשלקי עכו"ם") על מנת להתאימם למאכל אדם. הכרשינה ראויה למאכל אדם רק בשעת הדחק ולאחר השרייה במים (ראה במאמר "יאכילנה כרשיני תרומה"). הזרעים הם, אם כן, ה"אוכל", וה"פסולת" היא קליפות התרמילים וכמובן הגבעולים (1)."פסולת" זו ראוייה בדרך כלל למאכל בהמות ואף נחשבת למזון עשיר במיוחד בגלל תכולת חלבונים גבוהה המאפיינת את המשפחה.

על פי הגרסה שלפנינו אומרת המשנה שאין "שולין" (גרסה נוספת היא "שורין") ואין "שפין" את הכרשינים בשבת. הפירושים השונים המוזכרים במשנה, ומתארים את איסורים אלו, מציינים כמה פעולות הקשורות לעיבוד הכרשינים: 1. שרייה במים כתנאי לאפשרות לאכול את הזרעים ("שורין"). מטרת השרייה היא להתקין את הזרעים למאכל על ידי ריכוכם והרחקת החומרים הרעילים המרוכזים בהם (עוד על כך במאמר "יאכילנה כרשיני תרומה"). 2. שרייה במים לצורך הצפת ה"פסולת" והפרדתה מה"אוכל" ("שורין" או "שולין"). 3. שיפשוף התרמילים על מנת להפריד מהם את הזרעים ("שפין"). הגישות השונות לפירוש המשנה מתוארות להלן ב"הרחבה". על פי כל המפרשים קיים בכרשינים איסור "ברירה" אלא שהם חלוקים האם הוא נכלל בפעולת "שורין" וגם "שפין" (הראשונה היא הפרדה בעזרת שרייה במים והשניה שיפשוף ביד) או רק ב"שפין".

בשורות הבאות אתאר את מבנה תרמילי הכרשינה תוך הדגשת היחס בין ה"אוכל" וה"פסולת" במטרה לנסות ולהבין במה שונה הכרשינה שבה אסור להסיר את הפסולת באמצעות שרייה משום בורר (2), משאר הפירות שמותר להסיר מהם ליכלוך באמצעות שטיפה במים? בשאלה זו עסקו פוסקי זמנינו (3).
 

"פסולת" ו"אוכל" בכרשינה

כאמור, פרי הקטניות הוא תרמיל שבתוכו מתפתחים הזרעים. ברוב מיני הבר, לאחר שהפרי מבשיל ומתייבש, הוא מתבקע לאורך התפר המחבר את הקשוות (מעטפת התרמיל) והזרעים מתפזרים. בניגוד לרוב מיני הקטניות הרי שבכרשינה (בקיית הכרשינה) התרמילים מתבקעים באופן מלא או חלקי לאחר ההבשלה. התבקעות זו קשורה למאפיין ייחודי בתהליך ביות הכרשינה וקרובתה הפול. הכוונה היא לכך שבניגוד לכל המינים האחרים של הקטניות התרבותיות, לא התפתח בהם מנגנון שמנע את התבקעות התרמילים לאחר ההבשלה (4). בכרשינה והפול היה רצוי פיזור חלקי של הזרעים משום שהם שימשו בעיקר לזריעה עבור היבול של השנה הבאה.

ניתן להניח שהמשנה האוסרת הפרדה של זרעי הכרשינה מהתרמילים עוסקת בכמות תרמילים גדולה שנאספה בשדה שיש להכינה לשימוש ולא ב"קילוף" תרמיל בודד או כמה תרמילים (5). בשלב זה הכרשינים הם למעשה תערובת של קשוות תרמילים מפורקים לגמרי או למחצה שביניהם מפוזרים הזרעים כאשר עיקר נפח התערובת הוא התרמילים הריקים. בניגוד לקליפת פרי המחוברת אליו ויש צורך להסירה על ידי קילוף, הרי שזרעי הקטניות נמצאים בתרמילים באופן חופשי ואינם מחוברים לקשוות ולכן משתחררים באופן עצמאי עם התבקעות התרמילים (ראה בתמונה 2).

השלב הראשון בהפרדת הזרעים (ה"אוכל") מקשוות התרמילים (ה"פסולת"), ובמיוחד כאשר היה מדובר בכמויות מסחריות, היה דישה. על דישה זו אנו לומדים למשל במשנה (מעילה, יג ע"א): "... הפועלים לא יאכלו מן גרוגרות הקדש, וכן פרה מכרשיני הקדש". מפרש הרמב"ם: "כן אם דש כרשני הקדש הרי זה חייב לחסום את הפרה בשעת דישה וימנענה מלאכל מהן וכו'". בניגוד לחיטה ושעורה שבהן די בזרייה ברוח כדי לסלק את המוץ הרי שתרמילי הכרשינה גדולים וכבדים וצפיפותם ("משקל סגולי") קרובה לצפיפות הזרעים ולכן היה צורך להשתמש בשיטה שונה. למטרה זו ניתן להשרות את התערובת במים ובכך לגרום לקשוות התרמילים בעלות הצפיפות הנמוכה יותר לצוף ולהפרד מהזרעים. ייתכן וגם היה צורך לפרק ("שפין") בתוך המים חלק מהתרמילים, שנשארו עדיין שלמים, על מנת לשחרר מתוכם את הזרעים. אולי לכך התכוון בעל "אגלי טל" שכתב במלאכת בורר (סי' ט"ז): "אוכל ופסולת המעורבים אסור ליתנם במים כדי שיפול הפסולת למטה או שיציף למעלה ויפרד מהאוכל. וכן אם כבר היו מונחים במים אין שפין אותם ביד כדי להציף הפסולת מפני שהוא כבורר". ב"הרחבה" אציג גישות נוספות להבנת משמעות "שפין".
  

   

 תמונה 1. בקיית הכרשינה – צולמה בחרמון על ידי יואב גרטמן
 

 

תמונה 2. חמצה – תרמילים סגורים ופתוחים. ניתן לראות שהזרעים אינם מחוברים לקשוות התרמיל.    צילם: Eitan f


הרחבה

דברי המשנה "ואין שולין את הכרשינין" נתונים למחלוקת גרסאות. הגרסה שלפנינו היא "אין שולין" אך קיימת גירסה נוספת ובה נאמר "אין שורין". הגרסה בכת"י קאופמן, הנחשב למדוייק, היא "אין שורים את החילתית בפושרים אבל נותנה לתוך החומץ ואין שורים את הכרשינים ולא שפים אותם אבל נותן הוא לתוך הכברה או לתוך (ה) הכלכלה וכו'". כך היא הגרסה ברי"ף וברא"ש וכך גורס גם רבי יהוסף אשכנזי המובא ב"מלאכת שלמה". המאירי (שם) מביא את שתי גרסאות אלו אך לדעתו משמעותן זהה: "אין שורין את הכרשינין ויש גורסין אין שולין והכל אחד, והענין הוא הצפת מים עליהם בכלי, והפסולת עולה למעלה, ואדם אוכל מן התחתונות שרויות, ואיסורו משום בורר. וכן אין שפין אותם ביד להסיר פסלתן, שכל זה דרך ברירה, אבל נותנין לתוך הכברה או לתוך הכלכלה שהיא נקובה, ומקצת הפסולת נופל מאליו והוא אוכל מתוך הכברה, שהרי ברירה זו מאליה היא באה". לשיטתו כל הפעולות שהמשנה אוסרת לבצע בכרשינים טעמן אחד והוא איסור בורר. קדם למאירי בגישה זו רש"י אלא שגירסתו היא שולין: "ואין שולין את הכרשינין - מציף עליהם מים בכלי לברור פסולתן, כדתנן במסכת ביצה: אף מדיח ושולה. ולא שפין אותן - ביד, להסיר פסולת, דהוה ליה בורר". באופן זהה מפרש גם רע"ב במשנה. שיטת הפרדה זו של פסולת הכרשינין תחת השם "שולה" מופיעה בגמרא בביצה (יד, ע"ב) לגבי הפרדת הפסולת: "רבן גמליאל אומר אף מדיח ושולה. תניא, אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: כך היה מנהגן של בית רבן גמליאל: שהיו מביאין דלי מלא עדשים ומציפין עליו מים, ונמצא אוכל למטה ופסולת למעלה. והתניא איפכא? לא קשיא; הא בעפרא, הא בגילי". מפרש רש"י: "ומציפין עליו מים - ונותנים בו מים עד שצפים על האוכל. איפכא - אוכל למעלה ופסולת למטה. עפרא - למטה מן האוכל. גילי - קש, למעלה מן האוכל". דברי רש"י האומר ש"גילי" הם קש מגדירים עבורנו מהי ה"פסולת" הקיימת בכרשינין. 
 

משמעות "שורין"

כאמור לעיל ניתן לפרש ש"שורין" זהה ל"שולין" וכך מפרש הר"ן: "אין שורין את הכרשינין – מציף עליהם מים בכלי לברור פסולתן". בדרך זו מפרשים גם המאירי שצוטט לעיל ושו"ע (או"ח, שיט ח') ועל פי שיטה זו האיסור הוא משום בורר. מאידך גיסא רוב המפרשים הגורסים "שורין" סוברים שאיסור השרייה הוא כאשר היא משמשת לתיקון המאכל עצמו. מפרש בעל "מלאכת שלמה" (שבת, פ"כ מ"ג): "מצאתי דגרסינן שורין ברי"ש ואם כן צריך לפרשו לשון שרייה ממש כמו ששנינו לעיל בפרק א' אין שורין דיו סממנין וכרשינין וכו'". גם ה"קרבן נתנאל" משווה בין משמעות "שורין" בסוגייתנו לנאמר במשנה בשבת (פ"א מ"ה): "בית שמאי אומרים: אין שורין דיו וסממנים וכרשינים אלא כדי שישורו מבעוד יום ובית הלל מתירין". ברור שהשרייה שם לא נועדה לצורך הפרדת הזרעים מהפסולת שהרי לשם כך אין חשיבות להשרייה מבעוד יום. מפרש כאן הרמב"ם: "כרשנין "אלכרסנה". ודרך לשרותה ואח"כ מאכילין אותה לבקר" (6). שרייה זו הכרחית לצורך אכילה הן כדי לרכך את הזרעים והן כדי לשטוף אותם מהחומרים הרעילים הספוגים בהם. השרייה מסוג זה מופיעה גם במשנה במעשר שני (פ"ב מ"ד): "כרשיני מעשר שני יאכלו צמחונים, ונכנסים לירושלם ויוצאין ... ושל תרומה בית שמאי אומרים שורין ושפין בטהרה ומאכילין בטומאה ובית הלל אומרים שורין בטהרה ושפין ומאכילין בטומאה וכו'". מפרש הריבמ"ץ: "כרשיני תרומה בית שמי אומרים שורין ושפין. פירוש כששורין אותן במשקין כדי להכשירן לאוכל, וכששפין אותן, פירוש כשמסיר הקליפה מעליהן, אי נמי טוחנן, כדמתרגמינן ושפית יתיה בשופינא וכו'". בר"ש מצאנו: "שורין - דרך להשרותן במים להכשירן לאכילה כדאמר בפ"ק דשבת. גם הראב"ד (רמב"ם, הלכות שבת פ"ט הלכה י"ד) סובר שאיסור השרייה איננו משום ברירה אלא בגלל פעולה המתבצעת על ה"אוכל" עצמו אלא שכנראה מטעם שונה: "... ושריית דיו וסמנין משום לש באו לה ולא משום צבע המים, כמו שרית הכרשינין וכעין מים וקמח או מים ועפר".
 

משמעות "שפין"

הר"ש (מעשר שני, שם) מפרש: "ושפין - כותשין אותן להשיר קליפתן מלשון ואכות אותו תרגום ושפית". הרמב"ם בפיהמ"ש: "ושפין פירוש כמו מקנחין או ממרחין ביד וכו'" וכך מביא תוי"ט את דבריו. מאידך גיסא במהדורת הרב קאפח הובאה נוסחה שונה בפירוש הרמב"ם: "ושפין. משפשפין ביד". רע"ב מפרש: "ולא שפין. אותן ביד להסיר פסולתן דהוה לה בורר". ברצוני להוסיף הצעה שונה לפועל "שפין" (7). מצאנו בגמרא בבבא מציעא (ס ע"א): "רבי יהודה אומר: השופה יין לחבירו הרי זה לא יערב של אמש בשל יום, ולא של יום בשל אמש". מפרש שם רש"י: "השופה יין - כל דבר הצלול הנזרק בנחת מכלי אל כלי שלא יתערבו בו שמרים קרו לה שפייה". גם בימינו משתמשים בפועל זה כדי לתאר מזיגת נוזלים מכלי אל כלי בעדינות על מנת להפריד את שכבת הנוזל העליונה. ייתכן והפעלים "שפין" ו"השופה" נגזרו ממקור זהה והוראתם אחת. לאחר שהפסולת צפה בכלי יש לשפות אותה לכלי אחר על מנת לבודד ממנה את הזרעים הכבדים ששקעו בתחתית הכלי. ייתכן וניתן לפרש שבשלב הראשון שרו את התרמילים על מנת להפיג את הטעם המר של הזרעים ("שורין") ובהמשך ניתן היה לשפות את הנוזל העליון ולהפטר מהפסולת ("שפין").

הסבר זה נוח יותר כאשר אנו מתייחסים לטיפול בכרשינין. ההצעה של הר"ש ששפין הכוונה לכתישה ("ושפין - כותשין אותן להשיר קליפתן", במשנה במעשר שני) לא ברורה שהרי אין צורך לכתוש את תרמילי הכרשינה על מנת להוציא מתוכם את הזרעים ודי לקלפם. גם הצעת רע"ב צריכה עיון שהרי המשנה בשבת (פ"כ) עוסקת כל כולה במלאכות שמטרתן להכין את הכרשינים למאכל ולבודד אותם מתוך הפסולת וכיצד משתלבת כאן המלאכה של שפשוף הבשר עם הכרשינים לצורך רפואה (8) ("שורין - במים ושפין על הבשר, בטהרה, בנטילת ידים וכו'", שם). אם נניח שאכן "שפין" היא פעולת סלוק הפסולת לאחר ההצפה במים הדברים מחוורים וכך אכן נהגו בבית רבן גמליאל. אם נפרש ש"שפין" איננו פעולת קילוף (או פעולה דומה לה) אלא הפרדת פסולת צפה במים עשויות להיות לכך השלכות "הלכה למעשה" אולי אף לכל הקטניות וצמחים אחרים שהרי מצאנו ב"תפארת ישראל" (שבת, פ"כ מ"ג) המבין בדברי המג"א (או"ח סימן שי"ט סק"ט) שאיסור זה קיים גם "בשאר עשבים" ואיננו מיוחד לכרשינין. 
 

   
תמונה 3.  בקיית הכרשינה     
מקור:  Johann Georg Sturm,  Painter: Jacob Sturm
   תמונה 4. בקיית הכרשינה         צילם: Fornax
 

 

   
 תמונה 5.  פול - פריחה    תמונה 6.  פול - תרמילים

 


(1) יש לזכור שהקביעה של "אוכל" בניגוד ל"פסולת" בקטניות איננה מבוססת על קריטריון בוטני בלבד אלא תלויה באופן השימוש הספציפי למין. לגבי התורמוסים אנו מוצאים שדווקא הזרעים נחשבים לפסולת. "הבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהם חייב, מפני שהפסולת שלהם ממתקת אותם כשישלקו אותו עמהם ונמצא כבורר פסולת מתוך אוכל וחייב" (שו"ע או"ח סי' שי"ט סעיף ו').
(2) כך נפסק בשו"ע או"ח שי"ט ס"ח.
(3) הרב נויבירט חילק ב"שמירת שבת כהלכתה" (מהדורה חדשה, פ"ג סכ"ב, הערה מ"ח) בין כרשינים שבהם הפסולת אינה דבוקה לגוף הכרשינים אלא מונחת ביניהם ולכן השרייה נחשבת כברירה בניגוד לפסולת כגון עפר הדבוקה לפרי עצמו שבזה הרחיצה נחשבת כקילוף הפרי וכדרך אכילה. בספר ארחות שבת (פ"ג, הערות קכ"ח – קכ"ט) כתב חילוק אחר, בכרשינים שורים כמות גדולה של ירקות שביניהם מצויה פסולת וזה נחשב לתערובת ואסור משום בורר ואילו בשטיפת פרי בודד הלכלוך לא נחשב כמעורב עם הפרי.
(4) אחד מהצעדים החשובים לקראת ביות צמחי זרעים למאכל היה שינויים במנגנוני הפצת הזרעים שלהם. בין הקטניות במזרח התיכון ניתן להבחין בארבע תבניות של שינויים מסוג זה שארעו במהלך הביות. א. השלב הראשון בביות העדשים, האפונה והטופח התרבותי היה מוטציה יחידה בגן עיקרי שמנע את התבקעות התרמיל. ב. בחימצה (חומוס) הביות נוצר על ידי הצטברות של כמה מוטציות בגנים משניים שהפחיתו את נשירת התרמילים ופיזור הזרעים. ג. גרגרנית החילבה הייתה מותאמת מראש לתירבות מאחר ומין הבר איננו מפזר זרעים. ג. בכרשינה ופול המשיך להתקיים פיזור חלקי של הזרעים.
(5) יש לזכור שבאופן זה הזרעים אינם ניתנים לאכילה ולכן אין מדובר בברירה לצורך אכילה מיידית.
(6) לדעת "שער הציון" מסיבה זו לא הביא הרמב"ם את הלכות משנה זו ב"יד החזקה" משום שהאיסור איננו קשור למלאכת בורר אלא למלאכה אחרת ("שעל ידי השרייה הוא משווה אוכלא וכו'") והן נכללות בה. 
(7) לא מצאתי להצעה זו תימוכין בדברי המפרשים אך ייתכן ויש מקום לבודקה.
(8) "אין שורין את המורסן לתרנגולים אבל חולטין. האשה לא תשרה את המורסן שתוליך בידה למרחץ, אבל שפה היא בבשרה יבש. לא ילעוס אדם חיטין ויניח על מכתו בפסח מפני שהן מחמיצות" (פסחים, פ"ב מ"ז).
 
 

מקורות עיקריים:

יהודה פליקס, הצומח החי וכלי החקלאות במשנה (עמ' 91).

 

לעיון נוסף:

זהר עמר, גידולי ארץ ישראל בימי הביניים (עמ' 85-86).
זהר עמר, ספר הקטורת (עמ' 128-129). על זיהוי בורית כרשינה.
באתר צמח השדה: "בקיית הכרשינה",  "בקיית הכלאיים" (מין קרוב לכרשינה).

Zohari, D., Hopf, M., 1988. Domestication of plants in the old world. Oxford Clarendon Press, Oxford

Gh. Sadeghi et al. Canavanine Content and Toxicity of Raw and Treated Bitter Vetch (Vicia ervilia) Seeds for Broiler Chicken. International Journal of Poultry Science 3 (8): 522-529, 2004


 א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 


כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר