סקר
מסכת תמורה
קשה מאוד
קשה
ממוצעת
קלה


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

חזא תורמוסא דשלקי להו עובדי כוכבים ואכלי ישראל - תורמוס

 

"ר' חייא בר אבא איקלע לגבלא ... חזא תורמוסא דשלקי להו עובדי כוכבים ואכלי ישראל, ולא אמר להו ולא מידי; אתא לקמיה דרבי יוחנן, א"ל: ... ועל תורמוסן משום בישולי עובדי כוכבים משום שאינן בני תורה ... על תורמוסן משום בישולי עובדי כוכבים לפי שאינן בני תורה - טעמא דאינן בני תורה, הא בני תורה שרי, והאמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: כל שנאכל כמות שהוא חי - אין בו משום בישולי עובדי כוכבים? ר' יוחנן כי הך לישנא סבירא ליה, דאמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: כל שאינו עולה לשולחן של מלכים ללפת בו את הפת - אין בו משום בישולי עובדי כוכבים, טעמא דאינן בני תורה, הא בני תורה שרי" (עבודה זרה נט ע"א).

פירוש: מסופר: ר' חִיָּיא בַּר אַבָּא אִיקְלַע [הזדמן] ליישוב גַּבְלָא, חֲזָא [ראה] שם בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל דְּמִיעַבְּרָן [שמעוברות] מִגּוֹיִם שֶׁעמדו להתגייר וכבר מָלוּ וְעדיין לֹא טָבְלוּ, חֲזָא חַמְרָא דְּמָזְגוּ [ראה יין שמוזגים] גּוֹיִם וְשָׁתוּ יִשְׂרָאֵל [ושותים יהודים], חֲזָא תּוּרְמוּסָא דְּשָׁלְקִי לְהוּ [וראה תורמוס ששולקים, מבשלים, אותו] גּוֹיִם וְאָכְלִי יִשְׂרָאֵל [ואוכלים יהודים], וְלֹא אָמַר לְהוּ [להם] וְלֹא מִידֵי [דבר] לתקן את מעשיהם. לאחר זמן אֲתָא לְקַמֵּיהּ [בא לפני] ר' יוֹחָנָן וסיפר לו על הדברים שראה, אָמַר לֵיהּ [לו] ר' יוחנן: צֵא וְהַכְרֵז עַל בְּנֵיהֶם של אותם גוים שֶׁהֵן מַמְזֵרִים, וְהכרז עַל יֵינָן שאסור מִשּׁוּם יֵין נֶסֶךְ, וְהכרז עַל תּוּרְמוּסָן שאסור מִשּׁוּם בִּישּׁוּלֵי גוֹיִם מִשּׁוּם שֶׁאֵינָן בְּנֵי תוֹרָה ... ועל מה שאמר לו ר' יוחנן וְעַל תּוּרְמוּסָן גזרו מִשּׁוּם בִּישּׁוּלֵי גוֹיִם, לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי תוֹרָה, וצריך להרחיקם מדבר הדומה לאיסור. מדייקים: טַעְמָא [הטעם, דווקא] משום שאֵינָן בְּנֵי תוֹרָה, הָא [אבל] אם היו בְּנֵי תוֹרָה שָׁרֵי [מותר]? וְהָאָמַר [והרי אמר] רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק אָמַר רַב: כָּל שֶׁנֶּאֱכָל כְּמוֹת שֶׁהוּא חַי אֵין בּוֹ מִשּׁוּם בִּישּׁוּלֵי גוֹיִם, אבל תורמוס, כיון שהוא מר מאד ודאי אין אוכלים אותו בעודו חי, ואם כן בכלל בישולי גוים הוא! ומשיבים: ר' יוֹחָנָן כִּי הַךְ לִישָׁנָא סְבִירָא לֵיהּ [כלשון האחרת סבור הוא] בענין זה, שאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק אָמַר רַב: כָּל שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה לְשׁוּלְחָן שֶׁל מְלָכִים לְלַפֵּת בּוֹ אֶת הַפַּת אֵין בּוֹ מִשּׁוּם בִּישּׁוּלֵי גוֹיִם, והתורמוס אינו מאכל חשוב שיעלה על שולחן מלכים. ולכן, טַעְמָא [הטעם, דווקא] משום שאֵינָן בְּנֵי תוֹרָה אוסרים להם, הָא [הרי] אם היו בְּנֵי תוֹרָה שָׁרֵי [מותר].  (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ)


שם עברי: תורמוס תרבותי   שם באנגלית: White Lupin   שם מדעי: (Lupinus albus (termis

שם נרדף במקורות: תורמוסא    שמות בשפות אחרות: ערבית - תורמוס


נושא מרכזי: מהם מאפייני התורמוס המופיעים בסוגיה?


מסוגייתנו עולות שתי נקודות שנוכל לבססן בעזרת מקורות נוספים בספרות חז"ל. א. לא ניתן לאכול את התורמוס בעודו חי ויש צורך להכינו למאכל. ב. התורמוס הוא מאכל שאיננו עולה על שולחן מלכים כלומר הוא מזון המיועד לעניים או אפילו לבהמות. במסכת ביצה (כה ע"ב) מתואר אופן ההכנה של התורמוס: "תורמוסא מקטע רגליהון דשנאיהון של ישראל. שנאמר ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ויעבדו את הבעלים ואת העשתרות ... ממשמע שנאמר ויעזבו את ה', איני יודע שלא עבדוהו? ומה תלמוד לומר ולא עבדוהו? אמר רבי אלעזר: אמר הקדוש ברוך הוא: אפילו כתורמוס הזה, ששולקין אותו שבע פעמים ואוכלין אותו בקנוח סעודה לא עשאוני בני בני". מפרש רש"י: "תורמוס - מין קטנית, עגול כמין עדשה ורחב כמעה קטנה, והוא מר מאוד, עד ששולקין אותו שבע פעמים ונעשה מתוק וטוב עד שיאכל למטעמים בקנוח סעודה". מקטע רגליהון דשונאי ישראל - דכתיבי שבעה עבודה זרה בהאי קרא, ולבסוף ויעזבו את ה', התורמוס הזה, לאחר שהטריח את בעליו שבע פעמים - הוא חוזר למוטב, והן הטריחו את בוראן להביא עליהן פורעניות, ולהכעיסו בשבעת אלה, ולא חזרו בהן".

על הצורך בבישול ומעמדו הנחות של התורמוס אנו לומדים במשנה (שבת, פי"ח מ"א) ובגמרא (שבת, קכו ע"ב, קכ"ז ע"ב). אומרת המשנה: "מפנין אפילו ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים ומפני ביטול בית המדרש אבל לא את האוצר, מפנין תרומה טהורה ... והתורמוס היבש מפני שהוא מאכל לעניים וכו'. במשנה כפי שנכתבה בגמרא שלפנינו הגרסה שונה: "והתורמוס היבש מפני שהוא מאכל לעזים". בירושלמי הגרסה היא "והתורמוס היבש מפני שהוא מאכל לעניים" (שבת, פי"ח דף טז טור ב /מ"א). מפרשת הגמרא (שבת, קכז ע"ב): "והתורמוס היבש כו'. דווקא יבש, אבל לח לא. מאי טעמא? כיון דמריר לא אכלה". משתמע מהגמרא שהזרעים הלחים אינם ראויים אפילו למאכל לבהמה משום שאם היו ראויים ניתן היה לטלטלם (על פי המשנה "רשב"ג מתיר בלוף מפני שהוא מאכל עורבין"). נראה אם כן שקיימות 3 דרגות באפשרות השימוש בתורמוס: זרעי תורמוס לחים שזה עתה נקטפו אינם ראויים כלל למאכל. לאחר ייבושם אוכלים אותם עניים או לפי הגרסה השניה עזים. שאר בני אדם אוכלים את זרעי התורמוס רק לאחר שנשלקו כראוי (שבע פעמים). ראוי להעיר שזני התורמוס המודרניים, שהתקבלו לאחר ברירה ממושכת, אינם מרים ולכן הם נקראים תורמוס מתוק.

לאופן הכנת התורמוס למאכל יש השלכה הקשורה להלכות ברירה. למדנו בגמרא בשבת (עד עא): "חזקיה אמר: הבורר תורמוסים מתוך פסולת שלהן חייב. לימא קסבר חזקיה אוכל מתוך פסולת אסור? שאני תורמוסים דשלקי ליה שבע זימני, ואי לא שלקי ליה מסרח, וכפסולת מתוך אוכל דמי". הלכה זו נפסקה בטור ובשו"ע (או"ח סימן שי"ט, סעיף ה): "הבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהם חייב מפני שהפסולת שלהם ממתקת אותם כשישלקו אותו עמהם ונמצא כבורר פסולת מתוך אוכל וחייב". משמעות הדברים היא שהתורמוסים עוברים תהליך ארוך מאד ועד שהם ראויים לאכילה הם עדיין במעמד פסולת (תוספת זו הוצעה על ידי ר' יונתן ברויאר). ניתן להוסיף שהעובדה שהפסולת "ממתקת" את התורמוסים מעניקה להם מעמד של "אוכל".  
 

      
 תמונה 1. תורמוס תרבותי          צילם:  Ghislain118    תמונה 2. זרעי תורמוס תרבותי      באדיבות עודד כהן

 

הרחבה

ביולוגיה

התורמוס הוא סוג במשפחת הקטניות ובתת-משפחת הפרפרניים. הסוג מונה כ – 300 מינים ברחבי העולם ומתוכם גדלים בר בארץ ישראל 7 מינים. ההבדלים בין המינים קטנים כאשר ההבדל הבולט לעין הוא צבע הפרח. עלי התורמוס מאוצבעים בעלי פטוטרת ארוכה. אונות העלה מכוסות בצפיפות בשערות לבנות קצרות המעניקות לעלים מרקם פרוותי (תמונה 4). הפרחים גדלים כתפרחת בעלת פרחים גדולים בצבע סגול, צהוב, לבן וכחול. ראה למשל את תורמוס ההרים (תמונות 3-6). לפרחים אין צוף ומשיכת החרקים מתבצעת על ידי עלי הכותרת הגדולים והצבעונים הנראים גם מרחוק. ההאבקה מתבצעת על ידי חרקים אך בדרך כלל ההאבקה עצמית. בדומה לשאר הפרפרנים הפרי הוא תרמיל בעל זרעים גדולים ושטוחים (תמונה 2) המכילים כמויות גדולות של חלבון ושמן. הזרעים מכילים חומרים רעילים ממשפחת האלקלואידים המעניקים לצמח טעם מר. חומרים אלו מגינים עליו משיני אוכלי עשב ואוכלי זרעים. בגלל גודל הזרעים ההפצה איננה יכולה להתבצע בעזרת הרוח. לאחר שהתרמיל מתייבש הוא מתבקע, קשוותיו מסתלסלות בצורת קפיץ וכך הזרעים "נזרקים" מתוכו.
 

      
תמונה 3. תורמוס ההרים – תל שכה בעמק האלה   תמונה 4. תורמוס ההרים

 

       
תמונה 5. תורמוס ההרים   תמונה 6. תורמוס ההרים – מופע וורוד


התורמוס מוזכר פעמים רבות בספרות חז"ל והכוונה היא ככל הנראה למין תורמוס תרבותי (תמונה 8). לעומת זאת מיני הבר שהיו בשימוש ובעיקר התורמוס הצהוב (תמונות 5-6) נקראו בשם פלסלוס. בגלל הקרבה הרבה בין מין התרבות ומין (או מיני הבר) הם לא נאסרו בהכלאה זה עם זה כדברי המשנה: "הלפת והנפוץ, והכרוב והתרובתור התרדים והלעונים, אינם כלאים זה בזה, הוסיף ר"ע: השום והשומנית, הבצל והבצלצול, והתורמוס והפלסלוס, אינן כלאים זה בזה" (כלאים, פ"א מ"ג). בתוספתא: "הוסיף ר' עקיבא השום והשמנית והבצל והבצלציל והתורמוס והפלוסלוס. אמר ר' שמעון: לא היה ר' עקיבא שונה אלא בשני זוגות אילו, אלא התורמוס והפלוסלוס אינן כלאים זה בזה" (תוספתא כלאים (ליברמן) פ"א מ"ב). התורמוס התרבותי מהווה, עדיין, גידול חקלאי בארצות הים התיכון ובמיוחד במצרים אם כי גידולו הולך ומצטמצם. באיטליה, ספרד ופורטוגל התורמוס משמש כחטיף מקובל ונמכר בדוכנים כזרעי חמנייה. בארץ ניתן למצוא את זרעי התורמוס מוצעים למכירה בשווקים בערים הערביות. משמיל קליין שמעתי שבמורדות הר אביטל וכן ביער אודם ברמת הגולן, נמצא בשנים האחרונות תורמוס לבן המיוחס על ידי חלק מהחוקרים לשרידי גרעיני תורמוס לאכילה שהשאירו במקום חיילי הצבא הסורי.

התורמוס הצהוב משמש בעיקר כ"זבל ירוק" על מנת לטייב את השדות עבור גידולים אחרים ובעיקר דגניים. על שורשי הקטניות, כדוגמת התורמוס, מתפתחות פקעיות (תמונה 7) המכילות חיידקים המקבעים חנקן חופשי מהאוויר והופכים אותו לתרכובות חנקניות הזמינות לצמחים. חלקי הצמח העשירים בתרכובות חנקן נשארים בקרקע לאחר הקציר ומשמשים כדשן אורגני המכונה "זבל ירוק" משום שמקורו בצמחים חיים ולא בצמחים שכבר עברו תהליכי פירוק (קומפוסט). 
 

       
תמונה 7.  תורמוס תרבותי         צילם: שמיל קליין   תמונה 8.  פקעיות חנקן על שורשי שיח בוטנים (משפחת הפרפרניים)    

 

       
תמונה  9. תורמוס צהוב         צילם:  Marmot   תמונה 10.               צילם:  Carsten Niehaus


מוצאו של התורמוס התרבותי הוא מאחד ממיני (זנים או תתי מין) הבר המצויים באזור הים תיכוני. אב המוצא זוהה בוודאות רבה יחסית משום שזני מין הבר ומין התרבות מכליאים ביניהם באופן חופשי ובעלי מבנה כרומוזומלי זהה (2n=50). תתי-מין אלו נחשבו בעבר כמין נפרד ונקראו Lupinus graecus ומאוחר יותר נכללו כתת מיןgraecus בקבוצה של Lupinus albus. צורות הבר מתאפיינות בתרמילים מתבקעים, זרעים קטנים וקליפות זרע צבעוניות ועבות יותר. מועד ביות התורמוס ומקומו לא ברורים ואסתפק בהצגת כמה מההצעות המופיעות בספרות. הקושי לקבוע את מועד הביות נובע ממיעוט שרידים הקדומים לתקופה הרומית. מאידך גיסא ההיעדר המוחלט של גידול זה באתרים נאוליתיים באגן הים התיכון מצביע על ביות מאוחר יחסית.

יש הסוברים שתחילת הביות לפני כ – 5,000 שנה במצרים העתיקה. לדעת זהרי והופף (הפנייה ברשימת המקורות) תפוצת צורות הבר של Lupinus albus עשויה להצביע על כך שקטנית זו תורבתה היכן שהוא באגן האגאי. במקורות אחרים רווחת הדעה שהתחלת הגידול החקלאי של התורמוס התרבותי הייתה בחצי האי הבלקני ואולי ביוון העתיקה משום ששרד בו עד ימינו מגוון המינים הגדול ביותר של צמחי תורמוס מבויתים ומיני בר. חלק ממיני הבר הם למעשה צאצאים של תתי מין של התורמוס התרבותי (termis ו - albus) ש"התפראו" והפכו למיני בר (מנקודת ראות ביולוגית השימוש במונח "מיני בר" בהקשר זה בעייתי כפי שהעיר אחד הקוראים(1)). הרקע היווני של תירבות התורמוס בא, אולי, לידי ביטוי בשמו היווני thermos המתורגם ל"חם" ואכן, כאמור, בשווקי ארצות רבות נמכרים עד היום זרעי תורמוס שלוקים כחטיף. מיוון התפשט התורמוס צעד אחר צעד לארצות השכנות ובמיוחד למצרים ורומא העתיקה. המופעים בעלי הזרעים הלבנים והפרחים בגוון וורוד וכחול או וורוד בהיר (Lupinus termis) התפשטו בעיקר לדרום (מצרים, לוב וישראל) ואילו המופעים בעלי הזרעים הלבנים והפרחים בצבע כחול אפרפר או לבן (Lupinus albus) התפשטו מערבה לאיטליה והלאה. בתקופה היוונית רומית התורמוס כבר היה ידוע היטב ומכאן גם האזכורים הרבים במשנה ובתלמוד.  

 


(1)  לפני תירבות הצמחים בידי האדם כלומר גידולם ה"מלאכותי" בשדה חקלאי היו כל מיני הצמחים "צמחי בר" (Wild type) ואכן במקרים רבים מאד אנו מסוגלים לזהות את אבות מוצא אלו. אחד מהאמצעים המסייעים לזהות את אבות המוצא  הוא מחקר גנטי למשל על ידי השוואת מספר הכרומוזומים ו/או יכולתם של שני הטיפוסים להכליא באופן חופשי. יחד עם זאת יש להדגיש שקיימות דוגמאות שבהן נוצרים מחסומים ל"זרימת גנים" בין אב המוצא והמין המבויית ואין אפשרות להכליאם.  כשצמח מתורבת, הוא נשאר, בדרך כלל, ביולוגית אותו המין (species) כמו טיפוס הבר אם כי לעיתים ניתן לפגוש בספרות שימוש במונח תת-מין ביחס למין המבויית. מאידך גיסא כאשר טיפוס תרבותי של מין מסוים "מתפרא", כלומר גדל ספונטנית בטבע כ"פליט תרבות" (naturalized) לאחר כמה דורות עשויות כמה מתכונותיו להשתנות כתוצאה מתנאי סביבה שונים ואינטרקציה עם אורגניזמים אחרים, כיום מעמדם הטקסונומי של פליטי התרבות המוכרים זהה למין המבויית משום שעדיין לא נמצאו פליטי תרבות שאינם מכליאים עם המין המבויית אך לא מן הנמנע שבעתיד ימצאו כאלו. די אם תיזמון מועד הפריחה של הטיפוס ה"מתפרא" ישתנה בהשוואה למין המבויית כדי להצדיק את הגדרתם כיחידות טקסונומיות שונות. השימוש שנעשה לעיל במונח "מיני בר" ביחס ל"פליטי תרבות" של התורמוס איננו משקף את ההגדרה הטקסונומית ונכון יותר לכנותם "טיפוסי בר".  

 

מקורות עיקריים:

אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 10 (עמ' 153-154).
י. פליקס, הצומח החי וכלי החקלאות במשנה (עמ' 124,168).
י. פליקס, כלאי זרעים והרכבה – הוצאת דביר, מסכת כלאים, תל–אביב תשכ"ז (עמ' 88-89).
ז. עמר, גידולי ארץ ישראל בימי הביניים (עמ' 98-99).
ג. סטטמן, כ"תורמוס הזה ששולקים שבע פעמים" – צמח התורמוס במקורות חז"ל , "חלמיש" 6, 1988.
 

D. Zohary and M. Hopf, Domestication of Plants in the Old World, third edition (Oxford: University Press, 2000), pp. 123-124

לעיון נוסף:

ח. צ. אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 124-125, 171). על זיהוי התורמוס והפלסלוס.
תורמוס ההרים באתר צמח השדה
תורמוס צהוב באתר צמח השדה



א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.


כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר