שורש הקדושה בשורש המרי / הרב דוב ברקוביץ
מסכת תמורה
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
הסתירה בין איסור המרת הקרבן ובין תקפות המעשה מתפרשת לאור מעמד האדם כישות בת-עונשין. האחריות והמחויבות לצו הא-ל מעניקות זיקה לקודש
אם אדם מקדיש בהמה לשם קרבן ומחליף אותה באחרת, הבהמה השנייה נקראת "קרבן תמורה". התורה קובעת ששתי הבהמות "קדושות" ומוקרבות על המזבח.
הלכות "תמורה" מעוררות תמיהות קשות. לשון הכתוב היא: "וְאִם בְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַה' כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַה' יִהְיֶה קֹּדֶשׁ. לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה, וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ" (ויקרא כז, ט-י). משמע שאסור להמיר בהמה שהוקדשה, בין אם מדובר במקרה של הוזלת ערך הקרבן בהמרת "טוב ברע" ובין אם מדובר בהמרת "רע בטוב". בכל מקרה ההמרה אסורה ואין לחלל "כל אשר ייתן ממנו לה'". כיצד אם כן נקבע לצד העיקרון ש"לא יחליפנו ולא ימיר אותו", שההמרה, אם היא נעשית, תקפה?
חכמי התורה שבעל פה חידדו את הסתירה הפנימית שביסוד מעמדו של קרבן התמורה. זוהי לשון המשנה הפותחת את מסכתנו:
הַכֹּל מְמִירִים, אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים.
לֹא שֶׁאָדָם רַשַּׁאי לְהָמִיר, אֶלָּא שֶׁאִם הֵמִיר מוּמָר, וְסוֹפֵג אֶת הָאַרְבעים (מלקות על שעבר על "לא תעשה" שבתורה).
המשנה איננה חוסכת מילים – הממיר הינו פושע אשר עבר על מצוות התורה. המשנה אף מחברת ברמז בין פעולת המרת הקדושה מבהמה לבהמה לבין "המרה" במובן של "מרי" נגד רצון הבורא. גם הביטוי "מומר" מופיע בתלמוד במובן של אדם המורד בתורה ובמצוותיה. והנה – למרות שהממיר "סופג את הארבעים", המרתו, תרתי משמע, מועילה!
מעמד של מצווה
פשר הסתירה שבשורש ה"המרה" נעוץ בהבנה שהקדושה מקננת גם בעומק נפשו של המורד בתורה. גם בשעה שאדם עובר על הציווי "לא יחליפנו ולא ימיר אותו", זיקתו לקודש תקפה ופעילה. מעשה החטא אינו פוגע בפניית האדם להתקרב לבורא, כמו שההקדשה אינה מטהרת את החטא. מתוך כך אפשר להבין למה שובצו הלכות קרבן תמורה בלב לבה של פרשיית נדרי "ערכין", שבה העמידה התורה את הערך המוחלט של נפש האדם בעיני הבורא, ללא קשר לדרגתו, ולמה מסכת תמורה סודרה מיד אחרי מסכת ערכין, ולא, כמצופה, אחרי המסכתות העוסקות בהלכות הקרבנות.
בחשיבה בסגנון של "הפוך על הפוך" טוענת הגמרא כי שתי הפעולות הסותרות לכאורה - המרת רצון הבורא והמרת הקרבן המוצלחת - קשורות זו לזו. מהו בסיס הזיקה הבלתי ניתנת לערעור של יהודי, גם "מומר", לקדושה? הצעת הגמרא היא: היותו בר עונשין. זהותו הקיומית של יהודי הינה כמצווה, כבעל אחריות אישית הנתבע להיענות למצוות התורה ולעמוד בתוצאות בחירתו. במובן זה גם הממיר מצליח בעסקי הקדשותיו דווקא בגלל שהוא סופג את הארבעים.
כתוצאה מכך שומעת הגמרא את לשון המשנה, "אחד אנשים ואחד נשים", כמשקפת את אחד מיסודות קבלת התורה: "השווה הכתוב אישה לאיש לכל עונשין בתורה". גם אישה "ממירה" בגלל שזיקתה לקדושה ולזירת הקודש נגזרת, כמו אצל האיש, ממעמדה הקיומית כמצווה, בעלת אחריות אישית להיענות למצוות התורה ולעמוד בתוצאות בחירתה – בדיוק כמו האיש.
אין ציבור מומרים
נקודה זו מתחדדת על ידי העמדת "תמורת" אישה מול "תמורת" שותפים, שלגביה קבעה המשנה (דף יג ע"א): "יחיד עושה תמורה ואין הציבור והשותפין עושין תמורה". במדרש המובא בשם רבי שמעון בר יוחאי מנוסחת השוואה בין קרבן תמורה למעשר בהמה, שבו נקבע כי חובת הפרשת כל עשירי מוולדות שנה אחת בעדר אינה חלה על עדר שבשותפות.
כפי שלמדנו במסכת בכורות, בהפרשת מעשר בהמה הרועה מכניס את ולדות עדרו לדיר וסופר אותם, וכל עשירי קדוש. שורש קדושת העשירי איננו בפעולת האדם; העשירי קדוש בגין קביעת הציווי הא-להי. למרות זאת, מוטלת חובה על האדם לקחת חלק פעיל בהקדשה, בקביעת "העשירי" בדיבורו. שתי הפנים של התהוות קדושת העשירי מהוות תמונת שורש של המצווה. מחד, חובה על אדם החש את עצמו כאדון על החי להכיר שכל היש שייך לבורא, ובמיוחד כוח ההיוולדות. משום כך, קדושת העשירי אינה תלויה בו. מאידך, הבורא מזמין את האדם להיות שותף לו בהחלת הקדושה ביצוריו - לספור את הוולדות ולדקלם "עשירי קודש".
מתוך כך נקבע שאין חובת מעשר בהמה חלה בעדר של שותפים. עוקץ בעיית אדנות האדם על החי נוצרה כאשר מדובר ביחיד החש את עצמו כ"אלוהים" קטן על יצורי הבורא. חדות חובת ההכרה שכוח ההיוולדות הינו של הבורא מתעמעמת כאשר יותר מאדם אחד שותף למעמד הבעלות. ההשוואה שדורש רשב"י בין מעשר בהמה לבין קרבן תמורה באה לחדד את יסוד האחריות האישית של היחיד למעשיו מול מצוות הבורא כעניין חיוני ביסוד הלכות תמורה. "הממיר" קדושת קרבנותיו נעשה "מומר" לציווי הבורא רק כאשר בחירתו נעשית ללא כל שותף. באופן דיאלקטי, העמידה לפני הבורא חייבת להיות נוקבת ומוחלטת והיא היא המקיימת את ההמרה למרות האיסור.
ולמה אין תמורה בקרבן ציבור? אין כאן מקום להאריך, אך גם אי אפשר להימנע לגמרי מהסבר. בנים אינם יכולים להביא קרבן חטאת יחיד עבור אבותיהם; במובן זה הם אינם עומדים "תחת אבותם". כל אדם חייב לעמוד בעומק התביעה והדין לגבי מעשיו, ואין הוא יכול להוריש אותם לבניו. המיתה חוצה בין אחריות האבות למעשיהם לבין אחריות הבנים. לעומת זאת, מותר להקריב חטאת של ציבור שמתו בעליה, "לפי שאין הציבור מתים". קיומו של ציבור אינו כקיומו של יחיד. כל הדורות נחשבים כיחידה אחת, "כנסת ישראל" עומדת כגוף אחד לפני הא-ל. למציאות זו יש פן נוסף. "אין ציבור מתים" בגלל שאף פעם הוא אינו נענש עד כליה, אין מידת הדין נמתחת עליו באופן מוחלט. תמיד ישנם אלו שאינם "מומרים", ועוד, שורשה של כנסת ישראל תמיד נמצא בזיקה לקדושה ולקודש.
ליחיד - איש או אישה, גם זה הפושע - זיקה לקדושה היות שהוא אחראי באופן מוחלט למעשיו, עד ספיגת הארבעים ועד מוות, שלא כמו הציבור, שבזכות קדושתו אינו מת לעולם.
המרדה לא מובהקת
אופיו המיוחד של קרבן התמורה מוביל את הגמרא לבירור עקרוני במהותה של המרת הציווי הא-להי וחיבורה לקודש. זאת בכמה שלבים:
1. מבחן המרת רצון הבורא ומצוותיו הינו עונש מלקות. נשאלת השאלה: האם אדם לוקה גם כאשר הוא מפר מצווה מבלי לעשות מעשה כלשהו? למשל, במצוות מרכזיות בזירת "בין אדם לחברו" - "לא תשנא את אחיך בלבבך" ו"לא תחמוד" - ההמרדה מתבטאת ברגש, בלב ובנפש, ולא במעשה. האם לוקים על "לאו שאין בו מעשה"? שמא ללא פעולה במציאות אין מימוש מלא של כוח הרצון, והמרי אינו מובהק. חכמים חלקו על כך לאורך הדורות כאשר המגמה הייתה ש"לא לוקין".
2. ישנן פעולות שבהן אדם מקיים מצווה ובד בבד עובר על מצוות "לא תעשה". למשל, אדם המפריש ביכורים מיבולו לפני שהפריש תרומה לכהן מקיים מצווה בעצם הפרשת הביכורים, אך עם העדפת הביכורים על התרומה הנחשבת כבעלת קדושה יתרה הוא חוטא. חטא שיש בחובו מצווה איננו מבטא המרדה מובהקת, ואין בו מלקות (מתוך שרבא מתייחס להמרת קדושת קרבן בהקשר זה, אנו למדים שעל אף שהמרה איננה מצווה, בגלל הזיקה האותנטית לקודש שבנפש החוטא היא נחשבת כמצווה).
3. הבירור החשוב ביחס בין ההמרדה לזיקה לקודש נמצא במחלוקת אביי ורבא על אודות דברים שאמרה התורה שלא לעשותם, ועבר אדם ועשאם: האם מעשהו עשוי (אביי) או לא (רבא)? בשבוע שעבר בטור זה התייחס אלכס טל לכך שאחרי סדרה ארוכה של קושיות, פעם על אביי ופעם על רבא, מתכונת התירוץ קבועה: מדובר על מקרה מיוחד, שבו אביי מסכים לרבא או להיפך. אם כן, כפי שהגמרא עצמה שואלת, במה חולקים החכמים? לא אעמוד על התשובה לשאלה, אלא על מטרת הגמרא בהעמדת מהלך הנראה על פניו כעקר.
שני פנים בקודש
המבנה של חמש עשרה הקושיות הינו של שבעה זוגות. כל זוג נוגע בתחום אחר של התורה והחיים - מה שמלמד שהעיקרון שלפיו בהמרדה תיתכן גם פנייה אותנטית לקודש אינו מוגבל לקרבן תמורה. למשל, בנישואי כהן גדול לאלמנה (או כהן לגרושה) הקידושין תקפים וגזלן ששינה את מה שגזל אינו חייב להחזיר את הגזל במצבו החדש, אלא משלם את שוויו שבשעת הגזלה. והנה לתוצאות מעשי אדם שעבר על הכתוב בתורה יש תוקף הלכתי.
הקושיה השמינית, האמצעית, היא מהפרשת ביכורים לפני הפרשת תרומה, מעשה שיש בו תוקף למרות האיסור – קושיה כנגד שיטת רבא. בסידור מקרה זה באמצע כל המהלך ביקשה הגמרא להבליט את ההבדל בין שתי הפנים של זיקת אדם לקודש. הפרשת התרומה מבטאת את חובת האדם להכיר שקניינו ורכושו שייכים לבורא ולמי שמשרת במקדשו. הביכורים לעומת זאת מדגישים את רצון הבורא לתת מברכת החיים לאדם. מטרת עריכת קושיה זו בדיוק באמצע חמש עשרה השאלות היא לקבוע שישנה עדיפות לחובת ההכרה ששורש החיות הינו בקודש - אך בד בבד להקנות ערך ראשוני לברכת החיים שהבורא מקנה לאדם לשם עיצוב פני משפחתו והחברה שבהן הוא חי.
במקרים רבים שבהם רבא (שסבר שתוצאת ההמרדה בטלה) מסכים לאביי מדובר בפעולת האדם בזיקה אל הקודש. הדוגמה המובהקת היא פתיחת מסכתנו: "הכל ממירים... וסופג את הארבעים". בכך רבא מבדיל בין ציות למצווה, שבו אדם אמור לכוף את רצונו לרצון הבורא, לבין הזיקה לקדושה ולקודש המביעה את הקיים בשורש נשמת האדם. ישנם גם מקרים שבהם אביי מסכים לרבא בפעולות הקשורות לזיקת האדם לקודש. במקרים הללו מדובר לאחר הקדשה כלשהי, כאשר אדם מבקש לפדות את המקודש, ובאופן מיוחד פעולת הפדיון גם אסורה וגם אינה מועילה. בכך מודגש המעמד המיוחד של חפצים שהוקדשו ההופכים לחלק מזירת הקודש, לעומת זיקת האדם לקודש, שעל אף הזיקה שבנשמתו יישאר בגין חופש בחירתו תמיד, לפחות באופן חלקי, מבחוץ.
בכל אותם המקרים המתייחסים לתחומי יחסי אישות וחברה, כאשר חטא האדם קשור לכוחות היצירה החיוניים שלו, מסכים רבא לאביי. אזי, כמו אצל הגזלן ששינה ושדרג את אשר גזל, הבורא כמו מכיר בחיוניות של ברכת האדם גם באותו מצב מפוקפק. מאידך, אביי מסכים לרבא שאין תוקף לתוצאות מעשה החטא כאשר מדובר בפגיעה בזולת שאין בה כל תוחלת חיות ויצירה, דוגמת לקיחת "ריבית קצוצה" בהלוואה, או כאשר המעשה פוגע בחובת האדם להכיר ששורש החיים הוא של הבורא, כדוגמת הכשרת חקלאי את יבולו לשימושו ללא הפרשת פאה לעניים.
במהלך הנראה על פניו כעקר מלמדת הגמרא שעל אף שאין השלכה מעשית למחלוקת בין אביי לרבא, המחלוקת מהווה דיון מעמיק ועקרוני בכל הקשור לזיקת האדם לקודש - ליחס בין חובתו לציית למצוות הבורא ולהיענש על פגיעה בהן לבין כוחות היצירה שבהם הבורא בירך אותו, ובעיקר בעצם שאיפתו שבנפש להתקרב.
