סוד ה'לישנא אחרינא' / אלכס טל

מסכת תמורה

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

הגרסאות השונות של סוגיות מסכת תמורה מתפרשות במחקר כהוספה סבוראית או כעיבוד אחר שנעשה בסופה של תקופת האמוראים. ההבדל אינו זניח

מחצית מסכת תמורה מאחורינו ואין ספק – מרגישים את ייחודה של המסכת. אכן, מסכת תמורה היא אחת מחמש המסכתות ה'מיוחדות' שבתלמוד הבבלי - יחד עם נדרים, נזיר, כרֵתות ומעילה - שעריכתן ולשונן שונה. אך לא רק בזה מתייחדת המסכת. מרובות בה סוגיות חלופיות המסומנות בספרות התלמודית כ'לישָנא אחרינא'. את אלה ניתן לזהות בדפוס הנלמד שלפנינו, אך יותר מכך, בכתבי היד ובראשונים – בייחוד ר' גרשום, רש"י וה'שיטה מקובצת'. לשאלת התהוותן של סוגיות אלו השלכה גדולה על היצירה התלמודית, ובשורות הבאות נעיין באחת מהן.

בתחילתה של המסכת, חולקים ראשי האמוראים בדור הרביעי בבבל, אביי ורבא, בשאלה האם כל מילי דאמר רחמנא לא תעביד – אי עביד מהני (אביי) או לא מהני (רבא). היינו, דברים שאמרה תורה לא לעשותם – אם עבר אדם ועשאם האם מעשהו עשוי או לא. לאחר הצגת המחלוקת, פותח התלמוד בסדרה ארוכה של קושיות, פעם על אביי ופעם על רבא, כשמתכונת התירוץ קבועה – מדובר על מקרה מיוחד שבו אביי מסכים לרבא או להיפך.

בסופו של דבר נשאלת השאלה המתבקשת (דף ו עמ' א-ב): 'אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: והשתא דשנינן כל הני שינויי, דאביי ורבא במאי פליגי (וכעת, לאחר שתירצנו את כל הקושיות הללו, במה אביי ורבא חולקים)?'. כניסיון, מציע רב אשי שהמחלוקת היא בריבית קצוצה שנגבתה על ידי הלווה. לדעת אביי היא אינה יוצאת בדיינים ולדעת רבא יוצאת. הצעה זו נדחית, ובמקומה מגיעה הסוגיה למסקנה כי מחלוקת האמוראים היא ב'שינוי קונה'; במקרה שגזלן גזל חומר גלם ועשה בו שינוי, למשל גנב צמר וארגו לבגד - האם צריך להחזיר את הבגד שכמובן שווה יותר (רבא), או שאת הבגד שומר הגזלן לעצמו ומחזיר רק את שווי הגזלה (אביי). זהו מבנה המהלך, אך הוא מופיע בשתי צורות שונות מאוד, להלן בטבלה.



נשים לב: בשני התירוצים שלושה חלקים (2-4 בטבלה); בראשון ההצעה (ריבית קצוצה), בשני דחייתה, ובשלישי ההצעה הסופית – שינוי קונה/לא קונה. על אף המבנה הסכמתי השווה, השינויים בולטים לעין. בלשון הראשונה ההצעה מנסה לזהות את מחלוקת האמוראים הבבליים אביי ורבא עם מחלוקת קודמת של האמוראים הארצישראלים ר' אלעזר ור' יוחנן. בלשון האחרונה אין כל זיהוי כזה. גם הדחייה שבחלק השני שונה לחלוטין; הלשון הראשונה פורכת את הזיהוי בין מחלוקות האמוראים המדוברות, ואילו באחרונה הדחייה היא שאביי מודה לרבא גם בריבית קצוצה, ושוב נותרנו ללא מקרה שבו הם חולקים.

מאידך, השורות הראשונות והאחרונות שבשתי הלישָנות זהות כמעט לחלוטין. ואכן, רש"י עומד על כך: 'ובין האי לישנא ללישנא דשמיע לי בשינוי קונה ליכא מידי (אין כלום), אלא זה ירושלמי וזה בבלי'. רש"י מכנה כאן ובמקומות אחרים את הלישנות החלופיות כ'לשונות ירושלמיות', כיוון שלשונן משונה וקרובה לזו של אותן מסכתות מיוחדות שהזכרנו בראש דברינו. אך לגופו של עניין, רש"י כדרכו עומד על הנקודה החשובה שאין באמת הבדל בין הלישנות.

על כך גם מעירים התוספות בדף יז ע"א (מובאים בהשמטות לשמ"ק שבסוף המסכת):
וקשה להבין כל אלו הלשונות דתמורה במה הן חולקין. ואמר לי רבי דלא חולקין, אלא כל אחד פותרו לפי דעתו, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.
 

תוספת מאוחרת

רי"ן אפשטיין, בהסבירו נושא זה ברשימות שיעוריו שקובצו יחדיו לאחר מותו (מבואות לספרות האמוראים, עמ' 141), מפרש את המילה 'דעתו' שבתוספות כ'סגנונו'. כלומר, מדובר על סגנונות חלופיים בלבד, ללא כל השלכה עניינית מבחינת תוכן הדברים. ובאמת הדברים מסתברים כפי שראינו. אך עלינו להמשיך ולשאול כיצד נוצרה מציאות כזו של סגנונות כל כך שונים, שהרי לא מדובר פה בהתנסחות שונה בלבד. במסגרת הנתונה של שאלה, הצעה, דחייה והצעה סופית, חלק מהרכיבים שונה לגמרי!

ר' זכריה פרנקל (1801 [פראג, בוהמיה] – 1875 [ברסלאו, גרמניה]) נחשב כאבי מדע התלמוד המודרני. במאמר מאמצע המאה הי"ט הוא טוען שהלישנות האחרונות הן הוספות של סבוראים המאופיינות באריכותן ובהרחבתן. הסבוראים הם אותה קבוצת חכמים עלומה שלמדה את התלמוד לאחר שלבי עריכתו האחרונים, והיה להם ככל הנראה חלק בעיצובו הסופי. כיוון שכך, אותם מקומות שנראו בעיניהם כסתומים הורחבו או נוסחו על ידיהם בצורה יותר בהירה.

בדוגמה שלנו ניתן למצוא לכך תימוכין, על אף קיצורה היחסי של הלישנא אחרינא. בחלק 2 בטבלה, בלשון הראשונה, ההצעה היא שאביי ורבא חולקים בריבית קצוצה, אך לא מפורש מי מהם סובר שזו יוצאת בדיינים ומי לא. על כך שהדברים מצריכים ביאור מעיד רש"י המבהיר זאת (בסוגריים בטבלה) בזיהויו את אביי עם ר' יוחנן (לא יוצאת) ואת רבא עם ר' אלעזר (יוצאת). בלישנא אחרינא לא נדרש כל הסבר; לאחר הכותרת שהם חולקים ב'ריבית קצוצה', מובהר מי סובר מה. ייתכן אם כן שאחרי עריכת הסוגיה, כשזו נלמדה בבית מדרשם של הסבוראים, הם חשו צורך להבהיר את שגם רש"י הבהיר בפירושו – מאות שנים לאחר מכן. אשר לשאלה כיצד חדרו לשונות אלו לפנים התלמוד, עלינו לזכור שהתלמוד נשנה על פה, והסברי הסבוראים נקלטו ברציטציה של הסוגיה. ייתכן שכבר בשלב זה, או אולי כשהועלה התלמוד על הכתב, הכניס מאן-דהו את תוספת הפירוש פנימה לטקסט, עד שהפך לחלק ממנו. לעתים, כמו במקרה שלפנינו, השתמר זכר להוספה ('לישנא אחרינא'). לרוב, לעומת זאת, לא זוהתה התוספת כלל, ורק עיון מעמיק מסוגל לזהותה ולבודדה.

חשוב לציין שוב: לדידו של פרנקל, תופעת הלישנות קשורה לתהליך בתר-תלמודי, היינו למסורת הנוסח של הלימוד. במילים אחרות, סוגיית התלמוד אחידה, ופירושים שעליה חדרו לתוכה במהלך תולדות לימודה.
 

סוגיות שבחוץ

הצעתו של ר"ז פרנקל אינה מסבירה את כל ההבדלים בין הלישנות; הרי במקרה שלנו מדובר בהבדל מהותי בהצעה (2) ובדחייתה (3): השוואה בין מחלוקת אמוראים ארצישראלית לבבלית אל מול הקביעה כי אין בריבית קצוצה כל מחלוקת. בנוסף לכך, פרנקל מסתייע בלשונות המיוחדים של הלישנות האחרונות, כאשר הוא מזהה אותן עם לשונות גאונים מאוחרות. והנה, המחקר הראה מאז כי לשונות אלו עשויות להיות מקוריות וקדומות, אלא שהמסכתות המיוחדות שבהן הן מצויות לא עברו את מגהץ הלימוד שבישיבות הגאונים המרכזיות.

אי לכך, גורס רי"ן אפשטיין (שם) כי אין לפנינו תוספות סבוראיות, אלא 'סידור' אחר של הסוגיה. אחת הדוגמאות הידועות לאותו סידור אחר היא ה'לישנא דכלה' ו'לישנא דתרביצא'. ה'כלה' היא עיקר הישיבה, וה'תרביצא' אלו התלמידים היושבים מחוץ לשבע שורות הישיבה ומחוץ לכתליה. אפשטיין מזהה כמה מקרים של כפל סוגיות המתאימים לחלוקה זו (אם כי יש החולק עליו בכך, פרופ' ד' רוזנטל במאמר בתרביץ נ"ב). כלומר, בעוד ששלד הסוגיה שרד את המעבר מפנים בית המדרש החוצה, הוא 'מולא' בצורה שונה במקומות השונים. באופן דומה ניתן לתאר את התהוות הלישנות האחרונות, שגם אפשטיין מודה שמאוחרות הן ביחס לסידור הראשוני של התלמוד.

במבט שטחי, נראה ההבדל בין השקפותיהם של פרנקל ואפשטיין דק וכמעט זניח. אך הפרש גדול ביניהם וחשוב להדגישו. לדעת פרנקל (ורוזנטל הנזכר לעיל) מדובר על חלקים בתר-תלמודיים שבמהלך מאות רבות של שנות לימוד ומסירה חדרו לטקסט התלמודי עד שהפכו בו לבני בית. זיהוי חלקים אלו מאפשר ראייה נכונה של הטקסט המקורי מחד, וממקם את התוספת כמשנית ודחויה מאידך. לעומתו, אפשטיין משייך את הלישנות השונות לרובד היצירה התלמודית עצמה – גם אם לזה המאוחר יותר. שלב החדירה הוא העריכה, וחשיפת חלקים אלו מספקת לנו הזדמנות נדירה לצפות כמעט בשידור חי בתהליך הלימוד המקביל של הסוגיה התלמודית. לראייה זו, התוספת אינה משנית כלל, אלא היא 'פנים אחרות' של הסוגיה עצמה.

אין אנו באים כמובן להכריע בשאלות כבדות אלו, אך ייתכן שבחלק מן הסוגיות יש מקום לשלב בין הגישות. באופן טבעי, בסוגיות סבוכות ובעייתיות יש צורך בפרשנות נלווית, שיש להניח שנאמרה אף בין כותלי בית המדרש; אלא שבעוד שבפנים בית המדרש נשמרה ההיררכיה והפרשנות הופרדה בקפידה ממסורת הסוגיה, מחוצה לו עומעמו הגבולות. וכמו שלאורך ציר המקום – מבית המדרש וחוצה – ניתן לזהות טשטוש בין התחומים, גם לאורך ציר הזמן התופעה קיימת וגוברת. לא זו אף זו; אופיה של הסוגיה המאוחרת דיאלקטי יותר והפרשנות החיצונית לה משתלבת בה בצורה טבעית. באופן קיצוני אפשר לראות זאת באותם מקרים שבהם פירושי רש"י – מאות שנים מאוחר יותר – חדרו לטקסט התלמודי עד ללא הכר! כיוון שכך, ייתכן כי אותן סוגיות 'מועדות לפורענות' ובמהלך התהוותן ומסירתן נוצרו להן רבדים שונים של ניסוחים חליפיים ופרשנויות. במקרים כאלה, גם איזמל מנתחים חד ודק כזה של החוקר התלמודי יתקשה להפריד בין הדבקים.