סקר
מסכת תמורה
קשה מאוד
קשה
ממוצעת
קלה


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

שדה גפנים ושדה קנים – קנה מצוי

 

"אמר רב הונא: הקדיש שדה מליאה אילנות, כשהוא פודן פודה אילנות בשווין, וחוזר ופודה קרקע בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף. אלמא קסבר רב הונא: אדם מקדיש, בעין יפה מקדיש ... איתיביה: בית זרע, אין לי אלא בית זרע, שדה גפנים ושדה קנים ושדה אילנות מנין? ת"ל: שדה, מכל מקום. אמר ליה: הכא נמי פודה וחוזר ופודה" (ערכין, יד ע"א). 

פירוש: אָמַר רַב הוּנָא: הִקְדִּישׁ שָׂדֶה אחוזה מְלֵיאָה אִילָנוֹת, כְּשֶׁהוּא פּוֹדָן פּוֹדֶה את האִילָנוֹת בְּשָׁוְויָן, וְחוֹזֵר וּפוֹדֶה את הקַרְקַע לפי המחיר של בֵּית זֶרַע חוֹמֶר שְׂעוֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף. ומעירים: אַלְמָא קָסָבַר [מכאן שסבור] רַב הוּנָא: אָדָם שמַקְדִּישׁ בְּעַיִן יָפָה (נדיבה) הוא מַקְדִּישׁ, ולכן הקדיש כל דבר בפני עצמו, כדי לפדותו לחוד ... עוד אֵיתִיבֵיהּ [הקשה לו] רב נחמן לרב הונא מברייתא: בפרשת המקדיש שדה אחוזה הוזכר דוקא בֵּית זֶרַע, כלומר, שדה תבואה, שזורעים אותה, שנאמר: "ואם מִשְּׂדֵה אחוזתו יקדיש איש לה' והיה ערכך לפי זרעו זֶרַע חֹמֶר שְׂערִים בחמישים שקל כסף". אֵין לִי אֶלָּא בֵּית זֶרַע, ואולם שְׂדֵה גְּפָנִים, וּשְׂדֵה קָנִים, וּשְׂדֵה אִילָנוֹת, מִנַּיִן שפודה לפי חשבון זה? תַּלְמוּד לוֹמַר: "משְּׂדֵה" ("ואם משדה אחוזתו יקדיש", שם) מִכָּל מָקוֹם, שעל כל שדה נותן סכום זה, בין שזורעים אותה ובין שיש בה אילנות! אָמַר לֵיהּ [לו] רב הונא: הָכָא נַמִי [כאן גם כן] יש לפרש שפּוֹדֶה את האילנות וְחוֹזֵר וּפוֹדֶה את הקרקע לפי החשבון (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
 

שם עברי: קנה מצוי     שם באנגלית:  Common Reed    שם מדעי: Phragmites australis


נושא מרכזי: מה היתה מטרת גידול הקנים?


מדברי התוספתא המובאת בסוגיה נוכל ללמוד על המקום שתפסו הקנים כגידול משמעותי. שדה הקנים מוזכר ב"נשימה אחת" עם שדה הגפנים ושדה האילנות. לדברי רב הונא יש צורך לפדות את הקנים בדומה לשאר פירות השדה. אפשרות זו עולה גם מהתוספתא בדמאי ((ליברמן) פ"ז הלכה ט"ו): "... וכהן שמכר שדה לישראל ואמר לו על מנת שהמעשר שלי ארבע וחמש שנים, אינו רשאי לנוטעה כרם ולזורעה סטיס ולעשותה שדה קנים. לעולם, רשאי ליטעה כרם ולזורעה סטיס ולעשותה שדה קנים". מתוך ההבדלים בשמה של מלאכת הקרקע המתארת את השדות השונים ("ליטעה", "לזורעה" ו"לעשותה") ניתן אולי ללמוד על כך שהקנים צמחו מאליהם ולא תמיד היה צורך לטעת או לזרוע אותם (1). הלכה זו מובאת גם בירושלמי (דמאי פ"ו דף כה טור ג /ה"ב): "כהן שמכר שדה לישראל ואמר לו: על מנת שיהו המעשרות שלו ד' או חמש שנים יכול הוא למחות בידו שלא ליטעה כרם, שלא לזורעה אסטיס שלא לעשותה שדה קנים ... אתא עובדא קומי רבי אחא בר עולא וחייבה מיתן ליה חד מן עשרתי דקניא". מהמעשה של רבי אחא בר עולא אנו לומדים שהקנים היו גידול בעל ערך (קטן או גדול) ולכן היה מקום לתת לכהן מעשר.

רבי דוד פרדו (1700 - 1792) דן בפירושו "חסדי דוד" (דמאי, סוף פ"ז) בסיבות לאיסור לנטוע כרם ולגדל סטיס וקנים בשדה הקנויה מכהן. לדעתו בגידול סטיס וקנים הכהן מפסיד משום שגידולים אלו אינם עומדים למאכל ולכן פטורים ממעשרות. הוא מציג את מניית שלושת הגידולים במשנה כ"זו לא אף זו" במקרה שהמכר היה לעולם. בכל הלכה קיים חידוש נוסף בהשוואה לקודמתה. החידוש בקנים בהשוואה לאיסטיס הוא שבניגוד לאיסטיס שבהם אמנם הישראל פטור ממעשרות, אך יכול לתת לכהן לפנים משורת הדין, הרי שבקנים הכהן מפסיד בכל אופן משום שהקנים אינם ראויים לשימוש. החידוש הוא אם כן שלמרות זאת כאשר המכר לעולם רשאי הישראל "לעשותה קנים". בלשונו של "חסדי דוד": 

"... דמצי למימר ליה (הישראל לכהן ביחס לאיסטיס) מאי איכפת לך אני אחמיר על עצמי ואפריש מעשרות ואתן לך והרי הוא דבר השוה ממון שהוא ממין הצובעין ומאי אפסדיתך, אלא אפילו קנים דאפילו אם יחמיר ויתן לו על כל פנים מפסידו דלא חזו מידי, אפילו הכי רשאי, ולכאורה נראה דלא יתן לכהן כלום מהקנים".

רבי דוד פרדו מביא בהמשך דבריו את הירושלמי מבלי להתייחס לסתירה לכאורה לדבריו. לאור השימוש הרב שנעשה בקנים בתקופת חז"ל ולאחריה דבריו מעט תמוהים. גם אם נניח שערכם היה מועט ביותר המשפט "דלא חזו מידי" צ"ע. להלן אתאר את השימוש הרב שהיה לקנה כפי שהדברים באים לידי ביטוי בספרות חז"ל.
 


 

הקנה כחומר בנייה

הקנה היה מרכיב בבנית בתי עניים וכמו כן שימש כחומר זול לבניית מחיצות בין חצירות ושדות. "ר' מנחם ור' יהושע בן לוי בשם ר' לוי: מי שבונה צריך ו' דברים מים ועפר ועצים ואבנים וקנים וברזל, ואם תאמר עשיר הוא ואין צריך קנים, הרי הוא צריך קנה המדה דכתיב וקנה המדה בידו וכו'". על פי מספר האיזכורים של מחיצות קנים ניתן לשער שהשימוש בהם היה נפוץ מאד: "מחיצת הקנים אם אין בין קנה לחבירו שלשה טפחים כדי שיכנס הגדי הרי זו כמחיצה" (כלאים, פ"ד מ"ד). במשנה בעירובין (פ"א מ"י) משמשים הקנים לבניית מחיצה לעניין טלטול בשבת: "מקיפין בקנים ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו שלשה טפחים". מחיצת קנים מוזכרת גם בכרם: "המוכר את השדה מכר את האבנים שהם לצורכה, ואת הקנים שבכרם שהם לצורכו, ואת התבואה שהיא מחוברת לקרקע, ואת מחיצת הקנים שהיא פחותה מבית רובע" (בבא בתרא, פ"ד מ"ח). במשנה זו מופיעים הקנים גם כאביזר המסייע בעבודת הכרם וכנראה הכוונה לסמוכות ששימשו להדליית הגפנים. ייתכן והן האפיפירות שהוזכרו במשנה בכלים (פי"ז מ"ג): "... אפיפיירות שעשה להן קנים מלמטן למעלה לחיזוק טהורה וכו'". מפרש שם הרמב"ם: "אפיפירות, הסככות שאורגין מן הקנים כעין רשתות כדי שיתפשטו עליהן ענפי הכרמים כמו שבארנו בכלאים, ושמו הידוע במצרים "אלמכעב" וכו'". מהקנים בנו כוורות לדבורים: "... אלו מביאים וחוצצים: השידה והתיבה והמגדל כוורת הקש כוורת הקנים ובור ספינה אלכסנדריה וכו'" (אהלות, פ"ח מ"א). 
 

כלים עשויים קנה

בקנים השתמשו גם להכנת כלים ומתקנים שונים. המוט שעליו תלויות כפות המאזנים נקרא "קנה המאזניים" כדברי הפסוק בישעיהו (מו ו'): "הזלים זהב מכיס וכסף בקנה ישקלו". מפרש רש"י: "בקנה ישקולו - הוא קנה המאזנים שקורין פליי"ל בלע"ז". הקנה שימש ככלי מידה ומכאן המושג "קנה מידה" השגור על לשוננו. המקור למונח זה הוא בדברי יחזקאל (מ ה'): "וְהִנֵּה חוֹמָה מִחוּץ לַבַּיִת סָבִיב סָבִיב וּבְיַד הָאִישׁ קְנֵה הַמִּדָּה שֵׁשׁ אַמּוֹת בָּאַמָּה וָטפַח וַיָּמָד אֶת רחַב הַבִּנְיָן קָנֶה אֶחָד וְקוֹמָה קָנֶה אֶחָד". הקנה שימש למדידת עומק בורות: "עובד כוכבים שנמצא עומד בצד הבור של יין ... ומדדו בקנה, התיז את הצרעה בקנה, או שהיה מטפח על פי חבית וכו'" (עבודה זרה, פ"ד מ"י). "פשט ידו או רגלו או קנה לבור לידע אם יש בו מים אינן בכי יותן, לידע כמה מים יש בו הרי זה בכי יותן" (מכשירין, פ"ה מ"ה). 

"... שפופרת הקנה שחתכה לקבלה טהורה עד שיוציא את כל הככיי" (כלים, פי"ז מי"ז). ממשנה זו אנו לומדים על שימוש נוסף שנעשה בקנה והוא הכנת כלי איחסון לחומרים הנשמרים בכמות קטנה בגלל יוקרם כמו תבלינים, חומרי רפואה, תמרוקים או נוזלים. מפרש כאן רע"ב: "קנה שחתכו לקבלה - לתת בו כחול וכיוצא בו. הככי - המוח הלבן שבתוך הקנה. וקודם לכן אין לקנה טומאה ואפילו מדברי סופרים". במשנה בכלים פי"ז מט"ז): "קנה מאזנים והמחוק שיש בהן בית קבול מתכות, והאסל שיש בו בית קבול מעות, וקנה של עני שיש בו בית קבול מים, ומקל שיש בו בית קבול מזוזה ומרגליות, הרי אלו טמאין וכו'". מפרש הרמב"ם: "המרמים את בני אדם עושין קנה המאזנים חלול ומתכת בתוך אותו החלל כדי שיכבד אותו הצד של המאזנים ולוקח בצד הקל ונותן הצד שיש בו המתכת ... וקנה של עני, עושה אותו חלול ונותן בתוכו מים ששותה ממנו ומראה לבני אדם שהוא מתענה כדי שירחמו עליו. וכן עושין בקצה המקל בית קבול מרגלית כדי להעלימה מן המכס וכיוצא בו". 

מהקנה התקינו קולמוסים לכתיבה ולכן שיעור ההוצאה המינימלי בשבת לקנים נקבע על פי גודל הקולמוס: "... קנה כדי לעשות קולמוס ואם היה עב או מרוסס כדי לבשל בו ביצה קלה שבביצים טרופה ונתונה באילפס" (שבת, פ"ח מ"ה). מקור השם קולמוס הוא הקנה הנקרא בלטינית – Calamus. בתוספתא (שבת, (ליברמן) פ"ט הלכה י') אנו מוצאים: "שנים אוחזין  ... וכותבין בקנה והוציאוהו לרשות הרבים שניהם פטורין". מהמשנה נוכל ללמוד מעט על מבנה הקנה הראוי לשמש כקולמוס שהרי שיעור הוצאה בקנה עב שונה מאשר בקנה רגיל. מפרש שם הרמב"ם: "עבה, שגוף הקנה עבה ואינו ראוי לכתיבה. ורצה באמרו קלה, קלה להתבשל והיא ביצת תרנגולת". החליל של בית המקדש היה עשוי קנים: "חליל שבמקדש של קנה היה מימות משה היה. פעם אחת ציפוהו זהב ולא היה קולו ערב כמות שהיה, נטלו ציפויו וחזר קולו להיות ערב" (תוספתא, ערכין, פ"ב, הלכה ג'). על החליל ראה עוד במאמר "באבוב של קנה".

קנה מפוצל ומושחז שימש כסכין ואפילו לצורך שחיטה: "השוחט במגל יד, בצור ובקנה" (חולין, פ"א מ"ב). בתוספתא (חולין, (צוקרמאנדל) פ"א הלכה ה') אנו מוצאים תאור מדויק יותר של אופן השימוש בקנה לצורך שחיטה: "בכל שוחטין אפילו בצור אפילו בזכוכית אפילו בקרומית של קנה וכו'". על מבנה קרומית הקנה ראה במאמר "וכגון שבדק קרומית של קנה". ניתן היה להשתמש בקנה כמשקוף ומכאן עלתה השאלה כיצד ניתן לקבוע בו מזוזה. ראה במאמר "מלבן של קנים". 

הקנה שימש כמקל הליכה ("משענת") ועל כך אנו לומדים מפסוקי המקרא. ביחזקאל (כט ו') אנו מוצאים: "וְיָדְעוּ כָּל ישְׁבֵי מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' יַעַן הֱיוֹתָם מִשְׁעֶנֶת קָנֶה לְבֵית יִשְׂרָאֵל" או "הנֵּה בָטַחְתָּ עַל מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה עַל מִצְרַיִם אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ וכו'" (ישעיהו, לו ו'). קנה רצוץ הוא קנה ששוברים אותו על מנת להכשירו להכנת מחצלות (2). קנה זה לא רק שלא ניתן להשען עליו אלא עלול לפצוע את ידו של הנשען עליו (על הקנה הרצוץ ראה מאמרו של א. דנין "משענת הקנה"). הקנים שימשו להכנת מחצלאות למטרות שונות: " ... מחצלת קנים גדולה עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה, לסיכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה וכו'" (סוכה, פ"א מי"א). "מחצלת שעשה לה קנים לארכה, טהורה, וחכ"א עד שיעשה כמין כי" (כלים, פ"כ מ"ח) ובמשנה בכלים (כלים, פי"ז מי"ז): "מחצלת קנים ושל חלף טהורה וכו'". 
 
 


(1) קולומלה (סופר רומאי ידוע שחי בשנים 4-70 ועסק בנושאים חקלאיים) תיאר את שיטת נטיעת הקנים. "רצוי לשתול קנה בקרקע עדורה עמוק ותחוחה. הוא מצליח בכל מקום, אך טוב לשתלו בעמק, ובשדות לחים. שותלים קנה שורש, ייחור גבעול או אף את כל הגבעול" (התרגום מתוך ספרו של י. פליקס "עולם הצומח המקראי" עמ' 290). 
(2) ייתכן והמונח "רצוץ" בהקשר זה זהה למשמעות של "טומאה רצוצה". בחולין (קכה ע"ב) אומרת הגמרא: "אמר רבי זירא: בטומאה רצוצה בין שני מגדלים עסקינן, ואין ביניהן פותח טפח, דכולה נגיעה היא". מפרש רש"י (שם): "רצוצה - כל דבר שאין לו מקום ריוח קרי רצוץ, ופחות מטפח לאו חלל הוא, ונקרא מה שבתוכו רצוץ". גם בקנה מתבצעת פעולת "רציצה" כלומר שבירתו ודחיסתו למשטח אחד ללא חלל כפי שהיה בקנה השלם.

 

  

רשימת מקורות: 

יהודה פליקס, עולם הצומח המקראי (עמ' 288-290).
אתר הרפואה העממית והפולקלור של נסים קריספיל.  ראה כאן

לעיון נוסף:

קנה מצוי מתוך אתר "צמח השדה".  

 


א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 

 


כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר