טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
כבשר בראשי לפתות - לפת
"כיצד משערינן. אמר רב הונא: כבשר בראשי לפתות" (חולין, צט ע"ב).
שם עברי: לפת שם באנגלית: Turnip שם מדעי: Brassica rapa
שם במקורות: ליפתא שמות בשפות אחרות: ערבית - לפת, סלג'ם
נושא מרכזי: מהם "ראשי לפתות"?
לנושאים נוספים העוסקים בלפת הקישו כאן.
המשנה קובעת שירך שהתבשל בה גיד הנשה נאסרת רק אם יש בה בנותן טעם והדרך לשער את נתינת הטעם היא "כבשר בלפת". על הסיבה לבחירת הלפת כמדד לנתינת טעם ראו במאמר "כבשר בלפת". מאחר והלפת נאכלת על כל חלקיה וטעמם אינם זהה יש לברר לאיזה מחלקי הלפת התכוונה המשנה בדבריה ועל כך אומרת הגמרא "אמר רב הונא: כבשר בראשי לפתות" אך מהם ראשי הלפתות ומה טעמם? מעיון בכמה סוגיות ובמפרשיהן עולה תמונה מורכבת לזהות המונח "ראשי לפתות". מדברי התוס' בסוגייתנו ניתן ללמוד שקיימת מחלוקת בינו לבין רש"י בפירוש מונח זה:
"בראשי לפתות - פירש בקונטרס ירק של לפת ואין משמע כן בסנהדרין בפרק כ"ג (דף יט:) דקאמר שנעשה בשרו כראשי לפתות משמע שהן השרשין שבקרקע וכן בשבת (דף קיח:) אמרינן מכבדו בראשי שומין ודגים גדולים" (להלן ארחיב בהסבר הראיות).
לאמיתו של דבר אנו מוצאים בכמה סוגיות שרש"י פירש כשיטת התוס' כלומר ש"ראשי לפתות" הם האשרוש (החלק התת-קרעי של הלפת, תמונה 1). ייתכן ועובדה זו תומכת בהשערה שפירוש רש"י מקומי ותלוי הקשר ולא בהכרח עקבי במהלך הסוגיות השונות. ביחס ל"ראשי לפתות" ניתן לומר שמשמעותם איננה קבועה ודיכוטומית (ירק או אשרוש בלבד). כאשר מחוברים לאשרוש עלים השם "ראשי לפתות" מתייחס לעלים אך גם אשרוש ללא העלים עשוי להיקרא בשם זה. אם נקבל את השערה זאת תהייה בכך תשובה לקושיית התוס' על רש"י משום שהסוגיות בסנהדרין ושבת עוסקות באשרוש לפת ללא עלים.
בהבנה פשוטה של שיטת רש"י "ראשי לפתות" הם עלי הלפת המבצבצים מעל פני הקרקע. במשנה במסכת חולין (פ"ז מ"ד) נאמר: "ירך שנתבשלה בה גיד הנשה אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה. כיצד משערין אותה כבשר בלפת". בסוגייתנו נאמר: "כיצד משערינן. אמר רב הונא: כבשר בראשי לפתות". מפרש רש"י: "בראשי לפתות - ירק של לפת. ולי נראה שראש הלפת מתוק מזנבו וטעם הבשר ניכר בזנבות הלפת בשיעור מועט אבל בראשי לפתות אינו ניכר אלא בשיעור גמור". כנראה שלפחות על פי רש"י המונח המקביל ל"ראשי לפתות" הוא "קילחי דליפתא". במסכת חולין (קיב ע"א) פירש רש"י: "קלחי - קלחים. ליפתא - לפת אינו חריף אלא מתוק ואין טעם שומן ניכר בו". על פי הערוך (ערך "קלח") הקלח הוא הגבעול או הגזע ואם כן ניתן להבין שהחלק המתוק הוא החלק הירוק שמעל פני הקרקע. גם לשונו "ירק של לפת" מורה על כך שראשי הלפתות הם העלים הירוקים. לדעת הנצי"ב ב"העמק שאלה" על שאילתות דרב אחאי גאון (פ' וישלח, ש' כ"ד) שיטת רש"י היא לקולא משום ש"נתינת הטעם" בראש הלפת המתוק דורשת כמות איסור גדולה יחסית. רש"י לשיטתו שנתינת הטעם בלפת היא הלכה למשה מסיני ואם כן היא עשוייה להיות גם לקולא.
כאמור, לשיטת תוס' "ראשי לפתות" הם האשרוש. תוס' מוכיח את שיטתו משתי סוגיות. הוא מצטט את הגמרא בסנהדרין (יט ע"ב) המתארת את עמידתו של בועז בנסיון כאשר רות שכבה למרגלותיו: "מאי וילפת? אמר רב שנעשה בשרו כראשי לפתות". כוונת הגמרא היא להתקשות איברו דבר שאיננו מתאים לעלי הלפת. במסכת שבת (קיח ע"ב) נאמר: "... כשהוא אומר וקראת לשבת ענג, הוי אומר: זה ענג שבת. במה מענגו? רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אמר: בתבשיל של תרדין, ודגים גדולים, וראשי שומין". החלק הנאכל והחשוב בשום הוא הבצל (החלק הטמון באדמה) ולא העלים והוא הנקרא "ראשי".
הריטב"א הבין את רש"י בדומה לתוס' וכתב: "פירש רש"י ז"ל שראש הלפת מתוק מזנבו וטעם הבשר אינו ניכר אלא בשיעור גדול, מה שאין כן בזנבות הלפתות שטעם הבשר ניכר בהם בשיעור מועט. ויש שפירש בדרך אחרת מפירוש רש"י ז"ל, והוא עיקר". כוונת הריטב"א לגירסה שונה המובאת בשאילתות דרב אחאי גאון (פ' וישלח, ש' כ"ד): "רב הונא אמר כבשר בראשי לפתות דמרירן טפי דלא יהיב טעמא וכו'". לדעת ה"העמק שאלה" (שם) גירסה זו היא על פי שיטת תוס' הסובר שראשי לפתות הם "השורשים שבקרקע והן מרים". מגרסה זו נובעת חומרא שהרי נתינת הטעם היא בכמות איסור קטנה יותר משום שראשי הלפת המרים אינם מבטלים את טעם האיסור.
הבנת התוס' והריטב"א בדברי רש"י עומדת בסתירה לפירושי רש"י בסוגיות אחרות. הגמרא במסכת ברכות (נו ע"א) מספרת על שיחתו של רבא עם בר הדיא פותר החלומות: "... אמר ליה: חזאי תרי גרגלידי דלפתא, אמר ליה: תרין קולפי בלעת. אזל רבא ההוא יומא ויתיב בי מדרשא כוליה יומא, אשכח הנהו תרי סגי נהורי דהוו קמנצו בהדי הדדי, אזל רבא לפרוקינהו ומחוהו לרבא תרי, דלו למחוייה אחריתי, אמר: מסתיי, תרין חזאי"(1). מפרש רש"י: "תרין קולפי בלעת - מכת מקל עב בראשו כראשי לפתות". "ראשי לפתות" מתפרשים כאן כאשרוש הדומה למקל המתרחב בראשו.
באופן דומה פירש רש"י בבכורות (מג ע"ב). נאמר שם בגמרא: "לפתא - דדמי רישיה לגדגלידא דליפתא. תנא: וצוארו עומד באמצע ראשו". מפרש רש"י: "לגדגלידא דליפתא - לראש הלפת שראשה רחב והולכת וכלה למטה". אין כאן ספק, שלדעת רש"י, ראש הלפת איננו העלים הירוקים אלא האשרוש כולו, החל מראשו וכלה בזנבו. בנוסף לכך קשה להניח שרש"י מכנה את כל האשרוש בשם "זנב" ("... ולי נראה שראש הלפת מתוק מזנבו וכו'") שהרי צורתו כדורית. סביר יותר לקרוא "זנב" לחלק השורש הדק שבקצה האשרוש (ראו בתמונה). ייתכן וכוונת רש"י ב"ירק של לפת" היא אכן לצמח הלפת כולו כולל האשרוש ולא לעלים בלבד, והוא מבחין בין החלק העיקרי הכדורי של האשרוש הנקרא "ראש הלפת" לבין השורש הנקרא "זנב". בירקות שורש רבים ניתן למצוא הבדלים בטעמם של חלקי האשרוש ואם כן ייתכן שגם בלפת שונה טעמו של "ראש" הלפת מ"זנבו". על דברי הגמרא בסנהדרין "מאי וילפת? אמר רב שנעשה בשרו כראשי לפתות" כתב רש"י : "כראשי לפתות - נתקשה, ואף על פי כן כבש יצרו, ואף על פי שפנויה היתה, ועמו במיטה, אבל יוסף אשת איש היתה, ואינה עמו במיטה". גם כאן ניתן לשער שהוא התייחס לאשרוש ולא לעלים.
מהו מכניסו לקיום על ידי "דבר אחר"?
מחלוקת רש"י ותוס' בזיהוי "ראשי לפתות" עשוייה להשליך על האופן בו מתפרש ה"דבר אחר" המסייע לקיים את עלי הלפת(2). בגמרא בפסחים (נו ע"ב) אנו לומדים:
"ונותנין פיאה לירק. ולית להו לאנשי יריחו הא דתנן, כלל אמרו בפיאה: כל שהוא אוכל, ונשמר, וגידולו מן הארץ, ולקיטתו כאחת, ומכניסו לקיום חייב בפיאה ... ומכניסו לקיום פרט לירק. אמר רב יהודה אמר רב: הכא בראשי לפתות עסקינן, ומכניסו לקיום על ידי דבר אחר קמיפלגי. מר סבר: מכניסו לקיום על ידי דבר אחר שמיה קיום, ומר סבר: לא שמיה קיום".
"ירק" איננו חייב בפאה משום שאיננו נשמר ועלי "ראשי הלפתות" אכן כומשים בקלות ואינם נשמרים. מוצאים אנו כאן ראיה לכך ש"ראשי לפתות" הם דווקא העלים. זיהוי ה"ירק" כעלים סביר לאור כך שבדרך כלל הכוונה במונח זה לחלקים הירוקים של הצמח (ראו במאמר "הנודר מן הירק מותר בדלועין").
המשך דברי הגמרא מאושש את קביעה זאת משום שהיא מחלקת בין "ראשי לפתות" שהם העלים לבין אשרוש הלפת (בלשון רש"י "אימהות") שלא רק שנשמר בעצמו אלא גם מסייע לשימור העלים. מפרש רש"י: "ראשי לפתות - עלי הלפת מכניסין אותן לקיום על ידי האימהות. ללפת - לעלין, דבאימהות כולי עלמא מודו דהא מתקיימין". פירוש רש"י מובן היטב לאור כך שהאשרוש מכיל כמות גדולה של מים העשויים לעבור לעלים כאשר הם מתחילים להתייבש. בנוסף לכך עצם ניתוק העלים מהאשרוש וניתוק צינורות ההובלה שלהם עלול לזרז את ההתייבשות. כאשר אין מפרידים את העלים מהאשרוש הם עשויים להשאר טריים זמן רב יותר.
רבינו חננאל (פסחים, נו ע"ב) מפרש את דברי רב יהודה אמר רב "מכניסו לקיום בדבר אחר" באופן שונה מרש"י: "ושני רב יהודה משמא דרב האי ירק דקתני במתניתין ראשי לפתות הן דמכניסן לקיום על ידי דבר אחר בכבישה כדרך כל הכבושין". גם תוס' רי"ד מפרש בדרך זו ודוחה במפורש את פירוש רש"י ("המורה"): "הכא בראשי לפתות עסקינן דמיכנסי לקיום ע"י דבר אחר פירוש בכבשין אבל בלא כבשים אינן מתקיימין כל השנה, וזהו מכניסו לקיום ע"י דבר אחר ופתרון המורה לא נראה לי". מסתבר שפירוש זה נובע מזיהוי שונה של "ראשי לפתות". תוס' מזהים את ראשי הלפתות כאשרוש. כאמור לעיל מצאנו בתוס': "בראשי לפתות - פי' בקונטרס ירק של לפת, ואין משמע כן בסנהדרין בפרק כ"ג (דף יט:) דקאמר שנעשה בשרו כראשי לפתות משמע שהן השרשין שבקרקע וכו'". על פי פירוש זה לא ניתן להסביר ש"דבר אחר" הוא האשרוש שהרי הוא הירק עצמו שיש לקיים והדבר גורר הסבר שונה ל"דבר אחר" והוא כבישה. שיטת התוס' הכוללת את אשרוש הלפת כירק שאינו מתקיים לעצמו קשה לענ"ד משום שבפועל ניתן לראות שראשי לפת (כפי שהם נקראים בלשוננו) נשארים טריים זמן רב יחסית בדומה לצנון. בוודאי אורך חיי המדף שלהם ארוך מפירות כמו אפרסקים ושזיפים.
לדעת ה"שפת אמת" רש"י זיהה "ראשי לפתות" כעלים כתוצאה של הקביעה שה"אימהות" (אשרוש) לכו"ע מתקיימים. ה"שפת אמת" סבר שהגדרת ה"ירק" הפטור מפאה כוללת גם את האשרוש וגם בו אין משאירים פאה.
"שם בגמ' ומכניסו לקיום על ידי דבר אחר פי' רש"י דאימהות כו"ע מודו דמתקיימין ולכך נדחק נמי בהא דלפת לפרש דבעלין מיירי. אבל צריך עיון דסתם אין נותנין פאה לירק משמע גם באימהות כדאמר ומכניסו לקיום פרט לירק ולא חילקו כלל. וגם הרמב"ם והר"ש שם בפיאה לא חילקו בהכי. ולכך נראה לפרש כמו שמצאתי גם כן בפי' הר"ח ז"ל דפי' מכניסו לקיום ע"י דבר אחר היינו בכבישה ומליחה אבל בעצמו אינו מתקיים רק ע"י תיקון. ואף על גב דכל הדברים מתקיימין על ידי כבישה יש לומר דבאלו הירקות שדרכן לכובשם קאי. ולפי זה יש לומר דגם האימהות אין מכניסין לקיום. ולכל הפי' תמהני למה השמיט הרמב"ם האי דינא דגם אי מכניסו לקיום ע"י דבר אחר פטור [וגם הגרעק"א בפיאה (פ"א מ"ד) הניח בצ"ע מה שהשמיטו הרמב"ם]".
צילם: thebittenword.com
(1) פירוש: אמר ליה [לו] רבא: חזאי תרי גרגלידי דלפתא [ראיתי שני ראשי לפתות]. אמר ליה [לו]: תרין קולפי בלעת [שתי מכות של ראש אלה, הדומה ללפת, תקבל] אזל [הלך] רבא ההוא יומא ויתיב בי מדרשא כוליה יומא [באותו יום וישב בבית המדרש כל היום]. אשכח הנהו תרי סגי נהורי דהוו קמנצו בהדי הדדי [מצא שני עיוורים שהיו מתקוטטים זה עם זה]. אזל [הלך] רבא לפרוקינהו, ומחוהו [להפריד ביניהם, והכוהו] את רבא תרי [שתי] מכות. כאשר דלו למחוייה אחריתי [הרימו מקלותיהם להכותו מכה אחרת, נוספת], אמר: מסתיי, תרין חזאי [מספיק לי, רק שתים ראיתי].
(2) על פי דברי ה"שפת אמת" (להלן) ניתן לטעון ששתי מחלוקות אלו נובעות מהגדרת ה"ירק" הפטור מפאה.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
