טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

כבשר בראשי לפתות - לפת

"כיצד משערינן. אמר רב הונא: כבשר בראשי לפתות" (חולין, צט ע"ב).

שם עברי: לפת   שם באנגלית: Turnip   שם מדעי: Brassica rapa

שם במקורות: ליפתא   שמות בשפות אחרות: ערבית - לפת, סלג'ם 


נושא מרכזי: מהם "ראשי לפתות"?
 

לנושאים נוספים העוסקים בלפת הקישו כאן. 

לריכוז המאמרים שנכתבו על הכבש הקש/י כאן.

המשנה קובעת שירך שהתבשל בה גיד הנשה נאסרת רק אם יש בה בנותן טעם והדרך לשער את נתינת הטעם היא "כבשר בלפת" (חולין, צו ע"ב). על הסיבה לבחירת הלפת כמדד לנתינת טעם ראה במאמר "כבשר בלפת". מאחר והלפת נאכלת על כל חלקיה וטעמם אינם זהה יש לברר לאיזה מחלקי הלפת התכוונה המשנה בדבריה. על כך אומרת הגמרא: "כיצד משערינן? אמר רב הונא: כבשר בראשי לפתות" אך מהן ראשי הלפתות ומה טעמן? בשאלה זו חולקים רש"י ותוס':

שיטת רש"י

מפרש רש"י: "בראשי לפתות - ירק של לפת. ולי נראה שראש הלפת מתוק מזנבו וטעם הבשר ניכר בזנבות הלפת בשיעור מועט אבל בראשי לפתות אינו ניכר אלא בשיעור גמור". כנראה שלפחות על פי רש"י המונח המקביל ל"ראשי לפתות" הוא "קילחי דליפתא". מפרש רש"י (חולין, קיב ע"א): "קלחי - קלחים. ליפתא - לפת אינו חריף אלא מתוק ואין טעם שומן ניכר בו". על פי הערוך (ערך "קלח") הקלח הוא הגבעול או הגזע ואם כן ניתן להבין שהחלק המתוק הוא החלק הירוק שמעל פני הקרקע. גם לשונו "ירק של לפת" מורה על כך שראשי הלפתות הם העלים הירוקים. לדעת הנצי"ב ב"העמק שאלה" על שאילתות דרב אחאי גאון (פ' וישלח, ש' כ"ד) שיטת רש"י היא לקולא משום ש"נתינת הטעם" בראש הלפת המתוק דורשת כמות איסור גדולה יחסית. רש"י לשיטתו שנתינת הטעם בלפת היא הלכה למשה מסיני וא"כ היא עשוייה להיות גם לקולא. 

שיטת תוס'

לדעת התוס' "ראשי לפתות" הם האשרוש (כל החלק התת קרקעי – ראה בתמונה). מצאנו בתוס': "בראשי לפתות - פי' בקונטרס ירק של לפת, ואין משמע כן בסנהדרין בפרק כ"ג (דף יט:) דקאמר שנעשה בשרו כראשי לפתות משמע שהן השרשין שבקרקע, וכן בשבת (דף קיח:) אמרינן מכבדו בראשי שומין ודגים גדולים". הריטב"א מבין את רש"י בדומה לתוס' וכותב: "פירש רש"י ז"ל שראש הלפת מתוק מזנבו וטעם הבשר אינו ניכר אלא בשיעור גדול, מה שאין כן בזנבות הלפתות שטעם הבשר ניכר בהם בשיעור מועט. ויש שפירש בדרך אחרת מפירוש רש"י ז"ל, והוא עיקר". כוונת הריטב"א לגירסה שונה המובאת בשאילתות דרב אחאי גאון (פ' וישלח, ש' כ"ד): "רב הונא אמר כבשר בראשי לפתות דמרירן טפי דלא יהיב טעמא וכו'". לדעת ה"העמק שאלה" (שם) גירסה זו היא על פי שיטת תוס' הסובר שראשי לפתות הם "השורשים שבקרקע והן מרים". מגרסה זו נובעת חומרא שהרי נתינת הטעם היא בכמות איסור קטנה יותר משום שראשי הלפת המרים אינם מבטלים את טעם האיסור.

הבנת התוס' והריטב"א בדברי רש"י מעוררת קושי מסויים משום שמפירוש רש"י בבכורות (מג ע"ב) משתמע שגם רש"י מבין שראש לפת הוא האשרוש ולא העלים. אומרת שם הגמרא: "לפתא - דדמי רישיה לגדגלידא דליפתא. תנא: וצוארו עומד באמצע ראשו". מפרש שם רש"י: "לגדגלידא דליפתא - לראש הלפת שראשה רחב והולכת וכלה למטה". כאן אין ספק, שלדעת רש"י, ראש הלפת איננו העלים הירוקים אלא האשרוש כולו, החל מראשו וכלה בזנבו. בנוסף לכך קשה להניח שרש"י מכנה את כל האשרוש בשם "זנב" שהרי צורתו כדורית. סביר יותר לקרוא "זנב" לחלק השורש הדק שבקצה האשרוש (ראה בתמונה). ייתכן וכוונת רש"י ב"ירק של לפת" היא אכן לאשרוש כולו ולא לעלים, והוא מבחין בין החלק העיקרי הכדורי של האשרוש הנקרא "ראש הלפת" לבין השורש הנקרא "זנב". בירקות שורש רבים ניתן למצוא הבדלים בטעמם של חלקי האשרוש ואם כן ייתכן שגם בלפת שונה טעמו של "ראש" הלפת מ"זנבו". הבנה זו בדברי רש"י תתרץ את שאלת התוס' שנותרה ללא מענה אך תעורר קושי בהשוואה לפירושו ב"קילחי ליפתא".

 

צילם: thebittenword.com


 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

 

כתב: ד"ר משה רענן    © כל הזכויות שמורות

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.