|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
ומתירין גמזיות של הקדש של חרוב ושל שקמה – חרוב ושקמה
"ששה דברים עשו אנשי יריחו, שלשה ברצון חכמים ושלשה שלא ברצון חכמים ... ואלו שלא ברצון חכמים: גודשין לפני העומר, ומתירין גמזיות של הקדש של חרוב ושל שקמה, ופורצין פרצות בגנותיהן ובפרדסותיהן להאכיל נשר לעניים בשני בצורת, בשבתות ובימים טובים, דברי ר"מ. אמר לו רבי יהודה: אם ברצון חכמים הן עושין יהו כל אדם עושין כן" (מנחות, עא ע"א).
לנושאים נוספים העוסקים בחרוב - לחץ כאן.
ברבינו גרשום (מנחות, שם) אנו מוצאים: "גמזיות – גידולין הבאין לאחר מיכן כדאמרינן במסכת פסחים אבותינו לא הקדישו חרוב ושקמה אלא לצורך קורות". בניגוד לרש"י הרי שרבינו גרשום לא מגדיר את הגמזיות כענפים אלא כ"גידולין", באופן כללי, דבר הפותח פתח לפירוש הר"ש ליברמן להלן. במדור ה"לשון" ב"תלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ מפורש: "שורשה של מלה עברית זו הוא "גמז", שמובנו כפועל: הפרייתה של תאנה על ידי הרכבת ענף של בר עליה. וכדרך השפה, יש במובן הפועל גימוז אף נטילת הענף מעץ תאנת הבר לצורך הרכבתו. והשם "גמזיות" הריהו הענף עצמו המורכב על עץ התאנה. מכאן התרחב שמושו של שם זה, וניתן לכל ענף צעיר, אף של שקמה וחרוב".
רש"י מבחין בין הקורות שהוקדשו ובין הענפים הדקים שהם ה"גידולין" ולדעתו הייחוד של החרוב והשקמה הוא בכך שהם מיועדים לקורות ולכן קיימת בהם אבחנה בין סוגי הענפים המתפתחים. ייתכן ובעצים אחרים, שאינם מיועדים דווקא לקורות, גם אנשי יריחו לא היה מתירים, במצב דומה, ענפים דקים יותר. בפני פירוש רש"י עומד קושי מסוים משום שאמנם השקמה מיועדת לקורות אך לא מצאנו שגם החרוב מיועד למטרה זו. אנו לא מוצאים את המונחים "בתולת השקמה" ו"סדן השקמה" באופן מקביל גם החרוב. בשקמה אנו מוצאים: "ג' בתולות הן: בתולת אדם, בתולת קרקע, בתולת שקמה ... בתולת שקמה בשביעית כל זמן שלא נקצצה, נפקא מינה למקח וממכר וכו'" (נדה, ח ע"ב). רש"י: שלא נקצצה - כן מנהג לקוצצה, כדי שירבה עוביו ויוציא ענפים הרבה במקום החתך, ונקרא סדן שקמה".
שקמה - הפגות מתפתחות על הגזעים ("קורות")
שקמה - פגות חרוב - תרמילי החרוב צומחים על ענפים עבים
(1) פירוש: גמרא שואלים: וְנֵיתֵי [ושיביאו] באמת שפוד של מַתֶּכֶת! ומשיבים: משום שכלי מתכת אַיְּידֵי [מתוך] שהוא חַם מִקְצָתוֹ חַם כּוּלּוֹ, וְקָמִטְּוֵי [ונמצא שנצלה] הבשר מֵחֲמַת חום הַשַּׁפּוּד, וְרַחֲמָנָא [והכתוב] אָמַר "צְלִי אֵשׁ" דוקא וְלֹא צָלִי מֵחֲמַת דָּבָר אַחֵר. ושואלים: מדוע מביאים שפוד של רימון דוקא? וְנֵיתֵי [ונביא] שפוד שֶׁל דֶּקֶל! ומשיבים: אַיְּידֵי דְּאִית לֵיהּ שִׁיבֵּי, מַפִּיק מַיָּא [מתוך שיש לו סדקים בתוך הענף בין העלים, מוציא מעט מים] מתוכו אגב הצליה, ובשר הפסח הנוגע בשפוד הָוֵי [הריהו] כִּמְבוּשָּׁל. ושואלים: וְנֵיתֵי [ונביא] שפוד שֶׁל תְּאֵנָה? ומשיבים: אַיְּידֵי דִּמְחַלְחֵל, מַפִּיק מַיָּא [מתוך שהוא חלול ויש לו מוח מבפנים, מוציא מים] וַהֲוָה לֵיהּ [והרי הוא] כִּמְבוּשָּׁל. ושואלים: וְנֵיתֵי [ונביא] שֶׁל אַלּוֹן, או שֶׁל חָרוּב, או שֶׁל שִׁקְמָה שהם קשים ואין בהם מוח? ועונים: כל אחד מאלה, אַיְּידֵי דְּאִית בֵּיהּ קִיטְרֵי, מַפִּיק מַיָּא [מתוך שיש בו קשרים, מוציא מים]. שהן אותן הבליטות שבענף ומקומות ההסתעפות שבענפים, וכיון שצריך לחתוך ולישר את הענף, יוצאים בשעת הצלייה מים ממקום החיתוך, והרי הוא כמבושל. ומקשים: שֶׁל רִמּוֹן נַמִי אִית בֵּיהּ קִיטְרֵי [גם כן יש בו קשרים]? ומשיבים: שִׁיעֵי קִיטְרֵי [חלקים קשריו] ואין צורך לישרם בסכין כדי להשתמש בענף, וממילא אין המים יוצאים משם (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
מקור עיקרי:
יהודה פליקס, הצומח החי וכלי החקלאות במשנה (עמ' 238-239). לעיון נוסף:
שקמה באתר צמח השדה
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
|
