סקר
איך אתה מתחיל את הסבב החדש?
בהתרגשות
כחלק משגרת היום
בתקוה שאתמיד
איך אפשר להפסיק?


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

מרכיבין דקלים כל היום - תמר מצוי

 

"והא תניא: ששה דברים עשו אנשי יריחו, שלשה ברצון חכמים ושלשה שלא ברצון חכמים, ואלו שברצון חכמים: מרכיבין דקלים כל היום, וכורכין את שמע, וקוצרין לפני העומר, ברצון חכמים וכו'" (מנחות, עא ע"א).



שם עברי: תמר מצוי    שם באנגלית:  Date Palm    שם מדעי: Phoenix dactylifera


נושא מרכזי: מהי הרכבת הדקלים?
 

תקציר: על פי המשנה חכמים התירו לאנשי יריחו להרכיב דקלים בערב הפסח גם לאחר חצות. השאלה שבה עוסק מאמר זה היא מהי אותה "הרכבת דקלים" ומדוע היא הותרה. בגמרא ובמפרשים אנו מוצאים שלושה הסברים:

רב יהודה: ההרכבה היא השקיית לב הדקל בעזרת תערובת שהופקה מצמחים שונים.
רב אחא: לשיטת רש"י הרכבה היא, במובן המקובל היום, כלומר איחוי של שני טיפוסי דקל זה בזה. הוא מציע שני צמדים של טיפוסי דקל: צעיר ובוגר או זכר ונקבה.
לשיטת ה"ערוך" ההרכבה היא למעשה האבקה של עצי נקבה בעזרת עצי זכר (ייתכן והפירוש השני ברש"י זהה לפירוש ה"ערוך").

פירוש ה"ערוך" מתאים לידע הביולוגי שברשותינו משום שהפירוש שמדובר בהרכבה, במובן המקובל היום, בלתי אפשרי שהרי אין אפשרות לאחות טיפוסי דקל שונים. הדקל השייך לחד-פסיגיים חסר קמביום מתחת לקליפתו והתאים המתחלקים ממוקמים ב"קור" בלבד הנמצא בצמרת. אם ה"הרכבת הדקלים" היא האבקה הרי שהיא הותרה משום שמשך הזמן שפרחי הנקבה חיוניים קצר ואם הם לא יואבקו במועד לא יתפתח פרי ויגרם נזק גדול למטעי יריחו המשובחים.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

מבוא ביולוגי

נקדים לעיון בדברי המשנה, "מרכיבין דקלים כל היום", מבוא ביולוגי קצר הנחוץ להבנת סוגייתנו. על פי המינוח המקובל היום הרכבה בצמחים משמעותה איחוי בין זנים שונים השייכים למין אחד או מינים קרובים באופן שאיננו גורם לשינוי במטען התורשתי של השותפים להרכבה (קיימות עדויות לתהליכים של השתקת גנים הנגרמים בעקבות הרכבה אך לא נתייחס אליהם במסגרת זו). בדרך כלל מבצעים הרכבה כאשר מעוניינים לקבל זן חדש בעל פירות באיכות מתאימה אך בד בבד מעוניינים לשמור על התאמתו לבית הגידול ועמידותו למחלות בעזרת מערכת שורשים מתאימה. ההרכבה מתבצעת על ידי איחוים של שני זנים הממשיכים לשמור על עצמאותם הגנטית. חלקו התחתון של הצמח המורכב נקרא כנה והוא האחראי לקשר עם הקרקע ואילו חלקו העליון הוא הרוכב הקובע את תכונות הפרי. על טכניקת ההרכבה תוכל לקרוא במילון המונחים.

אם, כאמור, בהרכבה המינים המעורבים אינם עוברים שינוי תורשתי הרי שבתהליך רבייה מינית, הקיים ברוב הצמחים, מתקבלים פרטים חדשים בני כלאיים של הוריהם. ההרכב הגנטי שלהם הוא סכום המטענים התורשתיים הנמצאים בגרגיר האבקה, הנתרם על ידי החלק הזכרי של הפרח, ובביצית תרומת החלק הנקבי. תהליך העברת גרגירי האבקה אל החלק הנקבי של הפרח נקרא "האבקה" ושלב התלכדות שני תאי המין נקרא "הפריה". על ההאבקה וההפריה תוכל לקרוא בהרחבה במילון המונחים.

ברוב המינים הפרח כולל מרכיבים זכריים - האבקנים - הנושאים את גרגירי האבקה ומרכיב נקבי – השחלה – שבה נמצאות הביציות. צמחים מסוג זה נקראים צמחים דו-מיניים. בחלק ממיני הצמחים הפרח עשוי להכיל אבקנים או שחלה בלבד ואז הם נקראים צמחים חד מיניים. קבוצת צמחים זו מתחלקת לשתי קבוצות משנה: א. צמחים בהם שני סוגי הפרחים נמצאים על פרט משותף הנקראים צמחים חד-ביתיים (אורן, אלון, ירוקת החמור ועוד). ב. צמחים בהם כל פרט מכיל פרחים בני זוויג אחד בלבד הנקראים צמחים דו-ביתיים (חרוב, תמר, אלה ועוד). תופעת הדו-ביתיות מבטיחה שההאבקה תתבצע רק בין פרטים שונים (האבקה הדדית) דבר המגדיל את המגוון התורשתי של המין. הדקל הוא עץ חד מיני דו ביתי כלומר ישנם עצים זכריים ועצים נקביים ולכן, על מנת לקבל יבול, יש צורך להאביק את פרחי עצי הנקבה בעזרת פרחים מעצים זכריים.

הפרחים של שני הזוויגים בתמר קטנים, לבנבנים-צהבהבים ומקובצים בתפרחת גדולה, הנקראת מכבד, הנתונה במעטה קשיח ומעוצה המכונה מתחל. כמה ימים לאחר פריצת התפרחת הנקבית מן המתחל צבעה הופך מלבן לצהוב. עוקצי המכבדים יוצאים מחיקם של העלים דמויי הנוצה של הדקל (כפות התמרים) שאורכם מגיע עד מטר ויותר. המכבדים מסתעפים לסנסנים צרים וארוכים הנקראים בלשון חז"ל שרביטים ולאורכם יושבים פרחי התמר. מספר סנסני התפרחת הזכרית גדול בדרך כלל מאשר של הנקבות ומגיע למאות, ומספר הפרחים על כל סנסן חמישים עד שמונים בהתאם לזן העץ ותנאי גידולו. כל עץ נקבה יכול להיות מופרה על-ידי תמר זכר מכל זן שהוא. ואפילו על ידי מיני בר כגון תמר קנרי או תמר נטוי.

כל התמונות צולמו על ידי חנוך פלסר אלא אם כן צויין אחרת:
 

       
מכבד זכרי   מכבד נקבי

 

       
 פרחי זכר           צילמה: עידית רענן    פרחי נקבה



למהותה של הרכבת הדקלים על פי המקורות


מבוא

בעת העיון במשנה זו עלינו לתת את הדעת לשני נושאים המשלימים זה את זה. הנושא הראשון הוא השאלה מהי הרכבת הדקלים ומכאן ניתן לעבור לנושא השני שהוא השיקולים ההלכתיים סביב האיסור או ההיתר להרכיב דקלים כל ערב פסח. נקדים לדיון מהי הרכבת דקלים נקודה שיש לשים לב אליה. עצם הדיון בתלמוד הבבלי מהי הרכבה מעורר תמיהה שהרי עצי התמר היו נפוצים מאד בבבל. יתר על כן, מהירושלמי משמע שדווקא בארץ ישראל ידעו ועסקו באומנות "הרכבת התמרים" כלומר בהאבקה ואילו בבבל ההאבקה התבצעה על ידי רוח וחרקים מעופפים ולא באופן מלאכותי. ד"ר ע. לונדון הציע שהסיבה לכך היא כי לאורך נהרות בבבל הרבים צמחו זריעי תמרים (עצים המתפתחים מזרעים ולא מחוטרים ועל כן הרכבם הגנטי איננו אחיד) וכידוע כמחצית מהזריעים (בממוצע) יהיו זכרים והמחצית האחרת נקבות במגוון מופעים, וכך גם בין מטעי הדקל בבבל היו זכרים רבים והם האביקו באופן טבעי את הנקבות (לכל 50 נקבות דרוש זכר אחד) ולכן לא עסקו בהאבקה ולא הכירו את המונח "מרכיבין דקלים". בארץ ישראל שבה היו פחות קרקע ומים זמינים הקפידו על שתילה של חוטרי איכות בלבד, על כן גם הזכרים נשתלו באופן מוקפד ובמספר קטן ולכן היה צורך בהאבקה מלאכותית. מתוך הנסיון המצטבר ידעו כמה ומתי יש להאביק את עצי הנקבה. למשל, את המג'הול די להאביק פעם בשבוע או אף פחות ואילו את זן החייני צריך להאביק כל יומיים על מנת לקבל יבול. מסיבה זו זני ארץ ישראל הניבו תמרים בכמות ואיכות טובים יותר מאשר בבבל.
 

"הרכבת" דקלים

הגמרא בפסחים (נו ע"א) מפרשת מהי הרכבת הדקלים: "מרכיבין דקלים כל היום וכו': היכי עבדי? אמר רב יהודה: מייתי אסא דרא, ושיכרא דדפנא, וקימחא דשערי דרמי במנא דלא חלפי עליה ארבעין יומין, ומרתחי להו, ושדו להו לדיקלא בליביה, וכל דקאי בארבע אמות דידיה אי לא עבדי ליה הכי צאוי לאלתר. רב אחא בריה דרבא אמר: מנחי כופרא דיכרא לנוקבתא"(1). מפרש רש"י במקום: "אסא דרא - הדס לח. ושיכרא דדפנא - שכר של עץ שקורין לו"ר, וגדילין בו פרי שקורין ביי"ש. דלא מלו עליה ארבעין יומי – משנטחנה. ושדו ליה לדקלא בליביה - דקל יש לו לב מתוכו, ויש לו מוח לאורכו, כמו שיש לעץ שקורין שנבו"ג, ולאגוז, והמשקה הזה מועיל לדקל להתקיים. וכל - אילן דקאי בארבע אמות דידיה דלא עבדי ליה הכי. צאוי – מתייבש. רב אחא בריה דרבא אמר - לאו היינו מרכיבין דמתניתין, אלא מנחי כופרא דוכרא לנוקבתא, מניחין ותוחבין גמזיות רכה בת שנתה שניתוספה באילן בשנה שעברה, וקרי ליה כופרא דיכרא על שם שמכניסין אותו בענף האילן, שקוצץ ענף גדול וסודקו ומשים את זה בתוכו, לשון אחר כופרא דיכרא ענף רך של דקל זכר, ומרכיבו בסדק של דקל נקיבה, מפני שדקל נקיבה אינה עושה פירות, והזכרים עושין פירות". לרב יהודה ההרכבה של אנשי יריחו היא פעולה שאיננה בשימוש באופן זה בימינו והיא מקבילה אולי להחדרת חומרי הזנה ללב הדקל או אולי נועדה לסלק מזיקים. החזון איש (כלאים, סימן ב' ט"ז) מסיק מדברי רב יהודה שאין איסור כלאיים של אילן באילן או ירק בירק בתוספת של השקייה שאינה גורמת לצמיחה חדשה של חלקי צמח בני כלאיים.

על פי רש"י שיטת רב אחא היא שההרכבה דומה לצורת ההרכבה המקובלת היום, כלומר, החדרת ענף מעץ אחד לגזע של עץ אחר. אנו מוצאים בדברי רש"י תאור של שני צמדים שונים של "כנה" ו"רוכב" . לפירושו הראשון מרכיבים ענף צעיר בן שנה לגזע עץ מבוגר. על פי פירוש זה הכינוי "זכר" לרוכב נובע מכך שהוא מוחדר לעץ הבוגר ולא בגלל זוויגו. על פי הפירוש השני ההרכבה היא של ענף מעץ זכרי על עץ נקבי. לשון רש"י "מפני שדקל נקיבה אינה עושה פירות, והזכרים עושין פירות" תמוהה והתקשה בה תוספות יו"ט (ראו דבריו במלואם להלן): "... וכל זה אינו מספיק להסכמת השמות כי יותר היה ראוי שיקרא העושה פירות נקבה והבלתי עושה זכר וכו'"(2).

החזון איש (סימן ב' י"ח) מסיק משיטת רב אחא שאין איסור כלאים בהרכבה של מין במינו גם אם אחד מהם הוא אילן סרק. אמנם עץ התמר הנקבי איננו עושה פירות ללא הרכבה אך משום שהוא מיועד לכך אין איסור להרכיב בו עץ זכר. פסיקה זו מלמדת שהחזון איש הבין, אולי על פי פירוש רש"י, שלרב אחא ההרכבה היא במשמעותה היום.

תוי"ט בפסחים (פ"ד מ"ח) מביא שני פירושים לשיטת רב אחא (ולמרות ההבדלים הגדולים בסגנון ייתכן והם מקבילים באופן עקרוני לשני פירושי רש"י). מדברי תוי"ט עולה שהוא תומך בשיטת ה"ערוך" הנראית הקרובה ביותר לתאור מנגנוני ההאבקה הנהוגים גם היום: 

"מרכיבין דקלים כל היום - פי' הר"ב שהזכר עושה פירות והנקיבה אינה עושה פירות וכ"כ רש"י וכ"כ התוס' בפרק רבי ישמעל במנחות דף ע"א וצריך לומר שנקרא זכר על שם שהוא נעוץ ורכב באילן והאילן שהוא נעוץ בו ורכוב עליו נקרא נקבה לפי שהוא נקוב ומקבל הזכר. וכל זה אינו מספיק להסכמת השמות כי יותר היה ראוי שיקרא העושה פירות נקבה והבלתי עושה זכר. ומצאתי בערוך ערך נסן [ע"ש] שכתב שיש בדקלים זכר ונקבה ופירות הזכר אין בהם מתיקות כתמרים אלא טעם אכילה בלבד, ובעודם קטנים. וכשיגדלו לזמן מועט יופסדו מלאכול אבל מהנים לדרך אחרת שבהגיע זמן הדקל הנקבה ומשלחת המכבדות שלה עם תמריה ועדיין התמרים הן כעדשים, מביאין פרי הזכר ומסביכין בעוקץ ידה מהן ומזהמין אותן וכורכים לה אגד, והמכבדות של תמרה מצליחות ומוציאין פירות נאים ובלבד שלא תאחר זמנן אפילו יום אחד שאם תשהא הרכבת דקל יום אחד יפסדו פירות הדקל. ואותן התמרים שאחרו בלא הרכבה לא יצליחו ובהגיע התור יום י"ד בניסן על זה אמרו מרכיבין דקלים כל היום מפני ההפסד".

לפירוש ה"ערוך" ההרכבה איננה החדרת רוכב לכנה אלא האבקת פרחי הנקבה בעזרת מכבדות פרחי הזכר. תאור ה"ערוך" של פרחי הזכר מתייחס לשלבי התפתחותם. עד לפתיחת הפרחים והבשלתם הם סגורים ונראים כפירות. בשלב זה ייתכן והם נאכלו בשעת הדחק גם אם לא הייתה בהם מתיקות אלא "טעם אכילה בלבד". לאור כך שעץ זכר בודד עשוי להאביק מספר רב של עצי נקבה לא חששו לאכול את הפרחים המיותרים. ייתכן ורבי יוחנן רמז למנהג זה בגערתו על רבי חייא בר אבא: "אדאכלת כפנייתא בבבל". לאחר שהפרחים נפתחים הם אינם ראויים עוד לאכילה גם בשעת הדחק ("וכשיגדלו לזמן מועט יופסדו מלאכול") ומעתה הם ראויים להאבקת פרחי הנקבה על ידי קשירת המכבדות הזכריות בין מכבדות עצי הנקבה. ייתכן שזו גם כוונת הרמב"ם בפיהמ"ש (פסחים, פ"ד מ"ח): "... שמרכיבין האילנות יום ארבעה עשר, והוא שתולין יחור של דקל זכר על דקל נקבה וזה מפורסם אצל בעלי העבודה, וזהו ענין אמרם מרכיבין דקלים". אמנם הוא משתמש במונח "יחור" הקשור להרכבה ולא להאבקה אך מאידך גיסא הדבר מתבצע על ידי "תלייה" וכנראה הוא כינה את מכבדות פרחי הזכר בשם ייחור. בגירסה המופיעה בפרוייקט השו"ת נכתב: "... הראשונות שהיו מרכיבין דקלים כל יום ארבעה עשר, והוא שמרכיבין הזכר על התמרות. וזה מפורסם אצל עובדי האדמה". 

לרמב"ם יש פירוש שלישי למונח "מרכיבין" (או אולי רק שני פירושים אם נניח שבשפתו הרכבה נקראת גם נטיעה). בפירוש דברי המשנה בערלה (פ"א מ"ט): "רבי יוסי אומר: נוטעין יחור של ערלה, ואין נוטעין אגוז של ערלה מפני שהוא פרי, ואין מרכיבין בכפניות של ערלה" אומר הרמב"ם: "ואין מרכיבין כפניות של ערלה. עניינו שאין מרכיבין לולבי תמרים, לפי שהוא פרי, לפיכך אסורה לנוטען, ולולבי התמרה בתחילת צמיחתם נקראים בגמרא כפניתא, ודברי ר' יוסי אמת, ר"ל שמותר ליקח היחור שאינו אוסר בהנאה, כמו שנתבאר". הרמב"ם משווה בין הכפניות לבין הפרי. בניגוד ליחור שאיננו פרי המותר בהרכבה הרי שהכפניות שהן המכבדים הצעירים העתידים להפוך לפרי אסורים. על מכבדים אלו אומר הרמב"ם "לפיכך אסור לנוטען". בפירושו לפסחים כתב על ההרכבה "שתולין יחור של דקל זכר על דקל נקבה" כלומר הכוונה להאבקה. לא ייתכן שלכך כוונתו גם במסכת ערלה (ו"נוטעין" זהה ל"תולין") שהרי בערלה האיסור נאמר לגבי כפניות הנקבה (תמרה) שמהן מתפתח הפרי ואילו ההאבקה מתבצעת בעזרת פרחי הזכר. 

הכפניות ראויות למאכל, כפי שניתן להסיק מדברי התוספתא: "... רבי יהודה אומר: קור הרי הוא כעץ לכל דבר, אלא שניקח בכסף מעשר, כפניות הרי הן כפירות לכל דבר, אלא שפטורות מן המעשרות וכו'" (מעשר שני, פ"א מי"ד). בסגנון אחר גם במשנה: "הַקּוֹר, הֲרֵי הוּא כָעֵץ לְכָל דָּבָר, אֶלָּא שֶׁהוּא נִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר. כָּפְנִיּוֹת, אֳכָלִין, וּפְטוּרוֹת מִן הַמַּעַשְׂרוֹת" (עוקצין, פ"ג, מ"ז). מפרש הרמב"ם בפירוש המשניות: "... וכפניות. הם עוקצי התמרים בתחילת צמיחתן, והם מכוסין בקרומה, והוא מפורסם והוא כאוכלין ויטמא טומאת אוכלין". ניתן היה לאכול הן את המכבדים הנקביים והן הזכריים אלא שמפירוש הרמב"ם עולה לכאורה שהכפניות במשנה הם המכבדים הנקביים. הרמב"ם משתמש בביטוי "תחילת צמיחתן" ורק פרחי הנקבה "צומחים" לאחר ההפרייה והופכים לפרי. על הקשר בין הכפניות לבין פרחי הנקבה נוכל ללמוד גם מדברי תוי"ט בערלה (פ"א מ"ט): "בכפניות - יחור שיש בו כפניות. תמרים בעודן סמדר נקראים כפניות. רבי יוסי לטעמיה דאמר הסמדר אסור מפני שהוא פרי. והלכה כמותו דמותר ליטע יחור של ערלה וכו'".
 

מהותה של הרכבת הדקלים במבט ביולוגי

הדקל נכלל במחלקת החד-פסיגיים ולכן גזע העץ חסר את הקמביום המאפיין את הדו-פסיגיים והאחראי להתעבות הגזע. על מבנה הגזע ראה בהרחבה במילון המונחים. היעדרות הקמביום בהיקף הגזע אחראית לכך שלדקל גזע דק מאד ("אפילו לא הקנה לה אלא דקל אחד לפירותיו") ושאין לו ענפים צדדיים ("כל שעולין לו בחבל הוי שיור") והתפתחותו היחידה היא כלפי מעלה בעזרת הניצן הקודקודי. ללא קמביום אין כל דרך המאפשרת לבצע הרכבה בין כנה לרוכב משום שהרקמה החיה והמתחלקת חסרה. ברור אם כן שלפחות לשיטת רב אחא "מרכיבין דקלים" הכוונה היא להאבקה של פרחי הנקבה בעזרת אבקת פרחים זכריים על ידי הנחת מכבדות זכריות בין המכבדות הנקביות. האבקה זו נחוצה על מנת לקבל פירות כדברי ילקוט שמעוני (פרק צב - רמז תתמה): "א"ר תנחומא: מעשה בתמרה אחת שהיתה עומדת בחמתן ולא היתה עושה פירות, עבר אדם אחד וראה אותה אמר הרכבה זו צופה מיריחו, כיון שהרכיב אותה עשתה פירות". לגישה המפרשת ש"מרכיבין" הוא "מאביקים" נוכל גם להבין מדוע חכמים התירו לבצע דווקא את מלאכה זו בערב פסח לאחר חצות. 
 

סיבת ההיתר להאבקה בערב פסח

מלכתחילה קיים איסור מלאכה בערבי פסחים לפחות מחצות ואילך. אומרת המשנה: "מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין, מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין וכו' (פסחים, פ"ד מ"א). בטעם הדבר מפרש רש"י (פסחים, נ ע"א): "שלא לעשות - כדי שלא יהא טרוד במלאכה וישכח ביעור חמצו, ושחיטת הפסח, ותקון מצה לצורך הלילה, דמצוה לטרוח מבעוד יום כדי להסב מהר, כדאמר בפרק בתרא, חוטפין מצה בלילי פסחים בשביל תינוקות שלא ישנו".

טעם ההיתר מפורש היטב בדברי ה"ערוך" שכבר הבאנו לעיל: "... והמכבדות של תמרה מצליחות ומוציאין פירות נאים ובלבד שלא תאחר זמנן אפילו יום אחד, שאם תשהא הרכבת דקל יום אחד, יפסדו פירות הדקל. ואותן התמרים שאחרו בלא הרכבה לא יצליחו, ובהגיע התור יום י"ד בניסן, על זה אמרו מרכיבין דקלים כל היום מפני ההפסד". לפי ה"ערוך" (דברים דומים נכתבו על ידי תאופראסטוס, שחי בזמן הבית השני, אלף שנים לפני ה"ערוך") נראה שבימי קדם, כמו גם היום, היו זנים שעלולים לאבד את כל היבול של האשכול אם לא האביקו את התפרחת הנקבית ביום הבשלת הצלקות או ביום שלאחריו. ייתכן וסמיכות של יום י"ד בניסן, חג הפסח עם שבת הצטרפה לתקופה של שלושה ימים שבה לא ניתן היה לבצע האבקה מלאכותית. דבר זה היה עלול לגרום לאנשי יריחו לאבד חלק ניכר מיבול התמרים שלהם. הנזק לאנשי יריחו היה גדול במיוחד משום שתמריהם נחשבו למעולים שבא"י. לא בכדי אמר רבן שמעון בן גמליאל (תוספתא ביכורים, פ"א הלכה ה'): "אין מביאין ביכורים תמרים חוץ מן התמרין שביריחו וכו'". בימינו ידוע שיש אפשרות לפתור את הבעיה באופן אחר וזאת על ידי הסרת המתחל והאבקת הפרחים הצעירים עוד לפני פתיחתו הטבעית אך מידע זה או האמצעים לבצעו, כנראה, לא היה בידי אנשי יריחו. 
 

 שלב פתיחת המתחל – המכבד עדיין בצבע לבן


ההסבר לעיל מתבסס על ההנחה שצלקות הפרחים הנקביים ראויות להאבקה במשך יום או יומיים. לחילופין ניתן להציע שההיתר נועד לפתור את בעייתם של זנים שהצלקת שומרת על חיוניותה אפילו שמונה ימים. במקרה זה ייתכן ואנשי יריחו העדיפו להאביק בערבי פסחים לאחר חצות על מנת להימנע ממלאכה בחול המועד החמור יותר. לענ"ד ייתכן גם שההבשלה ההדרגתית של הפרחים במכבד וההבשלה ההדרגתית של המכבדים עצמם מחייבת ההאבקה מדי יום משום שבכל יום נתון רק חלק מהפרחים הנקביים חיוניים ולכן הותרה ההאבקה גם בערב פסח. להסברים נוספים ראו את מאמרו של ד"ר ע.לונדון (להלן).

 


(1) פירוש: מעתה באים לפירוש המשנה. שנינו שהיו מַרְכִּיבִין דְּקָלִים ביום ארבעה עשר בניסן כָּל הַיּוֹם. ושואלים: הֵיכִי עָבְדִי [כיצד עושים] הרכבה כזו? אָמַר ר' יְהוּדָה: מַיְיתִי אָסָא דָּרָא וְשִׁיכְרָא דְּדַפְנָא וְקִימְחָא דְּשַׂעֲרֵי דְּרָמֵי בְּמָנָא דְּלָא חָלְפֵי עֲלֵיהּ אַרְבְּעִין יוֹמִין [מביאים הדס לח ושיכר של דפנה, וקמח שעורים המונח בכלי שלא עברו עליו משעת טחינתו ארבעים יום], וּמַרְתְּחֵי לְהוּ, וְשָׁדוּ לְהוּ לְדִיקְלָא בְּלִיבֵּיהּ [ומרתיחים אותם, ומכניסים אותם לדקל לתוך ליבתו], וְכָל עץ דְּקָאֵי [שעומד] בְּאַרְבַּע אַמּוֹת דִּידֵיהּ [שלו], אִי [אם] לֹא עָבְדִי לֵיהּ הָכִי [עושים לו גם כן כך], צָאוֵי לְאַלְתַּר [מתיבש מיד]. משום שהעץ שטיפלו בו באופן זה גדל במהירות רבה על חשבון האחרים. רַב אַחָא בְּרֵיהּ [בנו] של רָבָא אָמַר: מַנְחֵי כּוּפְרָא דִּיכְרָא לְנוּקְבְתָא [מניחים ענף דקל זכר לנקבה] ועל ידי כך דקל הנקיבה עושה פירות (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
(2)  לענ"ד קשה להניח שהקדמונים לא הכירו את תרומת החלק הנקבי ליצירת הפרי שהרי הקשר בין השחלה לפרי בולט לעין כמו גם הקשר בין הביציות, שניתן לראותן בקלות בעין בלתי מזויינת, לבין הזרעים. ייתכן והסבר רש"י אינו מתייחס לתרומה היחסית של שני מרכיבי הקשר אלא לקשר התיפקודי ביניהם. "דקל נקיבה אינה עושה פירות (כשהא לבדו) והזכרים עושין פירות (והזכרים גורמים לדקל הנקבה לשאת פירות). 
 

מקורות עיקריים:

יהודה פליקס, עולם הצומח המקראי (עמ' 42-44).
מרדכי כסלו, "דרכי האבקת תמרים והסיבות להתר שניתן לאנשי יריחו להאביק תמרים". "קתדרה" לתולדות ארץ ישראל וישובה, תמוז תשנ"ד, יוני 1994 חוברת מספר 72 הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים.

לעיון נוסף:

מצגת המתארת את האבקת הדקלים בימינו. הוכנה על ידי חנוך פלסר משדה אליהו. לצפיה או הורדה לחץ כאן.
ד"ר עקיבא לונדון, 'הרכבת תמרים (האבקה) בערב פסח, אמונת עיתך גיליון 90, תשס"ג. לקריאה לחץ כאן.
תמר מצוי באתר צמח השדה. 
 

 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.


כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   



תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר