תורת התנא הנעלם / אלכס טל

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

עיון בספרות חז"ל מלמד על מגמה מכוונת להעלמת משנתו של ר' אליעזר בן הורקנוס. סוגייתנו חושפת צינורות נסתרים שבהם היא הצליחה בכל זאת לעבור

כאשר אישה רואה דם הרי היא נטמאת בטומאת הנידה, וכל הטהרות שנגעה בהן נטמאות. אך מה בדבר טהרות שנגעה בהן לפני שגילתה את דוותה? שתי אפשרויות הן: האחת, 'דיה שעתה'; חזקת טהרה עליה כל עוד לא ראתה דם, וכל התעסקויותיה לפני ראייתה טהורות. השנייה, 'מפקידה לפקידה'; האישה מטמאת את טהרותיה מזמן בדיקתה האחרון, אפילו היה זה לפני ימים רבים. בעניין זה מצינו במשנת נידה א, ג מחלוקת תנאים:

רבי אליעזר אומר: ארבע נשים דיין שעתן: בתולה, מעוברת, מניקה וזקנה.
אמר רבי יהושע: אני לא שמעתי אלא בתולה, אבל הלכה כרבי אליעזר.

לשונו של ר' יהושע 'אבל הלכה כר' אליעזר' מסתירה את אשר מגלים ברייתא והתלמוד שעליה (בבלי נדה ז ע"ב):

תניא, אמר לו רבי אליעזר לרבי יהושע: אתה לא שמעת אני שמעתי, אתה לא שמעת אלא אחת ואני שמעתי הרבה, אין אומרים למי שלא ראה את החודש יבוא ויעיד אלא למי שראהו.
כל ימיו של רבי אליעזר היו עושין כרבי יהושע, לאחר פטירתו של רבי אליעזר החזיר רבי יהושע את הדבר ליושנו.
כרבי אליעזר בחייו מאי טעמא לא? משום דרבי אליעזר שמותי הוא, וסבר: אי עבדינן כוותיה בחדא (אם היינו עושים כמותו באחד) - עבדינן כוותיה באחרנייתא (יעשו כמותו במקרים אחרים), ומשום כבודו דר' אליעזר לא מצינן מחינן בהו (לא נוכל למחות בהם). לאחר פטירתו של ר' אליעזר, דמצינו מחינן בהו, החזיר את הדבר ליושנו.

ר' אליעזר פונה לר' יהושע: אני שמעתי שדין זה (דיין שעתן) נוגע לארבע נשים ולכן אינך יכול להתווכח איתי. אני שמעתי – אתה לא! לר' יהושע אין תשובה לטענה זו.
 

בעילום שם

הדברים ידועים. גדולתו העצומה של ר' אליעזר בן הורקנוס מתמצית לדידו בכך 'שלא אמר דבר שלא שמעו מפי רבו מעולם', בהיותו 'בור סוד שאינו מאבד טיפה'. לכל אורך חייו עמד במסירות על דברי רבותיו, עד שהדבר הביא לנידויו בפרשת תנורו של עכנאי, כאשר סירב לקבל את מרות הרוב בענייני טהרת כלי החרס. איפיון זה של ר' אליעזר עולה מדוגמאות רבות מספור בספרות התלמודית, אלא שכאן עולה דבר מה מוזר. ר' יהושע יודע שאין הלכה כמותו, ובכל זאת בימי חייו של ר' אליעזר שלטה הלכת ר' יהושע. כצפוי, שואל התלמוד מדוע, ומשיב כי ר' אליעזר הוא 'שמותי', היינו תלמיד בית שמאי. אם נבוא לפסוק כמותו, יבואו לעשות זאת גם במקומות שבהם אין הלכה כמותו ולא נוכל למחות על כך מפאת כבודו וגדולתו. לאחר מותו שוב אין בכך בעיה, ולכן חזרה הלכה בעניין זה להיות כר' אליעזר.

תמוה מאוד. לפנינו עיוות מכוון בפסיקת ההלכה כדי למנוע את פרסום דעתו של ר' אליעזר! אכן, מצינו במקומות לא מעטים שדעתו של ר"א מוסתרת ומועלמת ביד גסה. אולי יותר מכול עולה הדבר מהמקור הבא (תוספתא חלה א, י):

ר' ליעזר אומר: חלה ניטלת מן הטהור על הטמא. אמרו לפני ר' ישמעאל והלא פלוני יש בדרום (=בלוד) והיה מורה בהוראה הזאת. אמר להם: לבוש שלבש בו אבא וציץ שנתן בין עיניו אם לא אלמד בו לכל מורה הוראות! אמרו לו משם ר' ליעזר. אמ' להם: אף הוא יש לו במה יתלה.

תלמידי ר' ישמעאל לא אמרו הלכה משמו של ר' אליעזר לפניו, כיוון שחששו שלא יקבלה מכיוון שהיא של השמותי. רק משהוברר להם שהוא מסכים להלכה האנונימית גילו לו את מקורה, ובחריקת שיניים הסכים לכך רבם. הגורמים לחרם זה ולהעלמת דעתו של ר' אליעזר מהספרות התנאית הם כאמור היותו 'שמותי' ונידויו, אך ברור שסיבות אלה רק מסמלות קרע עמוק בהרבה בין חכמי המשנה בדור שלאחר חורבן הבית והמעבר מירושלים ליבנה. רבות דובר בשאלה זו וניתנו מספר כיווני פתרון במישורים שונים. כאן נבחר להביא את דעתו של י"ד גילת, שעבודתו הגדולה היתה באיפיון פועלו ההלכתי של ר' אלעזר בן הורקנוס. כך הוא כותב:

המחלוקת בתנורו של עכנאי היתה שיאה של היאבקות ארוכה וממושכת בין ר' אליעזר לבין החכמים ובית הנשיא. ההתעצמות ביניהם היתה מיוסדת בדרך כלל על המאבק בין ההלכה הראשונה, הבאה במסורת השמועה, שר' אליעזר ראה בה יסוד ראשון במעלה, לבין ההלכה האחרונה, המבוססת גם על הדיון העיוני והמדרש כיסודות שווי ערך לשמועה, מתוך מגמה להיענות לשאלות החיים ובעיות חוק המתעוררות מפעם לפעם. גישות שונות אלה ציינו גם את בתי המדרש של בית שמאי ובית הלל בסמוך לחורבן. בית שמאי יצגו לרוב את ההלכה הקדומה השמרנית, ובית הלל שיקפו את ההלכה האחרונה המחודשת (י"ד גילת, משנתו של ר' אליעזר בן הורקנוס, עמ' 324).

החרמתו של ר' אליעזר והסתרתם המכוונת של מקורות הלכותיו נבעו משינוי פניה של ההלכה בתקופה הרת גורל זו שבסיום המאה הראשונה לספירה. צורות המדרש והעיון פתחו אפשרויות אינסופיות של חידוש והתאמה של ההלכה לאתגרי השעה, וקיבעון השימור של ר' אליעזר נדחה בכוח מפניהן.
 

אישוש שהתעכב

אלא שיבוא הקורא וישאל: כל זה טוב ויפה, אך מה הקשר למסכתנו – מסכת מנחות? ובכן, הפרק השלישי פותח במחלוקת תנאים בענין הקומץ את חלק המנחה שאינו נאכל על מנת לאוכלו חוץ לזמנו, או להקטיר חוץ לזמנו דבר שאינו מוקטר. ברגיל, זוהי כמובן מחשבת פיגול הפוסלת את הקרבן ועונש כרת בצידה. המיוחד כאן הוא שמחשבת הפיגול היא על דבר שלא ייתכן בו. כיוון שכך, לדעת חכמים הקרבן כשר ולדעת ר' אליעזר פסול – אך ללא חיוב כרת. אגב דיון התלמוד בענין זה, מובאת דעתו של ר' יהודה הפוסל את קרבן הבהמה אם הכהן חשב להניח את הדם למחר במקום לזורקו על קרנות המזבח. ר' יהודה הוא התנא ר' יהודה בר אילעאי, אחד מחמשת תלמידי ר' עקיבא בדור הרביעי של התנאים.

הברייתא המובאת בסוגיית התלמוד על אתר, דף יח ע"א, מספרת על רבי שהלך 'למצות מידותיו' של ר' אלעזר בן שמוע (ניתן לקרוא את הברייתא במלואה בטור 'שולי הדף').

רבי יהודה הנשיא, תלמידו המובהק של ר' אלעזר בן שמוע, הלך ל'מצות מידותיו' של רבו. 'מידות' הן הדרכים למדרש ההלכה, כשם הארמי של אחד ממדרשים אלה – המכילתא. בבית המדרש של ר' אלעזר היה רבי עֵד לדיאלוג מרגש. התנא יוסף הבבלי שואל את ר' אלעזר מספר פעמים על הלכה זו של מחשבת הפיגול בדם. שלוש פעמים הייתה התשובה זהה – כשר, ורק בפעם הרביעית הזכיר הרב את דעתו של ר' יהודה הפוסל את הקרבן. תגובתו של יוסף הבבלי הייתה בלתי צפויה לחלוטין; הוא זרח מאושר והסביר לר' אלעזר בן שמוע כי בזמנו שמע הלכה זו מפי ר' יהודה, ומזה זמן רב הוא מחפש אישוש לכך – וכעת מצאו. ר' אלעזר התרגש ממסירותו של יוסף עד כדי דמעות.

מדוע נדרש לר' אלעזר בן שמוע זמן כה רב עד שחולצה מפיו דעתו של ר' יהודה? מה מסתתר מאחורי מעשה זה? התשובה לכך טמונה בשורת התלמוד הבאה בסיומה של הברייתא:

הא (הרי) מפני שר' יהודה בנו של ר' אלעאי ורבי אלעאי תלמידו של ר' אליעזר לפיכך שנה לך משנת רבי אליעזר.

דעת ר' יהודה היא משנת ר' אליעזר בן הורקנוס, שכן ר' יהודה הוא בן ותלמיד תלמידו! כעת המסתורין מתפוגג במעט; כפי שראינו, משנת ר' אליעזר מועלמת במכוון. גם בדורות שאחרי סיום חייו הטראגי נשמרו חלק מהלכות אלו במגרה ולא נחשפו לאור יום, במיוחד כאשר מקור ההלכות אינו מתייחס ישירות לר' אליעזר וכך אולי ניתן לקבלן. לכן נדרש לו לר' אלעזר בן שמוע זמן עד שאמר ליוסף הבבלי את שרצה זה לשמוע. וכה מאושר היה יוסף בכך, משום שלא הצליח למצוא לדעת ר' יהודה חבר. עד כדי כך הועלמה והוסתרה ההלכה!
 

נותר שריד

ומכלל לאו, שומעים אנו הן. משנת ר' אליעזר לא הלכה לגמרי לאיבוד. בצינורות נסתרים, דרך ר' יהודה תלמידו של ר' עקיבא שהיה תלמידם של בית הלל, פעפעו הלכותיו של ר' אליעזר השמותי למשנת ר' יהודה הנשיא. אך את זאת לא יכול היה לדעת ר' אליעזר עצמו בשעת מותו. וכך מספר התלמוד את צערו הנורא על גורל תורתו (בבלי סנהדרין סח ע"א):

כשחלה רבי אליעזר נכנסו רבי עקיבא וחביריו לבקרו... נטל שתי זרועותיו והניחן על לבו, אמר: אוי לכם שתי זרועותיי שהן כשתי ספרי תורה שנגללין. הרבה תורה למדתי, והרבה תורה לימדתי. הרבה תורה למדתי - ולא חסרתי מרבותי אפילו ככלב המלקק מן הים, הרבה תורה לימדתי - ולא חסרוני תלמידי אלא כמכחול בשפופרת. ולא עוד אלא שאני שונה שלוש מאות הלכות בבהרת עזה, ולא היה אדם ששואלני בהן דבר מעולם. ולא עוד אלא שאני שונה שלוש מאות הלכות, ואמרי לה שלושת אלפים הלכות, בנטיעת קשואין ולא היה אדם שואלני בהן דבר מעולם, חוץ מעקיבא בן יוסף... ויצאה נשמתו בטהרה. עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: הותר הנדר, הותר הנדר! למוצאי שבת פגע בו רבי עקיבא מן קיסרי ללוד, היה מכה בבשרו עד שדמו שותת לארץ. פתח עליו בשורה ואמר: "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו (מלכים ב ב)", הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותן.