שיעור בחינוך / חנן חריף

מנחות יח ע"א

פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון

אמר רבי: כשהלכתי למצות מידותיי אצל רבי אלעזר בן שמוע, מצאתי [את] יוסף הבבלי יושב לפניו, והיה חביב לו ביותר, עד לאחת. אמר לו [יוסף]: "השוחט את הזבח להניח את דמו למחר, מהו?". אמר לו: "כשר". ערבית, אמר לו: "כשר". שחרית, אמר לו: "כשר". צהריים, אמר לו: "כשר". מנחה, אמר לו: "כשר, אלא שר' אליעזר פוסל". צהבו פניו של יוסף הבבלי. אמר לו: "יוסף! כמדומה אני שלא כיוונו שמועתנו עד עתה!". אמר לו: "הן, רבי, הן! אלא שר' יהודה 'פסול' שנה לי, וחזרתי על כל תלמידיו וביקשתי לי חבר ולא מצאתי. עכשיו, ששנית לי 'פסול', החזרת לי אבדתי!". זלגו עיניו דמעות של רבי אלעזר בן שמוע. אמר: "אשריכם תלמידי חכמים, שדברי תורה חביבים עליכם ביותר!". קרא [ר' אלעזר] עליו [את] המקרא הזה: "'מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי'. הא מפני שר' יהודה בנו של ר' אלעאי, ור' אלעאי תלמידו של ר' אליעזר, לפיכך שנה לך את משנת ר' אליעזר".

רבי, מסדר המשנה, הולך 'למצות את מידותיו' – לברר את ספקותיו ו"לדעת מיצוי תלמודיי" (רש"י) אצל אחד ממעבירי המסורות של הדור הקודם – ר' אלעזר (בן שמוע), תלמידו של ר' עקיבא, אך המחזה שאליו הוא נחשף הינו בעל ערך נוסף, מעבר לבירור ההלכה הנידונה. הרב ותלמידו שרויים בהרמוניה, עד שהלכה אחת איננה מתקבלת על דעתו של התלמיד, יוסף הבבלי, וזה חוזר ושואל את רבו את אותה השאלה, ורק כעבור יום שלם מצליח 'לחלץ' ממנו את הדעה החולקת. שמחתו של התלמיד על הגילוי הזה ("צהבו פניו") גורמת לנזיפה של הרב – "כמדומה אני שלא כיוונו שמועתנו עד עתה", אך תשובת התלמיד, המעידה על חששו הכן שמא שכח את מה שלמד (מר' יהודה), הניחה את דעת הרב שהכיר בגודל חיבת התורה של תלמידו. התעקשותו של יוסף הבבלי חשפה, בסופו של דבר, מסורת אחרת, חולקת, שהייתה נשכחת אלמלא התעקש יוסף ושאל שוב ושוב. דומה כי החיבה ששררה בין הרב לתלמידו היא שאפשרה לו 'להעז פניו' בפני רבו, והיא גם זו שבזכותה נקל היה לר' אלעזר לסלוח על 'העזה' זו.

עבור רבי, הצופה מן הצד, הייתה זו הזדמנות להיחשף למודל החינוכי של ר' אלעזר בן שמוע, המעודד את התלמיד לשאול שוב ושוב ללא מורא, וכך להזכיר מסורת הלכתית נשכחת שמקורה ברבי אליעזר, שקולה זכה להישמע שוב רק בזכות ההרמוניה שבין הרב לתלמידו.