גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תשנ"ב-תשנ"ג, מדור "עלי הדף"
מסכת זבחים
דף קא ע"ב - קב ע"א
למאן דאמר משה רבינו כהן היה - היאך התעסק בארונו של יוסף
במאמרנו הקודם עסקנו אליבא דמאן דאמר משה רבינו כהן היה (קא ע"ב), היאך חזר ולקח את ציפורה לאחר שילוחיה, הלא כהן אסור בגרושה.
בטרם נמשיך לדון בתמיהה אחרת אליביה, נביא כאן תירוץ נפלא נוסף של הגאון ה'חתם סופר' זי"ע (תו"מ פר' יתרו בפסוק אחר שלוחיה) על קושיא זו, וז"ל: "מקשים, איך חזר ונשאה, הלא משה רבנו ע"ה כהן היה ואסור בגרושה; גם צריך טעם מ"ט שלחה מעיקרא. על כן נ"ל כי לא גרשה, אך כי יתרו התנה בקידושיה על מנת שיהיה בנו הראשון משמש לעבודה זרה שלו, ואם לאו - קידושיה בטלים למפרע, והנה משה רבינו ע"ה אנוס היה בדבר, כי היה ירא שיתרו ימסרנו ביד פרעה המבקש נפשו... ומשום כן על כרחך קיים משה תנאו. אמנם אחר ששלחו הקב"ה בשליחותו למצרים, ולא ירא עוד מפרעה ומצרים, ממילא הפריש משה בנו מהשמש עוד לעבודה זרה, וממילא נעקרו הקידושין, והיינו, 'שילוחיה של ציפורה', ולא היתה גרושה מעולם".
קושיא נוספת מצינו בזה ממה שנאמר (שמות יג, יט): "ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל" וגו', ושנינו (סוטה ט:): "מי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה, משה זכה בעצמות יוסף ואין בישראל גדול ממנו, שנאמר 'ויקח משה את עצמות יוסף עמו", וכן אמרו ז"ל (שם כ:; נזיר מה.): "תניא, טמא מת מותר ליכנס למחנה לויה, ולא טמא מת בלבד אמרו אלא אפילו מת עצמו, שנאמר 'ויקח משה את עצמות יוסף עמו' - עמו במחיצתו", ואם משה רבינו כהן היה, ולא נפסקה ממנו כהונה, היאך נתעסק בו, הלא נטמא במגע, וכן איך היה במחיצתו, שבוודאי היה בזה משום טומאת אהל.
הגאון החיד"א זי"ע בספרו 'פני דוד' (בשלח א) הביא בענין זה מספר 'אמרי נועם' עה"ת מבעלי התוס', וז"ל: "ואם תאמר, איך לא היו [עצמות השבטים] מטמאין. וי"ל, שצדיקים אינם מטמאין במיתתן" (מובא גם ב'דבש לפי' מע' א אות כא). וכבר דשו בזה גדולי האחרונים, האם אכן צדיקים אינם מטמאים במיתתם, ויסוד הדבר הוא שיטת רבינו חיים כהן המובא בתוס' (כתובות קג: ד"ה אותו). והחיד"א האריך בזה (שם) והעיר דאם כן היאך הוכיחו בגמרא שטמא מת מותר ליכנס למחנה לויה ממה שנאמר "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" - "עמו במחיצתו", והא אם עצמות יוסף אינם מטמאים ומה שייך ללמוד מזה לשאר טמא מת. וכתב, שעיקר ההוכחה הוא ממה שהשמיענו התורה: "עמו במחיצתו", וכלפי עצמות יוסף אין בזה שום רבותא – מאחר שאינם מטמאים, ואם אינו ענין לזה תנהו ענין – להשמיענו בשאר טמא מת שמותר להכנס למחנה לויה (עי' שו"ת 'טוב טעם ודעת' ח"ב מהדורא ג סי' רלא).
[ישנה תמיהה נוספת בזה, כלפי יוסף הצדיק עצמו, כי מצינו שהזכירו רבותינו ז"ל דין טומאה בעצמות יוסף, כדאיתא (סוכה כה.): "תניא, 'ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם' וגו' (במדבר ט, ו), אותם אנשים מי היו, נושאי ארונו של יוסף היו, דברי רבי יוסי הגלילי...", מפורש יוצא שהיה דין טומאה על עצמות יוסף, ועוד חזון למועד לדון בה בע"ה].
ה'עיון יעקב' (סוטה יג. ד"ה מה) תירץ כעין זה וביסוד שונה, וז"ל: "ואינו מטמא שאינו מת על ידי מלאך המות" [וע"ש שנשאר בצ"ע, א"כ היאך הוכיחו מעצמות יוסף שטמא מת מותר להכנס למחנה לויה - כקושית החיד"א על התי' הקודם]. נמצינו למדים שאלו שנסתלקו מיתת נשיקה, שלא על ידי מלאך המות, אינן מטמאים [והיינו, שגם אם ננקוט כדעת הסוברים שצדיקים מטמאים במיתתם, אין הדבר כן אצל צדיקים שמיתתם היתה בנשיקה]. יסוד זה כבר מובא ב'כד הקמח' (ערך אמונה) בביאור מאמרם ז"ל (כתובות שם): "משמת רבי בטלה קדושה". מלבד החידוש שבדבר, יש מקום להעיר, כי יוסף הצדיק לא נמנה במס' בבא בתרא (יז.) בין אלו הצדיקים שלא שלט בהם מלאך המות (עי' 'פרדס יוסף' בשלח אות יט).
בספר 'לב אריה' (עה"ת פר' ואתחנן אות יח) כתב בזה, שיוסף הצדיק היה בגדר מת מצוה, וכמו שאמרו ז"ל (סוטה יג.): "ומנין היה יודע משה רבינו היכן יוסף קבור, אמרו סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור, הלך משה אצלה, אמר לה כלום את יודעת היכן יוסף קבור, אמרה לו ארון של מתכת עשו לו מצרים וקבעוהו בנילוס הנהר כדי שיתברכו מימיו, הלך משה ועמד על שפת נילוס, אמר לו: יוסף יוסף, הגיע העת שנשבע הקב"ה שאני גואל אתכם, והגיעה השבועה שהשבעת את ישראל, אם אתה מראה עצמך מוטב, אם לאו הרי אנו מנוקין משבועתך, מיד צף ארונו של יוסף", וגם בהמשך הענין פנו כל ישראל אל ביזת מצרים, וכאמרם ז"ל (שם): "בא וראה כמה חביבות מצות על משה רבינו, שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה והוא נתעסק במצוות", ולכן שפיר היה יכול להתעסק בארונו של יוסף, כי גם כהן גדול מותר להטמא למת מצוה.
כהמשך לתירוץ זה, מן הראוי להביא תירוץ נוסף שמובא בשו"ת 'יד חנוך' (סי' נא), שמה שהתעסק משה רבינו בעצמות יוסף הוא משום שיוסף הצדיק היה לו דין נשיא, ונשיא שמת דינו כמת מצוה, כמו שהאריך הרמב"ן ב'תורת האדם' (אות לה) בדיני מת מצוה, שכשמצאו מת בדרך הריהו מת מצוה ואסור לכהן להניחו, ואם יש ישראלים קרובים למקום ההוא, קורא אותם והם עונין לו ובאין לקברו ואין זה מת מצוה, ואם עדיין צריכים לו מטמא הכהן עמהם, ואם מת זה היה אדם חשוב ביותר, כגון הנשיא וכיו"ב אדם גדול, שאין לו שיעור בקבורה וכבודו בכל אדם שיטמאו לו הכל, מטמא לו הכהן עם כולם (עעו"ש).
הבה נמשיך לדון בקושיא שהבאנו - לדעת הסוברים שמשה רבינו כהן גדול היה (זבחים קא ע"ב - קב ע"א), הלא נאמר (שמות יג, יט): "ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל" וגו', ושנינו (סוטה ט:): "מי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה...", והלא כהן אסור להטמא למת.
הגאון החיד"א ב'פני דוד' (בשלח א) הביא בענין זה תירוץ נוסף מספר 'אמרי נועם' מבעלי התוס' עה"ת, וז"ל: "אי נמי, שמשה לא לקחם, אלא, כל המסייע חבירו לדבר מצוה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה בעצמו". [ודן הרחיד"א בדבריו, כי בפשטות נראה מלשון הפסוק שמשה רבינו בעצמו לקח את עצמות יוסף. עוד ממשיך הוא לדון שם, אם במשך כל הארבעים שנה התעסק משה רבינו בעצמו עם עצמות יוסף, או שעיסוקו לא היה כי אם בשעת יציאת מצרים, ובהמשך הזמן נתעסקו בו גם אחרים, ויעו"ש בארוכה].
בספר 'אש דת' להגר"ח אלפאנדרי זצ"ל (פר' חקת) כתב לתרץ, כי אם אמנם שמשה רבינו כהן היה, אך כיון שהיה קודם מתן תורה, עדיין לא החמיר על עצמו בדין זה, והגם שבוודאי היה מקיים כל התורה כולה קודם שניתנה, כמו האבות הקדושים, אכן בדין זה ודאי לא החמיר על עצמו, שהרי בלי ארונו של יוסף לא היו בני ישראל יכולים לצאת ממצרים, כמו שמסופר במדרש (דב"ר יא, ז) בארוכה: "בשעה שירד למצרים והגיע גאולתן של ישראל, כל ישראל היו עסוקים בכסף וזהב ומשה היה מסבב את העיר ויגע שלשה ימים ושלשה לילות למצוא ארונו של יוסף, שלא היו יכולים לצאת ממצרים חוץ מיוסף, למה, שכך נשבע להן בשבועה לפני מותו... וכן אמרו לפרעה רצונך שלא תצא אומה זו מכאן לעולם העצמות של יוסף, אם לא ימצאו אותן עד עולם אינם יכולים לצאת, מיד עמד משה על שפת הנחל ואמר יוסף יוסף אתה ידעת היאך נשבעת לישראל (בראשית נ, כה) 'פקוד יפקוד אלקים' אתכם תן כבוד לאלקי ישראל ואל תעכב גאולתן של ישראל...", ואילו היה משה רבינו מחמיר על עצמו לקיים מצוה זו קודם שניתנה, הרי זו חומרא דאתי לידי קולא, כי בכח חומרתו היה נמנע יציאת מצרים וקבלת שאר כל התורה כולה, ולכן לא החמיר על עצמו (עי' מזרחי שמות ד, כד).
והנה לפי מה שמובא בפירושי התוס' על התורה - אודות הקושיא היאך חזר משה ולקח את צפורה אחרי שנתגרשה ממנה - וז"ל: "דעדיין לא נתכהן, דלא ניתנה לו תורה עדיין" (הובא במדורנו גל' תשנא), מתיישבים הדברים כפשוטם למה לא נזהר בטומאת מת בלקיחת ארונו של יוסף, שהרי לא היה שייך אצלו באותה שעה דיני כהונה כלל, וגם לא שייך בזה שיזהר לקיים בכל התורה כולה עד שלא ניתנה, כי בעוד שלא נתכהן לא שייך להטיל עליו חומרת התורה שעתידה להינתן, כי גם אחרי נתינת התורה לא היה חל עליו למפרע האיסור להטמא למת, כי עדיין לא היה כהן כלל.
תירוצים אלו עולים יפה כלפי מה שנאמר לפני יציאת מצרים: "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", אכן בדברי רז"ל מצינו שדרשו פסוק זה גם על משך הארבעים שנה, וכמו שלמדו מזה (נזיר מה.; סוטה כ:): "תניא, טמא מת מותר ליכנס למחנה לויה, ולא טמא מת בלבד אמרו אלא אפילו מת עצמו, שנאמר 'ויקח משה את עצמות יוסף עמו' - עמו במחיצתו", ודבר זה היה גם במשך הארבעים שנה, ולאור אלו התירוצים עדיין תמוה הדבר, כי אחר מתן תורה ודאי היה עליו להזהר מטומאת מת.
אכן, הדברים מתישבים בפשטות על פי דברי רש"י על הגמרא (נזיר נד.): "'או בקבר' (במדבר יט, טז), אמר ריש לקיש זה קבר שלפני הדיבור", והיינו, שמזה נמצינו למדים שגם מתים שהיו לפני מתן תורה טמאים טומאת מת, וכתב רש"י: "שהעובדי כוכבים מטמאין במגע אע"פ שאין מטמאין באהל... אלא בנגיעה, וכל שהיה קודם הדיבור קודם מתן תורה בין של עובדי כוכבים בין של ישראל קרי ליה קבר בן נח...", ובכן עצמות יוסף - שהיו לפני הדיבור - היו טמאים רק במגע ולא באהל כלל, ושפיר היו יכולים להשאר במחיצתו של משה רבינו כל עוד שלא נגע בהן.
ויש שתירצו, כי גם למ"ד שמשה רבינו היה כהן לא חלו עליו כל דיני כהונה, וכל כהונתו לא היתה אלא לגבי עבודה, שהוכשר לה כשאר כהנים, אכן לא חלו עליו דיני טומאה וטהרה, שהרי בפרשת טומאת כהנים נזכר "כהנים בני אהרן" (ויקרא כא, א), ומשה רבינו לא נכלל בכלל זה. וכיו"ב מצינו בגמרא (בסוגייתנו) לענין מראות נגעים: "שאני מראות נגעים דאהרן ובניו כתובין בפרשה" (ראה 'יכהן פאר' ו'חבצלת השרון' פר' בשלח. תירוץ כזה הבאנו גם במדורנו הנז' - לענין איסור גרושה שלא חל על משה רבינו, כי "אהרן ובניו" כתובין בפרשה).
ממוצא הדברים נוכל להבין דברי הרחיד"א בספרו 'דבש לפי' (מע' ע אות כא): "עצמות יוסף שלקח משה, יש אומרים שלא נטמא, כי הצדיקים אינם מטמאים, ויש אומרים שלא נתעסק בהם משה תדיר, ויש אומרים דבכל מסע היה נטהר", השיטה הא' - יסודה בדברי ה'אמרי נועם' הקדום שהובאו במאמרנו הקודם, שלכן הותר למשה רבינו להתעסק בטומאת מת; השיטה הב' מובנת לאור התירוצים שההיתר בהתעסקות משה בעצמות יוסף היה משום שעדיין היה קודם מתן תורה, או משום שעדיין לא נתכהן, או משום שמבלעדי כן לא היו יוצאים ממצרים, ונמצא שחומרא זו אתי לידי קולא – כדברי ה'אש דת'. ואילו השיטה הג' מובנת לפי היסוד האחרון שהזכרנו - שהגם שהיה כהן, לא חלו עליו דיני טומאה וטהרה, ולכן היה מותר להתעסק בו תדיר, והיה בבחינת "חכם לב יקח מצות" במשך כל המסעות במדבר, שהוא בעצמו התעסק בעצמות ולקחם עמו, ואכן אחרי כל מסע היה נטהר באפר פרה - כדין טמא מת, והבן.
