דף עט עמוד א
* שמואל פוסק כחנניה (שאיסור אותו ואת בנו נוהג גם בזכרים, משום שחוששים לזרע האב).
* למסקנת הגמרא: רבי יהודה מסתפק האם חוששים לזרע האב או לא (והנפקא מינה היא האם ניתן להתיר פרד במין אמו).
* רבי אבא סובר שאין חוששים לזרע האב.

דף עט עמוד ב
* רבי אבא סובר שמה שסומכים על סימני אבידה זה מהתורה.
* דין "אותו ואת בנו" ודין "מתנות" נוהגים בכלאים, ונחלקו חכמים ורבי אליעזר אם נוהגים בכוי (והגמרא מבררת לאורך כל הסוגיה באיזה כוי מדובר ומה טעם מחלוקתם).
* כוי אין שוחטין אותו ביום טוב, ואם שחטו אין מכסין את דמו (והגמרא מבררת לאורך כל הסוגיה באיזה כוי מדובר ומי אמר דין זה ומה טעמו).

דף פ עמוד א
* האמוראים והתנאים חולקים מהו "כוי" - איל הבר / הבא מן התייש ומן הצבייה / בריה בפני עצמה ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה היא אם מין בהמה היא / מין בהמה היא.
* לדעת רב המנונא: "עזי דבאלא" כשרות לגבי מזבח (כי הם בהמה ולא חיה), והאמוראים מקשים על דבריו, ואמימר התיר את חלבן לאכילה משום שסבר שהן חיות.
* שור הבר - חכמים ורבי יוסי חולקים אם מין בהמה הוא או מין חיה הוא.

דף פ עמוד ב
* רבי אושעיא מבאר (מסוף עמוד א) שכל המשנה (שבתחילת הפרק) היא לא כדעת רבי שמעון הסובר ש"שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה".
* רבי אושעיא מחדש בדבריו ששחיטת קודשים שחיטה שאינה ראויה היא.
* שחט אותו ואת בנו קודשים בפנים, השני מתחייב משום הלאו של אותו ואת בנו, והאמוראים חולקים אם חייב גם משום לאו של מחוסר זמן.

דף פא עמוד א
* לדעת רב המנונא (לפי ההבנה שבתחילת הסוגיה): רבי שמעון סובר שדין "אותו ואת בנו" לא נוהג בקודשים.
* רבא מקשה על הבנה זו בדברי רב המנונא, ולכן מבאר שרב המנונא אמר שרבי שמעון סובר שאין חיוב מלקות משום "אותו ואת בנו" נוהג בקודשים (משום התראת ספק, שמא לא ייזרק הדם - לפי הגרסה והפירוש הראשון ברש"י).
* שחט חולין ואח"כ שחט את בנה השלמים - פטור, שחט שלמים ואח"כ שחט את בנה החולין - חייב.

דף פא עמוד ב
* שחט עולה ואח"כ שחט את בנה החולין - לדעת רבא: פטור ממלקות של אותו ואת בנו, ולדעת רבי יוחנן חייב.
* שחיטה שאינה ראויה לאכילה - נחלקו רבי שמעון וחכמים אם נחשב לשחיטה או לא (לעניין איסור אותו ואת בנו).
* אותו ואת בנו - שחט את הראשון כדי לאכול, ואח"כ שחט את השני לעבודה זרה, והתרו בו משום אותו ואת בנו ולא משום עבודה זרה - לדעת ריש לקיש: פטור ממלקות משום אותו ואת בנו, ולדעת רבי יוחנן: חייב מלקות משום אותו ואת בנו (לדעת חכמים).
* חייבי מיתות/מלקות שוגגים ודבר אחר - לדעת רבי יוחנן: חייב (על אותו דבר אחר), ולדעת ריש לקיש: פטור.

דף פב עמוד א
* לדעת רבי יוחנן: שחיטת פרת חטאת לא נחשבת לשחיטה שאינה ראויה.
* לדעת רבי יוחנן: עגלה ערופה לא נאסרת מחיים ושחיטתה לא נחשבת שחיטה שאינה ראויה, ולכן גם לדעת רבי שמעון חייבים עליה משום "אותו ואת בנו", אבל לדעת ריש לקיש ורבי ינאי היא כן נאסרת מחיים, ולכן רבי שמעון פוטר אותה משום "אותו ואת בנו" כי זו היא שחיטה שאינה ראויה לאכילה ולא נחשבת לשחיטה לדעתו.
* שנים שלקחו פרה ובנה ושניהם רוצים לשחוט באותו יום - הדין הוא שהקונה הראשון זכאי לשחוט באותו יום.
* הגמרא מביאה את המקור לכך שאיסור "אותו ואת בנו" הוא גם כאשר שוחט את הבן תחילה.

דף פב עמוד ב
* הגמרא מסתפקת האם סומכוס סובר שמי שאכל שני זיתי חלב בהעלם אחד חייב שתי חטאות או שאינו חייב אלא אחת אך אם שני האיסורים באים מחמת גופים מוחלקים חייב שתי חטאות.
* הגמרא מביאה שלושה ניסיונות (אחד מהם בעמוד הבא) להוכיח כאפשרות הראשונה, ודוחה אותם.

דף פג עמוד א
* לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו.
* בארבעה פרקים בשנה (ערב יו"ט האחרון של חג, ערב יו"ט הראשון של פסח, ערב עצרת, ערב ראש השנה), ולדעת רבי יוסי הגלילי אף ערב יום הכפורים בגליל, המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו "אמה מכרתי לשחוט" / "בתה מכרתי לשחוט", ואם לא הודיעו, רשאי הקונה לשחוט ואינו צריך לחשוש.
* דרך העולם לטרוח בסעודת החתונה בבית החתן יותר מבבית הכלה.
* הגמרא מביאה שני תירוצים לקושיית הגמרא "והא לא משך" על המשנה.
* בקודשים - הלילה הולך אחר היום, אך באותו ואת בנו - היום הולך אחר הלילה (גזירה שוה ממעשה בראשית).

דף פג עמוד ב
* פרק שישי, המתחיל בעמוד זה, עוסק במצוות כיסוי הדם.
* במשנה נאמר שמצוות כיסוי הדם לא נוהגת במוקדשין, והגמרא מבררת (עד תחילת העמוד הבא) את הטעם לכך.
* השוחט צריך שיתן קודם השחיטה עפר למטה ועפר למעלה.
* שחט חיה ואח"כ שחט בהמה (ודם הבהמה על דם החיה) - פטור מלכסות, שחט בהמה ואח"כ שחט חיה - חייב לכסות.
* כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו.

דף פד עמוד א
* המקור לכך שדם בהמה לא צריך כיסוי הוא מהפסוק "עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם".
* גם חיה ועוף שאינם צריכים צידה חייבים בכיסוי הדם.
* לימדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר תדיר (שלא יעני).
* לימדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון.
* לעולם ימכור אדם שדה ויקנה צאן (שיש לו מהם חלב לפרנסה וגיזין ללבוש).
* לימדה תורה דרך ארץ שלא ילמד אדם את בנו בשר ויין.

דף פד עמוד ב
* הרוצה שיתעשר יעסוק בבהמה דקה.
* שתיית מים פושרים מזיקה לגוף - כשהוחמו בכלי מתכת ולא נתן בהם עשבים/תבלין שרגילים לתת במשקה ולא רתחו כל צרכם.
* מי שהניח לו אביו מעות ורוצה לאבדן - ילבש כלי פשתן, וישתמש בכלי זכוכית, וישכור פועלים ואל ישב עמהן.
* לעולם יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו, וילבש ויתכסה במה שיש לו, ויכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו, שהן תלויין בו והוא תלוי במי שאמר והיה העולם.
* לדעת רב עינא: השוחט לחולה בשבת - חייב לכסות, אך רבה דוחה את דבריו (ומוכיח זאת מברייתא).